תוספתא כפשוטה על כתובות ז:ב

13-5. הדירה שלא תטעום אחד מכל המינין, בין מאכל רע ובין מאכל יפה, אפי' לא טעמה אותו המין כל ימיה, יוציא ויתן כתובה. וכ"ה בד. וכ"ה ("מכל המינין") בשטמ"ק ע"א א', ד"ה תנן, בשם תוספות (ועיין בתוספות ע"א א' ד"ה שלא), ברא"ש פ"ז סי' ב', בתוספות הרא"ש רפ"ז, 9 ושם: כדמוכח בתוספת' דתניא שלא תטעון (וכן בפי' ר"א מזרחי על התורה מטות ל, י"ד, בשם תוספתא נדרים: אפי' לא טענה אותו המין מימיה. ובירושלמי מצינו "טען" במקום "טעם", עיין מ"ש במבוא לירושלמי כפשוטו, עמ' כ"ב. ועיין לעיל ח"א, עמ' 1) אחד המינין. ובשטמ"ק ע' א' (בשמו) כבר מתוקן: תטעום. בר"ן פ"ז סי' שי"ג, 10 עיי"ש שהוכיח מכאן שאם נדרה כשהיא תחתיו, אין חילוק בין נדרה שלא לאכול בשר וכו' (עיין להלן שו' 34, ד"ה באלו, ומש"ש) לבין שאר נדרים של עינוי נפש, ועל כולם הבעל מקפיד. ועיין מה שתמה עליו באור גדול למשניות פ"ז מ"ז. ד"ה באלו נדרים אמרו, ובנ"י רפ"ז. ועיין מאירי, עמ' 303, ר"מ פי"ב מה' אישות הכ"ד ובמגיד משנה שם. ובכי"ע: הדירה שלא תטעום באחד מכל הפירות וכו'. ובמשנתנו פ"ז מ"ב: המדיר את אשתו שלא תטעום אחד מכל הפירות יוציא ויתן כתובה. והראשונים הנ"ל הסתייעו מן התוספתא כאן ש"שלא תטעום אחד מכל הפירות" במשנתנו פירושו אפילו ממין אחד של הפירות, כמו שמסיים כאן: אפילו לא טעמה אותה המין כל ימיה. 11 וכ"ה בד ובמאירי שהזכרנו בפנים. אבל בכי"ע: מימיה, וכ"ה בשאר הראשונים שהבאנו בפנים, וכ"ה בתוספתא נדרים שהבאנו להלן בפנים, עיין מש"ש. וכן הסתייעו מכאן שאפילו אם הדירה ממאכל רע 12 בט"ז יו"ד סי' רל"ד ס"ק ס"א, אות נ"א פירש "מאכל רע" שבתוספתא נדרים (שהבאנו להלן בפנים) מאכל שהוא מזיק לה, אלא שהוא ערב עליה. ולפי לשון הטור והשו"ע שם "ממין שהוא רע לה" בוודאי מסתבר לפרש כן, ומכל מקום יכול להפר לה, כדי שתהא לה פת בסלה ולא תתענה אם תתאפק. אבל בכל נוסחאות התוספתא שם ובראשונים (לרבות הרא"ש עצמו שבעל הטורים שם מביא את ההלכה בשמו) הגירסא היא "מאכל רע" (בלי המלה "לה". ועיין גם ר"מ פי"ב מה' נדרים ה"ה). ומאכל רע פירושו מאכל שאינו טעים לרוב בני אדם, אלא שהוא ערב עליה, ועינוי נפש הוא לה אם לא תוכל לטעום ממנו. תדע לך שהוא כן, שהרי בנידון שלנו, אם נדרה ממאכל רע שהוא מזיק לה ולא הפר לה הבעל, או שהבעל הדיר אותה ותלה את נדרו בדבר אחר, למה יוציא מיד, וכיצד אפשר להסיק מכאן שהוא שונא אותה? ועיין מ"ש להלן נדרים פ"ז, הע' 6. יוציא ויתן כתובה (עיין ר"מ הנ"ל), ואף חרובין הם בכלל פירות שיש בהם עינוי נפש (עיין ר"ן הנ"ל). ועיין בשיטה להר"ן, עמ' קנ"ח, שהביא תוספתא זו. והעמידוה בירושלמי (פ"ז ה"ב, ל"א ע"ב) ובבבלי ע"א א' (אליבא דשמואל) בנדרה היא וקיים הוא, 13 ופירשו בבבלי ע"א ב' שבהדירה הוא סבורה היא שמתוך כעסו נדר, אבל נדרה היא ולא הפר לה משמע לה שהוא שונא אותה, ואינה סובלת להמתין שלשים יום, ויוציא מיד. שאם לא כן כיצד יכול להדירה. ועיין בה' הירושלמי להר"מ, עמ' נ"ח ומש"ש. ולהלן נדרים פ"ז ה"ב: נדרה שלא לטעום אחד מכל הפירות בין מאכל רע 14 ברי"ף פ"ז סי' שי"ג: אבל נדרים שאין בהן עינוי נפש, כגון קליות ואגוזים וכיוצא בהן שאין בהן עינוי נפש, ולא קפדי בהו אינשי וכו'. וכבר כתב הר"ן שם במקומו שהלשון "אינו מדוקדק, דודאי נדרה תחתיו מצי מפר משום נדרי עינוי נפש וכו', אלא רצה לומר דכיון שאין בהם עינוי נפש כל כך, לא קפדי בהו אינשי". בין מאכל יפה, 15 עיין מ"ש להלן נדרים פ"ז, שו' 7–8, סד"ה נדרה. אפי' לא טעמה אותו המין מימיה יפר. ועיין בבלי שם פ"ב ב' ומ"ש להלן בתוספתא נדרים שם. ובאור שמח פי"ג מה' אישות ה"ח שער שהר"מ פירש במדירה ממש, אלא שהכוונה שלא תטעום אחד מן המינין מנכסיו, ובכגון דא הרי חל הנדר. ועיין גם ריטב"א ע' א', ד"ה המדיר את אשתו שלא תטעום. והתוספתא מתפרשת ג"כ בהדירה הוא ותלה את נדרו בנכסיו, או בתשמיש, כלומר יאסרו נכסי עליך, או הנאתך עלי, אם תטעמי וכו', וכרב בבבלי (או שמואל בירושלמי) שאם הדירה סתם יוציא מיד.

25-6. אמ' ר' יהודה רוצות בנות ישראל שלא לטעום תבשיל ופירות ואל יצאו יום אחד מתחת בעליהן. וכ"ה בד. ובכי"ע: שלא תטעום טעם תבשיל ופירות, ואל יצאו מתחת בעליהן יום אחד. ומלשון התוספתא ברור שר' יהודה חולק על כל הדין, ואפילו הדירה שלא תטעם אחד מן המינין כל ימיה אינו מוציא, ומוטב להן לבנות ישראל שלא לטעום טעם תבשיל ופירות כל ימיהן, ואל יצאו מתחת בעליהן יום אחד, ורוצה אשה בקב ותיפלות מעשרה קבין ופרישות (בבלי ס"ב ב'), כמו שהבין לנכון בח"ד כאן. ובתוספתא הוצ' שלמה ליב פריעדלענדער, עמ' 80: רוצות בנות ישראל שלא לטעום תבשיל ופירות יום אחד ואל יצאו מתחת בעליהן. והיא הגהת מנב"כ (בפירוש, אבל לא בפנים הנוסח) ע"פ משנתנו פ"ז מ"ב: ר' יהודה אומר בישראל יום אחד יקיים, שנים יוציא ויתן כתובה. ובשיטה להר"ן, עמ' קנ"ח (בשם התוספתא): שלא לטעום תבשיל יום אחד ופירות, ואל יהו יוצאות מתחת בעליהן. אבל עדיין הגירסא במשנתנו עצמה אינה בטוחה; ובמשנה ד' נפולי, במשנה שבירושלמי ובכ"י פרמה הגירסא היא: בישראל חדש אחד יקיים 16 כשם שהוא סובר ברפ"ז במדיר את אשתו מליהנות לו. וכו'. ובבבלי ע"א א': וסבר ר' יהודה היא נתנה, והתנן ר' יהודה אומר בישראל יום אחד יקיים וכו'. וכ"ה בכי"מ, והוא, כנראה ע"פ הגהת רש"י. אבל ברא"ה שם מעיד: "ה"ג בנוסחי וסבר ר' יהודה היא נתנה, והתנן, ר' יהודה אומר בישראל חדש אחד יקיים" וכו', עיי"ש שנדחק מאד ליישב גירסא זו ע"פ ההנחה שהכוונה לר' יהודה ברפ"ז. ובריטב"א שם (והגירסא בשטמ"ק מיושבת יותר, ומשם אני מעתיק): "ויש ספרים שגורסי' והתנן ר' יהודה אומר בישראל חדש אחד וכו', וטעותא היא, דההיא סיפא דהמדיר את אשתו מליהנות לו מיירי אפילו לשמואל בשהדירה הוא". ובוודאי שקשה מאד להניח שהתלמוד כיוון לריש פירקין, שהרי בין בירושלמי ובין בבבלי העמידו את המשנה בריש פירקין בשהדירה הוא, ולא בשנדרה היא ונתן אצבע בין שניה. ומכאן מוכח שגרסו במשנה שלנו (במשנה ב'), בהדירה שלא תטעום באחד מכל הפירות: ר' יהודה אומר חדש 17 כגירסת רוב הספרים, שהרי הקושיא היא ממשנה ב', ולא מריש פירקין. אחד יקיים וכו', ומשנה זו הרי העמידוה בנדרה היא וכו', ולפיכך שאל התלמוד מה ששאל מן המשנה שלנו, ולא מריש פירקין. נמצאנו למדים שיש שלש מסורות בדברי ר' יהודה; א. שאינו מוציא כלל בהדירה שלא תטעום אחד מן המינין, ואפילו הדירה שלא תטעום ממנו כל ימיה, ולפיכך אין הבדל בין ישראלית לכהנת. ב. הדירה חודש אחד יקיים, ובכהנת שני חדשים. ג. הדירה יום אחד יקיים, ובכהנת שני ימים.