תוספתא כפשוטה על כתובות ז:א

11. עד שלשים יום יעמד פרנס, ובכהנת שלשה חדשים דברי ר' מאיר. כ"ה בכל הנוסחאות, וכן העתיק הרשב"א (לפי שטמ"ק) ע"א א' בשם התוספתא, ובכי"ו בטעות: ובכהנת שלשים יום יעמד פרנס, ובכהנת שלשה חדשים וכו'. ובמשנתנו פ"ז מ"א: "המדיר את אשתו מלהנות לו עד שלשים יום יעמיד פרנס. יתר מכאן יוציא ויתן כתובה", וכהנת לא נזכרה כלל בדברי הת"ק, ועיין מ"ש ע"ז להלן, שו' 1–3, ד"ה ר' יהודה. ופירשו בבבלי (ע' ב') שנוהג כמשנת נדרים פ"ד מ"ז, ואומר: כל הזן אינו מפסיד, וכן משמע בירושלמי פ"ז ה"א, ל"א ע"ב. ועיין בירושלמי ובבבלי שם שבארו כיצד חל הנדר, והרי משועבד לה למזונות, עיי"ש. ולשון משנתנו "המדיר את אשתו מלהנות לו עד שלשים יעמיד פרנס" משמעותה שהדיר את אשתו ליום, יומים, ג' ימים וכו', עד שלשים יום (ועד בכלל), יעמיד פרנס, ו"עד שלשים" עונה על "המדיר", ואם הדירה יתר מכאן, כלומר יתר משלשים יום יוציא מיד. וכן מוכח מדברי ר' יהודה להלן במשנה שם, ובתוספתא כאן: ר' יהודה אומר בישראל חדש אחד יקיים, ו"חדש אחד" הרי בוודאי על זמן הנדר קאי, ומכאן שאף "עד שלשים יום" על זמן הנדר קאי. וכן דייק הרשב"א (לפי שטמ"ק ע"א א') מדברי ר' יהודה, וכן כתב לעיל שם בסמוך: מדקתני עד שלשים, דמשמע שהנדר היה מפורש עד שלשים יום, דאי לא, הוה ליה למתני יעמיד פרנס שלשים יום, מכאן ואילך יוציא. 1 מדברי רבינו משמע קצת שדייק גם ממה שאמרו "יתר מכאן" (שפירושו אם נדר יותר משלשים יום), ולא אמרו "מכאן ואילך" (שפירושו אחרי ל' יום לא יעמיד פרנס, אלא יוציא). אבל עיין מ"ש לעיל פ"ה, הע' 29. ומלשון התוספתא כאן שפתחה "עד שלשים יעמד פרנס" 2 וכן היתה הגירסא לפני הרשב"א ע"א א' הנ"ל, ולפני התוספות ב"מ פ' א', ד"ה היו, שכתבו: דהכי תניא [בפרק] עד שלשים יום יעמיד פרנס. אין שום הוכחה ששלשים יום עונים על העמדת פרנס, משום שאין כאן אלא פיסקא מן המשנה. 3 כלומר, פיסקא קטועה ממשנתנו, כרגיל בתוספתא, עיין מ"ש לעיל ח"א (ברכות), ריש עמ' 6, ח"ב (שביעית), עמ' 552, ובהערה 26 שם, ועוד בכ"מ. ובבבלי (ע"א א') שנו: אמר רב לא שנו אלא במפרש, אבל בסתם יוציא לאלתר ויתן כתובה, ושמואל אמר אפילו בסתם לא יוציא, שמא ימצא פתח לנדרו. ופירש הרשב"א שלא נחלקו רב ושמואל בפירוש משנתנו, שהרי לא אמרו "מתניתין במפרש", וכולי עלמא מודו שמשנתנו מדברת במפרש, כלומר, ו"עד שלשים יום" אנדר קאי, כפי שמוכח מלשונה (עיין מ"ש לעיל), אלא שרב סובר שדין המשנה הוא בדווקא, ושמואל סובר שהוא הדין אפילו בנדר סתם, ולא הזכיר זמן קבוע, יעמיד פרנס שלשים יום. ובירושלמי (פ"ז ה"א, ל"א ע"ב) שנו: שמואל אמר במדירה שלשים יום, אבל במדירה לעולם, מיד יוציא ויתן כתובה. ר' זעירא ר' אבינה בשם רב ואפילו במדירה לעולם מגלגלת עמו שלשים יום, שמא ימצא פתח לנדרו. אית תניי תני שלשים יום, אית תניי תני עד שלשים, מאן דמר שלשים מסייע לרב. ומאן דמר עד שלשים מסייע לשמואל. והוכיח הרשב"א מדברי הירושלמי שלפי הגירסא שלנו "עד שלשים יום" מוכח שמשנתנו מדברת במדירה שלשים יום, 4 וממילא "יתר מכאן יוציא ויתן כתובה" פירושו אם הדירה יתר משלשים יום יוציא מיד, אעפ"י שקבע זמן לנדרו, עיין להלן שם ברשב"א. אבל הרא"ה והריטב"א סוברים שאם נתן זמן לנדרו, אעפ"י שהזמן הוא יותר מל' יום, יעמיד פרנס ל' יום, שמא ימצא פתח, ואינו מוציא מיד לשיטת רב אלא אם לא נתן זמן והדירה לעולם, עיי"ש ע"א א'. ועיין מה שכתבו לעיל בבבלי ס"א ב'. וכמו שהוכיח הרשב"א מאליו מלשון משנתנו. אבל בברייתא אחרת 5 על "אית תניי תני" כברייתא חולקת על משנתנו, עיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 75. שנו כנראה, במפורש: יעמיד פרנס שלשים יום, ומכאן מוכח כדברי רב 6 כלומר, כדברי רב בירושלמי שהם דברי שמואל בבבלי. שאפילו במדירה סתם יעמיד פרנס שלשים יום, אעפ"י שאף הוא יודה שמשנתנו מדברת במפרש, כפי שמוכח מלשונה. 7 וגירסא זו "עד שלשים יום" היא בטוחה בהחלט, שהרי כ"ה בכל הנוסחאות, ובהבאות בירושלמי ובבבלי ובמס' שמחות פ"ז הי"ט, עמ' 145, עיין במבוא לנוה"מ למהרי"ן אפשטין, עמ' 114. ולעיל שם במס' שמחות ה"ח אמרו: המדיר את אשתו שלשים יום, סתם נזירות שלשים יום. ואעפ"י שההלכה השניה היא פיסקא ממשנתנו (נזיר פ"א מ"ג, פ"ו מ"ג), ההלכה שלנו הוא קיצור המסדר, דוגמת ההלכות שנשנו לעיל שם בסמוך, וכפי שיוצא מפירוש בבא זו בהי"ט שם. אבל ברא"ה ע"א א' ובריטב"א ס"א ב' (ולפי שטמ"ק ע"א א' פירש כן גם בסוגיין) פירשו שהמחלוקת של רב ושמואל היא בפירוש משנתנו, והביאו את הירושלמי שלנו, אלא שברור שהם "גרסו" בירושלמי מחלוקת רב ושמואל כמו שהיא בבבלי (או שהגיהו כן מעצמם, עיין להלן), ורב סובר שמשנתנו במפרש שלשים יום, וממילא "מאן דמר שלשים מסייע לרב" פירושו, שהדיר את אשתו שלשים יום. ואשר לגירסא "עד שלשים יום" כתב ברא"ה הנ"ל: "ומאן דתני עד שלשים מסייע ליה לשמואל, למימרא דלא מפקא מיניה דאידך, והוא הדין נמי דלא מפקא מיניה דרב". וכע"ז הביא בשטמ"ק שם בשם הריטב"א. ולשיטת הרא"ה והריטב"א לשון משנתנו ("עד שלשים יום") מתפרשת בין לרב ובין לשמואל. ברם הגירסא בירושלמי בהוצאות שלנו (במחלוקת רב ושמואל) היא להפך מגירסת הבבלי, וממילא אי אפשר לפרש את המשך הירושלמי כפירוש רבותינו הנ"ל. וקרוב לוודאי בעיני שאף הם גרסו בירושלמי כבהוצאות שלפנינו, אלא שהגיהו, ומשום כך לא העתיקו כלל את דברי הירושלמי במחלוקת רב ושמואל. תדע לך שהוא כן, שהרי גם הרשב"א (לפי שטמ"ק שם) מתחילה הסתייע מן הירושלמי, כשם שהסתייעו ממנו הרא"ה והריטב"א, אלא שכנראה חזר בו אח"כ (אם אין טעות בשטמ"ק בשם "הרשב"א"), והעתיק מן הירושלמי כגירסא שלפנינו במחלוקת רב ושמואל, ומוכרח היה לפרש גם המשך הירושלמי בהפך ממה שהוא פירש בעצמו לעיל שם.

21-3. ר' יהודה אומ' בישראל חדש אחד יקיים, שנים יוציא ויתן כתובה, ובכהנת שנים יקיים, שלשה יוציא ויתן כתובה. וכן מעתיק הרשב"א ע"א א' בשם התוספתא, והיא פיסקא ממשנתנו פ"ז מ"א. וכבר העירונו לעיל, שו' 1, סד"ה עד, שבמשנתנו לא הזכיר הת"ק (שהוא ר"מ של הרישא כאן) כהנת כלל. ושאלו בבבלי ע"א א': ר' יהודה וכו', היינו ת"ק (ופירש"י: דאיהו נמי שלשים יום קאמר)? אמר אביי כהנת אתא לאשמעינן. רבא אמר חדש מלא וחדש חסר איכא בינייהו. ודייק הרשב"א (לפי שטמ"ק) מדלא נקט אביי כלשונו של רבא ("איכא בינייהו") "משמע לכאורה דת"ק לא פליג בה כלל, ומשתק הוא דשתיק מינה, ואתא ר' יהודה ולימד, וכן מצאתי בתוספות דקתני עד ל' יום יעמיד פרנס" וכו'. 8 והעתיק את כל הברייתא כאן. ואעפ"י שלהלן אמרו בבבלי (ע"א ב'): אמר אביי סיפא אתאן לכהנת ור' יהודה היא, ומשמע שאביי סבר שסתמא דמתניתין דלא כר' מאיר בתוספתא, תירצה הרשב"א שם שאפשר לומר שתלה בר' יהודה, משום שאמר כן בפירוש במשנתנו, עיי"ש. ועיין בהפלאה ע"א א' ונעלמו ממנו לפ"ש דברי הרשב"א הנ"ל. ובירושלמי פ"ז ה"א, ל"א ע"ב: ר' יוסי אומר בכוהנות פליגין וכו', ותני פליג בסוף שלשה דברי ר' מאיר. אמר ליה ר' מנא הן דלא תניתה פליגא את עבד ליה פליגא, אלא בישראל פליגין וכו', ותני כן בסוף שלשה דברי הכל.