תוספתא כפשוטה על כתובות ו:ו

116-17. פסקה להכניס לו כספים, סלעים לעשות ששה דינר. צ"ל: נעשות (כגי' ד) ששה וכו'. ועיין מ"ש לעיל, שו' 10, ד"ה פסקה. ולפנינו פיסקא ממשנתנו פ"ו מ"ד.

217. חתן מקבל עליו עשרה דינרין למנה לקופת בשמים. בכי"ע חסרה המלה "למנה". ובמשנתנו הנ"ל: החתן מקבל עליו עשרה דינרין לקופה לכל מנה ומנה. אבל במשנה שבירושלמי, הוצ' לו, קויפמן, פרמה, ר' יהוסף אשכנזי (במלא"ש) בשם ס"א: מקבל עליו עשרה דינר, וקופה לכל מנה ומנה. ובירושלמי פ"ו ה"ד, ל' ע"ד: כיני מתניתא וקופת בשמים הכל מנה. ונראה שהירושלמי לא בא כאן להעמיד את נוסח המשנה, אלא בא לפרשה 24 בירושלמי רגיל "כיני מתניתא" גם כפירוש, ולא כהגהה, עיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 441, ובכמה דוגמאות שהביא להלן שם. שאין נותנים לה יותר ממנה 25 ו"הכל מנה" פירושו: טפי לא, ועיין במשנת יומא פ"ג מ"ז ("הכל שלשים מנה") ובבבלי שם ל"ה א'. ולעצם העניין עיין בתוספות כאן ס"ו ב', ד"ה ליום. לקופת בשמים, אעפ"י שהכניסה לו אלפי אלפים. 26 ובדרך שמא ואולי נ"ל לשער שצ"ל בירושלמי: הכל [כ]מנה' (-כמנהג), והיא פיסקא קטועה ממשנתנו: הכל כמנהג המדינה. ועל פיסקא זו אמר ר' יוחנן שם: עשו הניית בשמים כהניית כספים. ואח"כ אמרו בירושלמי (וכ"ז אינו בגוף כי"ל, ונוסף בגליון ע"י המגיה): א"ר אבין (כלומר, והוא מפרש את דברי ר' יוחנן) עשו הניית פריה ורביה כהניית כספים. ונראה שהדברים משובשים, וצ"ל: עשו הניית[ן ב]סוריה ו[ע]רביה כהניית כספים, כלומר, עשו הנייתן של בשמים בסוריה ובערביה וכו', עיין בבלי ס"ז א' וירושלמי פ"י סה"ג, ל"ג ע"ד. וממשיך הירושלמי: כהדא תלמידוי דר' יוסי סלקון לקדשין (כנראה, שם מקום) אשכחינן ערירין (ביחס לבשמים אם דינן ככספים), אמרון אתניתון ביניכון? אם התניתם ביניכם הרי יפה, ואם לאו הכל כמנהג המדינה. ואף שבבבלי ס"ו ב' הביא רב יהודה בשם רב את המעשה בבתו של נקדימון בן גוריון, הרי לא משום דין משנתנו הנ"ל אתינן עלה, אלא משום שגם בעלה היה עשיר מופלג, ופסקו לה בשמים משום "עולה עמו ואינה יורדת עמו". תדע לך שהוא כן, שבתוספתא לעיל ספ"ה ובירושלמי ספ"ה הביאו מעשה כעין זה על שומרת יבם ופסקו לה כן לאחר מיתת בעלה, והוא מטעם הנ"ל. ואשר ל"וקופת בשמים" אין כאן אלא פירוש למלה "וקופה" שבמשנתנו שקופה היא קופת בשמים, כבתוספתא כאן, ובבלי ס"ו ב'. 27 מאי קופה. אמר רב אשי קופה של בשמים. ועיין בבלי גיטין ס"ז א'. והירושלמי גרס במשנתנו: עשרה דינרים וקופה וכו', ואין "וקופה" אלא "קופה", 28 והוי"ו הוא וי"ו הפירוש, כרגיל במשניות מטיפוס א"י, עיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 1086 ואילך, והוא דוגמת מדות פ"ד מ"א: חצי אמה ומזוזה מכאן וחצי אמה ומזוזה מכאן, כגירסת הוצ' לו, והכוונה: חצי אמה מזוזה וכו', וכדומה. והיינו עשרה דינרים קופה (= לקופה). וכן בירושלמי ספ"ה ל', ע"ג: שפסקו לה חכמים בחמש מאות דינר קופה בשמים. ועיין מה שהאריך מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 494 ואילך, והוא הגיה בירושלמי "לכל מנה" במקום "הכל מנה", וסמך על "גירסת כי"ע" בתוספתא כאן ספ"ה, ובאמת אין שם אלא טעות הדפוס בהוצ' צוקרמנדל. 29 עיין מ"ש לעיל ספ"ה, הע' 41. ולפירושו "לכל מנה ומנה" שבמשנתנו נמשך על "עשרה דינרין" (שכוונתם לצרכים מיוחדים), ואינו עניין לקופה של בשמים, עיי"ש, והכל דוחקי דוחקין, ובאמת אין שום הבדל למעשה בין "לקופה" ובין "וקופה", ואף "וקופה" היא "קופה" ופירושו "לקופה" כמו שכתבנו לעיל.

317-18. אמ' ר' יוסה וכן השום, הלכה מקום שנהגו שלא לפחות וכו'. ופירושו, אמנם כן הוא השום, אבל הלכה, מקום וכו'. ובכי"ע: כן הלכה מקום וכו'. ובד: וכן כל מקום שנהגו וכו'. ובמשנתנו פ"ו מ"ד: החתן מקבל עליו עשרה דינרין לקופה לכל מנה ומנה. רבן שמעון בן גמליאל אומר הכל כמנהג המדינה. ורבותינו הראשונים 30 הרמב"ן למשנתנו ס"ו א', הרשב"א (בשטמ"ק) והרא"ה שם, הרא"ש פ"ו סי' ד', המאירי, עמ' 284–285, הר"ן פ"ו סי' רצ"ו, נ"י ס"ו ב', שיטה להר"ן, עמ' ק"נ, שו"ת מהדי"ק סי' פ"א, ד' קרימונא, נ"ט רע"ב, ותשב"ץ ח"ג סי' רס"ב. הביאו את התוספתא כאן לראייה שרבן שמעון בן גמליאל אינו חולק על הסיפא גרידא אלא על כל משנתנו שם (והראשונים אינם מעתיקים את המלים "כן הלכה"), 31 בשו"ת בנימין זאב סי' קי"ד, קצ"ב ע"א, העתיק כגירסת הדפוסים, ונראה שהעתיק מן התוספתא הנדפסת. ואף לפי הגירסא שבכי"ע "כן הלכה" פירושו: אמנם כן הלכה כדברי משנתנו שפוחתים מן השום ומוסיפים על הכספים (כסיגנון משנת ב"ק פ"ג מ"ט. ועיין גם לעיל הע' 22), אבל במקום שנהגו שלא לעשות כן הכל כמנהג המדינה. ורשב"ג מפרש ואינו חולק, עיין בדברי הרמב"ן והמאירי שהבאנו להלן בפנים. כלומר, גם על הפחיתה מן השום ועל ההוספה בכספים עיי"ש. ועיין בפיה"מ להר"מ למשנתנו ומ"ש בבאורי לה' הירושלמי להר"מ, עמ' נ"ח, אות ס', שם סוף אות ע'. וכתב הרמב"ן (וממנו גם ברשב"א ועוד) שהכוונה בתוספתא שלא נהגו לפחות, 32 כלומר "מקום שנהגו שלא לפחות" כוונתו "מקום שלא נהגו לפחות". שאם היה מנהג מפורש שלא לפחות אין מי שיחלוק על רשב"ג. ובמאירי, עמ' 285: איפשר שת"ק סובר שכל שלא התנו אנשי העיר במנהגם שלא לפחות ושלא להוסיף (כלומר, שאם בני העיר התנו במפורש שלא לפחות ולא להוסיף, כולם מודים שהמנהג קובע) אלא שאין נוהגין לפחות ולהוסיף, כל שבאין לדין על כך מוסיפין ופוחתין, שהרי צד דין יש בדבר, שהנישום ראוי לפחות, והמעות ראויים להוסיף. ומכל מקום הלכה כרבן שמעון בן גמליאל, או שמא אף רבן שמעון בן גמליאל לא בא אלא לפרש 33 עיין מ"ש לעיל הע' 31. וכו'.

419-21. פסקה להכניס לו חמש מאות דינר שום, וכתב לה אלף דינר בכתובתה, אם עשת קיצתה נוטלת מה שכתב לה, ואם לאו גורע כנגדן שלשה דינרין לכל סלע וסלע. וכ"ה (בשינויים קלים) בד. וכ"ה גם בכי"ע, אלא ששם מסיים: אם לאו, גורע כנגדן ששה דינרין לכל סלע וסלע. ובתחילת הבבא ובסופה תלויים עיגולים לסימן מחיקה. והסופר מחקה בטעות, שהרי לשיטתו חסרה לגמרי שם ההלכה של "שום". וכנראה שהמלה "ששה" הטעתו, וקרוב לוודאי שצ"ל שם: "ש[ל]שה דינרין", כמו שהוא בד ובכי"ו. וכבר אמרנו לעיל, שו' 10, ד"ה ושמא, שלשיטת התוספתא פוחתין רבע מן השום (ולא חומש), כמפורש שם ששתי סלעים נעשות ששה דינרים, כלומר, כל סלע נעשית שלשה דינרין. ולפ"ז מתפרשת גם התוספתא כאן, והיינו אם עשת קיצתה וקיימה מה שקצו ביניהן נוטלת מה שכתב לה, אבל אם לא עשתה קיצתה אינו נוטלת אלא מה שהוסיף לה. ומן הדין היה צריך לכתוב לה שלש מאות ושבעים וחמשה דינרין בכתובתה (והיינו שלשה דינרין לכל סלע, שהרי פסקה להכניס מאה ועשרים וחמשה סלעים שום), והוא כתב לה אלף דינר, נמצא שהוסיף לה מרצונו שש מאות ועשרים וחמשה דינרין על כתובתה, והוספה זו קיימת אפילו אם לא הכניסה לו כלום. ומבארת התוספתא שאם לא עשתה קיצתה, והכניסה לו פחות, אינו גורע אלא שלשה דינרין מכל מה שהחסירה מקיצתה הראשונה. כן, לדוגמא, אם לא הכניסה לו אלא מאה דינר, והחסירה מקיצתה, מאה סלע, מנכה לה מכתובתה שלש מאות דינר, וכותב לה שבע מאות דינר בכתובתה, והן שבעים וחמשה דינרין כנגד מאה דינר שהכניסה לו, ושש מאות ועשרים וחמשה דינרין תוספת משלו. וכן אם החסירה פחות, או יותר. הכל לפי חשבון זה. ובירושלמי פ"ו ה"ד, ל' ע"ד: פסקה להכניס לו בחמש מאות דינר שום, עשה אותו ארבע מאות, לא עשה כן אלא עשה אותו אלף, אם עשה קיצותא גובה את הכל, ואם לאו מיגרע חמשה דינר לכל סלע ואינו נוגע בתוספת, והירושלמי מפרש את משנתנו, ובה מפורש שהחתן פוחת חומש מן השום. ובארו בירושלמי (ה"ג, ל' רע"ד): שמין דעתה של אשה שהיא רוצה לכלות את כליה ולפחות אותן חומש וכו', שאין אדם רשאי למכור כלי אשתו. נמצא שלמעשה השום שוה פחות חומש בשביל הבעל (שאין רשאי למכור את כליה, והם מיוחדים לשימושה), ומן הדין כותב לה ארבע מאות במקום חמש מאות שהכניסה. אבל הבעל לא עשה כן, ובמקום ארבע מאות כתב לה אלף, ויש לחקור אם התוספת שלו שכתב מדעתו היא שש מאות (כשיטת התוספתא לעיל), או רק חמש מאות, ומה שהוסיף לה שש מאות (במקום חמש מאות) הוא משום שאף לדידיה ניחא ליה שיהו לו כלים בביתו ואשתו תשתמש בכליה, ולפיכך לא השתמש בזכותו ולא פחת לה את החומש. מעתה אפשר לומר ששמין את דעתו שכדאי לו להוסיף חומש, ובלבד שאשתו תכניס לו כלים לביתו, ומשום זה כתב לה אלף דינר, 34 כלומר, מכיון שהוסיף לה במקום לפחות לה, אנו אומדים את דעתו שמקבל את הכלים בשוויים, ואף מוסיף חומש משום שאף הוא ניחא ליה שתשתמש בכליה (ולא יצטרך לקנות כלים) ומוסיף לה חומש כנגד הכלים. וסברת הירושלמי היא בהפך משיטת התוספתא הסוברת שתוספת הבעל קבועה, ומנכים לה לכל סלע שלא הכניסה שלשה דינרין. אבל אם לא תכניס כלום לא היה כותב לה אלא שלש מאות ושבעים וחמשה דינרים. ולפיכך אם עשתה קיצותה והכניסה לו שום בחמש מאות דינר גובה את כל מה שכתב לה, והיינו חמש מאות בעד הכלים שהכניסה, שמתקבלים בשוויים, וחומש שהסכים להוסיף כנגד הכלים (כלומר מאה ועשרים וחמשה דינרין), ותוספת משלו, שלש מאות ושבעים וחמשה דינרין. אבל אם לא עשתה קיצותה, והכניסה פחות ממה שקצתה, גורע מכל סלע שלא הכניסה חמשה דינרין, שיכול לטעון לא הוספתי לה אלא משום שאף היא קצתה להכניס שום, ואינו יכול לטעון אלא עד חומש, ואם הכניסה לו מאה דינר (במקום חמש מאות שקצתה) גורע לה חמש מאות (במקום ארבע מאות שהחסירה), ואינו נוגע בשאר התוספת. ואח"כ שואל הירושלמי: הכא את מר מיגרע. והכא את מר אינו מיגרע ? כלומר, למה אם עשתה קיצתה גובה את הכל, ואינם גורעים לה כלום, והכא כשלא עשתה קיצותא גורע לה הבעל יותר ממה שהחסירה ? ומתרץ הירושלמי: כאן בנטלה (נ"ל שצ"ל: בבטלה) 35 החילוף בין בי"ת ונו"ן רגיל מאד בכתי"י. מקצת. כאן בשלא נטלה (נ"ל שצ"ל: בטלה) מקצת. כלומר, אם לא עשתה קיצותה הרי בטלה מקצת מהתחייבותיה ולפיכך גורעים לה, אבל אם עשתה קיצותה הרי לא בטלה כלום מהתחייבותיה ולפיכך אינו גורע לה כלום ונוטלת מה שכתב לה.

521-22. פסקה להכניס לו חמש מאות דינר כספים, כת' לה אלף דינר בכתובת', אם עשת קיצתה וכו'. כ"ה בד ובכי"ע. ובכי"ו בטעות ובאשגרה מלמטה: הכניסה לו אלף דינר בכתובתה וכתב לה שדה משנים עשר מנה אם עשת וכו'.

623. ואם לאו, גורעת כנגדן חמשה דינרין לכל סלע וסלע. וכ"ה בד ובכי"ע (אלא שבכי"ע: גורע). ונראה שיש כאן ט"ס, וצ"ל: ששה דינרין לכל סלע, כמו שהוא בירושלמי, שהרי אף התוספתא סוברת (לעיל, שו' 16) שאם פסקה להכניס לו כספים, סלעים נעשות ששה דינר, כשיטת משנתנו. ושמא יש כאן מקור אחר, ולפי מנהגן הוסיפו על הכספים חומש, כשם שגרעו מן השום חומש. ובירושלמי פ"ו ה"ד הנ"ל: פסקה להכניס לו חמש מאות דינר כספים עושה אותן שבע מאות ומחצה, לא עשה כן אלא עשה אותן אלף, אם עשת קיצותא גובה את הכל, ואם לאו מיגרע ששה דינר לכל סלע, ואינו נוגע בתוספת. 36 כלומר אינו יכול לטעון לא הוספתי לך עד אלף אלא משום שהבטחת להכניס לי כספים, ועכשיו שלא הכנסת לא תקבל שום תוספת, אלא אם לא הכניסה כלום עדיין יש לה תוספת, ואינו מנכה לה מן האלף אלא שבע מאות וחמשים זוז, וכן אם הכניסה לו פחות מחמש מאות מנכה לה לפי החשבון: ששה דינרין בעד כל סלע שההסירה מקיצותה.

723-25. הכניסה לו אלף דינר בכתובתה, וכתב לה שדה משנים עשר מנה, אם עשת קיצתה נוטלת מה שכתב לה, ואם לאו, לא יפחות לבתולה ממאתים ומנה לאלמנה. ובירושלמי הנ"ל: פסקה להכניס לו אלף זוז צריך לעשותן ט"ו מנה, לא עשה כן אלא כתב לה שדה שוה בשנים עשר מנה תחת אלף זוז, אם עשתה קיצותא וכו'. ושואל הירושלמי: הכא את מר נוגע בתוספת (כלומר, בנידון דידן אם לא עשתה קיצותה אין לה כלל תוספת) והכא את מר אינו נוגע בתוספת (כלומר, בשתי הבבות הראשונות אינו נוגע בתוספת אפילו אם לא עשתה קיצותא). ומתרץ הירושלמי: תמן (כלומר, בשתי הבבות הראשונות) הוסיף ולא פיחת (כלומר, שהרי כתב לה יותר ממה שהיה חייב, ורצה להוסיף מדעתו), ברם הכא פיחת ולא הוסיף (כלומר, שהרי היה חייב לכתוב לה ט"ו מנה, והיא קבלה עליה שיפחות ולא יוסיף, וממילא אם לא עשתה קיצותא אין לה תוספת).