תוספתא כפשוטה על כתובות ו:ז

125-27. המשיא את בתו ופסק עם חתנו שיעמוד ערום וילבישנה, אין אומ' יעמוד ערום וילבישנה, אלא מכסה את הראוי לה. וכ"ה בד, אלא שבכי"ו בטעות: המשיא את אשתו וכו'. ובכי"ע: המשיא את בתו סתם וכו'. והמלה "סתם" היא באשגרה ממשנתנו פ"ו מ"ה. ובמשנתנו שם: פסק להכניסה ערומה, לא יאמר הבעל כשאכניסה לביתי אכסנה בכסותי, אלא מכסה ועודה בבית אביה. ובירושלמי (ה"ה, ל' ע"ד) שואל עלה: לא כן תני מניין אפילו אמר הריני עומד ערום ומכסה, אין אומרי' לו שיעמוד ערום ויכסה, אלא מכסה בראוי לה (כלומר, ובמשנתנו אמרו שחייב לקיים כמו שהתנה). ומתרץ הירושלמי: תמן (כלומר, בתוספתא כאן) אורחה דבר נשא מימר הני לי מיקום ערטיליי ומכסייא איתתי (כלומר, כן דרכם של בני אדם להגזים, ו"ערום" לאו דווקא, ואין כאן אלא מליצה), ברם הכא (כלומר, במשנתנו) לכן התנה עמה מתחילה. ובמאירי, עמ' 268, הביא את הירושלמי ופירש בשם "קצת רבנים" שהירושלמי הבין את "אכסנה בכסותי" (של משנתנו) שהבעל מכוין לומר שילבוש קרועים ויכסה את אשתו בלבוש שלו , אפילו אם יצטרך לעמוד ערום, ותירצו שבמשנתנו "לכך התנה מתחילה", אבל בברייתא היא "דרך גוזמא ופטוטי 37 יותר נראה שצ"ל: ופטומי. מילי". והכוונה שעצם לשון התנאי אינה אלא מליצה, אבל אין הבדל בכך אם האב התנה בתחילה, או שהבעל אמר כן מעצמו (כפי שאפשר לפרש בלשון הברייתא שבירושלמי), עיין תוספות ב"מ ס"ו א', ד"ה פטומי.

227. וכן המשיאין את היתומה וכו'. פיסקא ממשנתנו פ"ו מ"ה, ושם המלה "וכן" מקשרת בבא זו עם הרישא. ובירושלמי (ה"ה, ל' ע"ד): כיני מתניתא וכן המפרנסין את היתומה, כלומר, בגבאי צדקה עסיקינן שהם הם המפרנסים (שנותנין לה נדוניא), ואעפ"י שיש לה אם ואחים עניים שהם משיאין אותה, עיין להלן בסמוך. ועיין במבוא לנוה"מ למהרי"ן אפשטין, עמ' 495.