תוספתא כפשוטה על כתובות ה:ו

132-33. המדיר את אשתו מתשמיש המטה, בית שמיי או' שתי שבתות, כלדת נקבה, בית הלל אומ' שבת אחת, כלדת זכר, וכימי נדתה. וכ"ה להלן עדיות פ"ב ה"ד ובירושלמי פ"ה ה"ח, ל' ע"א. ובמשנתנו פ"ה מ"ו ועדיות פ"ד מ"י נשנית מחלוקת זו של ב"ש וב"ה בלי נתינת טעם לדבריהם. ובבבלי ס"א ב': מ"ט דב"ש גמרי מיולדת נקבה, ובית הלל גמרי מיולדת זכר. ובית הלל נמי נגמרו מיולדת נקבה (כלומר, שהוא אסור באשתו שבועיים) ? אי מיולדת גמרי לה הכי נמי, אלא ב"ה מנדה גמרי לה. ואשר ללשון המדיר, שהדיר את אשתו בדבר שהוא משועבד לה כתב הגאון (לפי שטמ"ק ע' א') שאסר על עצמו הנאה ממנה, וכמו שתירצו בנדרים ט"ו ב'. וכ"ה בר"מ פי"ד מה' אישות ה"ו. והרשב"א בנדרים שם כתב שאפילו אם אמר קונם שאני משמשך נאסר, משום דנעשה כאומר הנאת תשמישך עלי, עיי"ש, וכן כתב במאירי שם בשם "יש מפרשים". ועיין בשטמ"ק בסוגיין. ומ"מ התקשו הראשונים למה לא אמרו כן בתלמוד בסוגיין בפירוש, כמו שאמרוה בנדרים. ור' דן אשכנזי יצא לידון בדבר חדש, וגרס בתוספתא כאן בסוף ההלכה דברי ר' יהודה, ופירש שר' יהודה סובר שעונה היא מדרבנן, אם פירש ונתן קצבה לנדרו 25 כלומר, עד שבועיים לב"ש ועד שבוע לב"ה. ומדברי הרשב"א (בסוף התשובה שהבאנו בפנים) אנו רואים שר' דן טען שכיוון שחל הנדר עד שתי שבתות לב"ש ועד שבת אחת לב"ה תו לא פקע לעולם. ופירש הרשב"א שם את כוונתו, משום דהוי ליה כאיסור כולל, שכלל דברים מותרים עם דברים אסורים, עיי"ש שהשיג עליו. ולפיכך מפקיע הקונם מידי שעבוד, ומשום כך לא הקשו כאן כלום, אבל משנת נדרים היא כר' מאיר, והוא סובר עונה דאורייתא אפילו במפרש, ולפיכך שאלו שם כיצד חל הנדר והרי הוא משועבד לה. והרשב"א חולק עליו וכותב בתשובתו אליו (ח"א סי' אלף רל"ב): גם מה שכתב מר דמפרש פלוגתא דר' מאיר ור' יהודה, דלר' יהודה דרבנן, ומתני' דפרק אף על פי ר' יהודה, ומתני' דנדרים ר' מאיר, וסבירא ליה דאף במפרש דאוריתא, ואליבא דידיה פרכינן התם בפרק ואלו נדרים (ט"ו ב'). גם זה לא ידעתי היכן מחלוקת זו שנויה. 26 ועיין מ"ש בהפלאה בקונטרס אחרון סי' ס"ט, ס"ק ו'. עוד אמרת שמצאת בתוספתא בפרק אף על פי 27 קרא את פרק התוספתא בשם פרק המשנה, כרגיל אצל הראשונים, עיין מ"ש לעיל פ"ד, הע' 84. המדיר את אשתו מתשמיש המטה וכו', דברי ר' יהודה , ואיהו סבירא ליה דעונה במפרש דרבנן. גם זה לא ידעתי היכן היא שנויה, דאלו בתוספתא כתובות פרק חמישי שמתחיל הבוגרת כתבועה שנו שם מחלוקת ב"ש וב"ה ששנויה במשנתינו, אלא שהוסיפו שם טעם דבריהם כטעם שאמרו בגמרא שם, ב"ש אומרים שתי שבתות כיולדת נקבה, וב"ה אומרי' שבת אחת כיולדת זכר. ולא נזכר שם ר' יהודה כלל, אלא בסוף, במורדת על בעלה, כדרך ששנויה גם כן במשנתינו. ודברי ר' דן אשכנזי קשים גם מצד אחר, שהרי משנת עדיות פ"ד מ"י שהיא משנת אעפ"י כאן היא כר' מאיר, כמפורש בתוספתא עדיות פ"ב ה"ב (עיין מ"ש בתס"ר ח"ב, עמ' 183), ושוב נשארת הקושיא למה לא פירשו בגמרא כאן כמו שפירשו בנדרים.

233-34. יתר על כן, יוציא ויתן כתובה. במשנתנו ליתא. ולפי פשוטה של לשון משמע, שאם הדירה יותר משבוע לב"ה, ושבועיים לב"ש, יוציא ויתן כתובה, וכפירש"י למשנתנו (ס"א ב'): אם הדירה ב' שבתות תמתין, ואם יותר יוציא ויתן כתובה, וכן משמע מלשון הר"מ פי"ד מה' אישות ה"ו. ואף ששמואל סובר (ס"א ב') שאף בהדירה סתם ימתין שבועיים לב"ש ושבוע לב"ה, אינו חולק על רב אלא על הדין, אבל לא על פירוש המשנה, 28 וכן בשטמ"ק שם, סד"ה ב"ש: מחלוקת במפרש כו' פי' פלוגתייהו לכ"ע הויא במפרש וכו', ושמואל אמר אף על גב דפלוגתייהו הויא במפרש וכדכתי', ומיהו ה"ה נמי בסתם וכו'. ואם הדירה בפירוש יותר מן השיעור שקבעו במשנתנו, יוציא ויתן כתובה מיד. ועיין במאירי, עמ' 257, ובהערה ה' שם, ואינו מוכרח. ובמשנתנו כאן רפ"ז: המדיר את אשתו מלהנות לו, עד שלשים יום יעמיד פרנס, יתר מכן יוציא ויתן כתובה. ושם אפשר לפרש שיתר משלשים יום 29 כלומר, יתר מכאן, מכאן ואילך, עיין מ"ש להלן בפנים. ועיין מ"ש להלן פ"ז, הע' 1. לא יעמיד פרנס אלא יוציא ויתן כתובה. ובריטב"א בסוגיין כתב: פרש"י ז"ל שהדירה שבת אחת, או שתי שבתות, אבל אם הדירה יותר לא תמתין וכו', לכך הנכון דמתניתין קתני סתם המדיר את אשתו, דב"ש אומר שתמתין שתי שבתות וכו', וזה שנחלקו בה רב ושמואל וכו'. ולפירוש הריטב"א לכאורה היה צריך לומר בתוספתא כאן: מכאן ואילך יוציא ויתן כתובה, כמו שכתב רש"י במהדו"ק, עיין בשטמ"ק שם. ובאמת אין לדייק כלל מן הלשון, שהרי גם להלן, שו' 38, אמרו: יתר על כן אפי' כתובתה מאה מנה וכו', והכוונה שם "מכאן ואילך". ובירושלמי בסוגיין לא נזכרה מחלוקת רב ושמואל כלל, אלא להלן פ"ז ה"א, ל"א ע"ב (והשיטות שם הפוכות), במדיר את אשתו מליהנות לו. 30 ועיין מ"ש להלן רפ"ז. והואיל ואין זה מצוי כלל בירושלמי שלא יביאו את המחלוקת במקומה ויסמכו על מקום אחר מבלי לציין לכך, הרי אפשר שבנידון שלנו לא נחלקו כלל, וכצריכותא שבבבלי ס"א ב', ע"א א', וכאן, הואיל ואי אפשר בפרנס, אף שמואל יודה לרב שבין בסתם ובין במפרש יותר מן השעור (יותר מכאן) יוציא ויתן כתובה מיד.

334. הפועלין שתים בשבת. פיסקא ממשנתנו פ"ה מ"ו, והתנא מבאר כאן את שיעורי העונה.

4אם היו עושין מלאכה בעיר אחרת וכו'. בבלי ס"ב סע"א. ובירושלמי פ"ה ה"ח, ל' רע"ב, הקשו מן הרישא של משנתנו שאמרו שם: הפועלים שבת אחת, על הסיפא שם שאמרו: הפועלין שתים בשבת. ותירצו: תני בר קפרא הפועלין יוצאין למלאכתן שלא ברשות בתיהן שבת אחת, כלומר, הרישא דבוקה לשלפניה: התלמידים יוצאין שלא ברשות וכו' הפועלין יוצאין וכו', והוא כבתוספתא כאן. ועיין בתוספות ובראשונים שהביא בשטמ"ק ס"ב א', ד"ה והתניא הפועלים.

535. החמרים אחת לשתי שבתות. במשנתנו פ"ה מ"ו הנ"ל: החמרים אחת בשבת. ובשטמ"ק ס"א ב', ד"ה התלמידים, כתב: ושל פועלים שתים בשבת אפ"ה רשאין לשנות וכו', וכן הפועלין ז' ימים, אבל החמרים והגמלין והספנין אינן רשאין להוסיף יותר על שיעור עונתן, דדוקא פועלין דעונתן שתים בשבת רשאין לשנות עד שבוע וכו'. ובח"ד ציין לב"ש באה"ע (סי' ע"ו ס"ק ב' אות ג') שכתב: החמרים פעם אחת בשבת, היינו ודאי כשהם בעירם בכל לילה (ועיין בתוספות ובשטמ"ק ס"ב א' הנ"ל). וכנראה שבזמנו ומקומו של התנא של משנתנו לא היו משתמשים בחמרים להעביר סחורות למרחק יותר מג' ימים (אלא היו משתמשים בגמלים), וברוב רובן של הובלות משא היו החמרים יוצאים למקומות קרובים (עיין ירושלמי ב"מ פ"ה ה"ה, י' ע"ב). ובמקומו ובזמנו של התנא שלנו כאן היו משתמשים בחמרים למהלך שבוע (שבועיים ללכת ולחזור). ועיין בבלי ס"ב סע"א ומ"ש בבאורי לה' הירושלמי להר"מ, עמ' נ"ו, אות ד'.

635-36. הגמלים אחת לשלשים יום, הספנין אחת לששה חדשים. וכ"ה בד. ובכי"ע ליתא, והיא פיסקא ממשנתנו, ולפיכך השמיטוה הסופרים בכי"ע. אבל באמת הכוונה היא שאעפ"י שבפועלים ובחמרים פעמים שעונתן משונה מעונה שקבעו חכמים במשנתנו, אבל הגמלים והספנין עונתן קבועה.