תוספתא כפשוטה על כתובות ז:י

136-37. האומר לחבירו קדש לי בתך זו על מנת שאין בה מומין. וכ"ה בד וכע"ז בכי"ע. וברייתא כעין זו נשנית להלן ב"ב פ"ד ה"ה (לעניין שפחה): המוכר שפחה לחברו על מנת שיש בה מומין. ובפי' ר' זכריה אגמאתי לב"מ פ' א' (הוצ' לוין, 126 ע"ב): "תניא נמי הכי בתוספת בבא בתרא דנזיקים המוכר שפחה לחבירו על מנת שאין בה מומים. ס"א על מנת שיש בה . ס"א סתם". ובבבלי ב"מ שם הובאה התוספתא של ב"ב "סתם" (כגירסת ס"א השני). ולמעשה אין הבדל, עיין מ"ש ע"ז להלן בסמוך. ולפנינו כאן מדברים באב שמקדש את בתו קטנה, או נערה.

237-39. אמ' לו בתי זאת חולה היא, שוטה היא, נכפית היא, משוממת היא, היה בה מום אחר וסנפו בין המומין הרי זו מקח טעות. המומין הללו ומום אחר עמהן, אין זה מקח טעות. וכ"ה בד, אלא ששם גורס ברישא: היה בה מום אחד מהן . ולפי גירסא זו הרי מפורש שהיה בה אחד מן המומין שפרט והזכיר בפירוש. אבל גירסא זו אין לה על מה לסמוך והיא מבוטלת ע"י המקבילה בב"ב הנ"ל (גם לגירסת ד) והבבלי בב"מ פ' א' הנ"ל, עיין מ"ש להלן בסמוך. ובכי"ע גירסא אחרת ונביא אותה להלן בסוף הדיבור. ובבבלי ב"מ הנ"ל: תניא נמי הכי המוכר שפחה לחבירו ואמר לו שפחה זו שוטה היא ניכפית היא משועממת היא והיה בה מום אחד, 57 בנוסחאות הטובות ובראשונים: אחר . ולמעשה אין הבדל, שהרי בבבלי לא נאמר אחד מהן, ואף מום אחד אפשר לפרש: מום אחד שלא מאותן המומין שמנה. וסנפו בין המומין הרי זה מקח טעות. מום זה ומום אחר אין זה מקח טעות. א"ל רב אחא וכו' היו בה כל המומין הללו מהו וכו', היו בה כל המומין הללו אין זה מקח טעות. ורבו הפירושים בברייתא זו ובדברי ר' יוחנן שלעיל שם. ונביא את שלשת הפירושים העיקריים, והם תלויים בגירסת התוספתא כאן. הפירוש הראשון הוא של בעל הלכות גדולות, אלא שדבריו קצרים, ולפיכך נעתיק מתחילה את דברי רב האיי שהם מפורשים יותר, והם בשיטת בה"ג. ונעמוד מתחילה על פירוש המלה "וסנפו". ובגליון פי' ר' זכריה אגמאתי הנ"ל: "רבי האיי ז"ל. סניפין, פי' לשון זה ברור בלשון ארמית שחכמים רגילין בה, ואומרין אותו על כל דבר שמטמעין בין כמה דברים, כדי להחביאו ביניהן, ומן הלשון הזה שנו, היה בה מום אחר וסנפו בין המומין שאין בה". ולפי באור זה פירש רב האיי ש"עינף" וההביא בין הענפים מום שלא הזכיר אותו כלל. וכ"ה כותב בס' המקח והממכר שער מ"ה (על דברי ר' יוחנן בבבלי ב"מ שהם אותם הדברים שבברייתא שלנו, עיי"ש): אם הזכיר המוכר בשעת המכר שיש בה מומים, ופירש מקצתם, ולא חשש לפרש האחרים, וכגון שהיא פרה, ואמר פרה זו נגחנית היא, נשכנית היא וכו', ולא הזכיר אם יש בה מום אחר, ואף לא הזכירו בכלל (כלומר, שלא כינה את שם המום, ואף לא אמר בסתם שיש בה עוד מום אחר), אלא ששתק לאחר שהזכיר אותן שהזכיר, יש על הלוקח להחזיר אותה וכו', כדגרסינן אר"י המוכר פרה לחברו ואמר לו פרה זו נגחנית וכו' היה בו מום אחר וסנפו בין המומין הללו הרי זה מקח טעות. הענין השני. היכא שהזכיר המוכר בשעת מכירת החפץ קצת מן המומין, ופי' אותם בפירוש, ושאר המומין הזכיר סתם ולא פירש בפירוש, כגון שאמר יש בה מום פלוני, ויש בה נמי מום אחר ולא הזכיר איזה הוא, כי האי גונא ודאי לא הטעהו המוכר והוי המכר קיים, כדגרסינן מום זה ומום אחר אין זה מקח טעות. העניין השלישי. לא פירש בפירוש שום מום, אבל אם אמר לו בסתם חפץ זה יש בו מומים, אפילו שימצא בו כל מומים שבעולם אין יכול להחזיר, והוי המכר קיים, כדגרסינן א"ל רבא לרב אשי היו בו כל המומים הללו מהו. א"ל רב מרדכי וכו' אפילו 58 כגירסת כמה נוסחאות, עיין דק"ס. וכן היה לפני רש"י, אלא שמחקו. היו בה כל המומים הללו אין זה מקח טעות. ובפי' ר' זכריה אגמאתי הנ"ל הביא פירוש זה בערבית בשם רב האיי וגם הפירוש על "סנפו" שנמצא שם על הגליון. ובה"ג ה' רבית ד"ו, צ"ז ע"א: 59 בד"ב, עמ' 390, ושם משובש. תניא נמי הכי המוכר שפחה לחבירו ואמר לו שפחה זו שוטה היא וכו', היה בה מום אחר וסנפו בין המומין הרי זה מקח טעות, מום זה ומום אחר אין זה מקח טעות, אי מפיק תרי מומי הרי זה מקח טעות . 60 כלומר, דווקא אם מצא בה מום אחד שלא הזכירו המוכר, אבל אם מצא שני מומין הרי זה מקח טעות, שהרי לא אמר לו אלא "ומום אחר" בלשון יחיד. א"ל רב אחא וכו' היו בה כל המומין הללו מהו ? א"ל רב מרדכי וכו' היו בה כל המומין האילו אין זה מקח טעות. 61 בד"ב הנ"ל (לעיל הע' 59): הרי זה מקח טעות. וכן בהלכות קצובות הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' 128: אם אמר לו הרי בהמתי בכל מומין שבעולם ואח"כ יראה בו מום אחד חוזר. ובמיוחס להריטב"א ב"מ שם: א"נ גרסי' אפילו היו כל המומין, שנראה דלא קפיד, אפילו הכי הרי זה מקח טעות , דכולי האי לא הוה מקבל. אבל הנכון הוא בה"ג ד"ו (וכגירסת רש"י בבבלי), כפי שנראה מן הפירוש שם. ואף בהלכות קצובות הנ"ל בכ"י אדלר (עיי"ש בהערות לעמ' 85): אינו חוזר, עיין בשנו"ס שם, עמ' 129. פירוש כי פרשינהו למומי כולהו אין זה מקח טעות, אי פרשינהו לכולהו ולא אמר מום אחר, ואישתכח מום אחר דלא פרשיה, הרי זה מקח טעות. ולפ"ז ברור שאף בה"ג פירש "וסנפו בין המומין" שלא הזכיר את המום שהיה בה, כפירוש רב האיי. 62 אעפ"י שכנראה לא פירש כמותו את דברי רב מרדכי (עיין בפירושים שבשטמ"ק), אבל אין מכך סתירה לפירוש בעצם הברייתא. וכן פירש הראב"ד (בשטמ"ק): וסנפו בין המומין הללו. פי' שלא הזכיר, הרי זה מקח טעות, שלא תאמר הואיל וקבל עליו מומין גדולים וכו'. וכן בס' ההשלמה שם פ"ו סי' ג': ויש מפרשים בין המומין, שלא הזכירו. וכן במאירי ב"מ, עמ' 309: ויש מפרשים סנפו בין המומין, שלא הזכירו, וכן פירשו מום זה ומום אחר בדרכים אחרים. ולפי פירוש הגאונים הנ"ל מתפרשת התוספתא ברישא שהיה בה מום אחר שהחביאו בין המומין ולא הזכיר אותו, הרי זה מקח טעות, אבל בסיפא לא החביא את המום, אלא שסתם ולא הזכיר את מהותו, אין זה מקח טעות, אעפ"י שלא פירש את המום. אבל רש"י פירש את הרישא: היה בה מום אחד, אחד מן המומין הללו היה בה (כגי' ד' בתוספתא). ואף הוא כנראה מן הגאונים. 63 וכן כותב הגאון (גיאוניקה של גינזבורג, עמ' 106): ודכתבת אי שמואל (כלומר, אם הלכה כשמואל הסובר שהמוכר שור לחבירו ונמצא נגחן אינו מקח טעות, שיכול לומר לו לשחיטה מכרתיו לך, עיין ב"ק מ"ו א') קשיא הא, מום אחד וסנפו בין המומין, מאי קשיא וכו', גברא אגברא קא רמית. ובהכרח שפירש כרש"י שנמצא בה מום אחד מן המומין שמנה שם (ואף נגחנית בכלל, והמקח בטל), אבל לפי שאר מפרשים שמצא מום אחר, הרי אפשר שמצא מום שעושה אותה מאוסה גם לשחיטה, כגון צרעת וכדומה (עיין בבלי כאן ס"א ב'), ואינו עניין כלל לדברי שמואל. ועיין בס' המקח והממכר שער מ"ה הנ"ל שיישב דרך אגב גם את הקושיא הנ"ל שהקשו לגאון. והרי"ף (בב"מ שם) פירש ברישא שמנה בה כל המומין הללו והיה בה מום אחד שאינו ניכר, אעפ"י שהזכירו בפירוש, 64 אלא שהבליעו וסנפו (חיברו) בתוך המומין האחרים שלא היו בה. הרי זה מקח טעות, שיכול הלוקח לטעון כשראיתי שרוב המומין שמנית אינן בה כסבור הייתי שאף המום האחר אין בה, ולא אמרת לי כן אלא כדי להשביח את דעתי (כלומר, ראה אני מוכר לך בזול מפני שיש בה הרבה מומין). וכן פירש את הרישא גם רבינו ברוך הספרדי (הביאו ר' זכריה אגמאתי הנ"ל). ובסיפא פירש הרי"ף שהראה לו את המום, "מום זה", (אלא שהלוקח קבל אותו) ואמר לו שיש בה מום פלוני 65 כלומר, אמר לו בפירוש גם את טיב המום. ובין ברישא ובין בסיפא הזכיר בפירוש את המום שהלוקח מקפיד עליו. אחר, שאינו ניכר (ועליו היה מקפיד), אין זה מקח טעות. ועיין בבאור הגר"א חו"מ סי' רל"ב ס"ק ח', אות ט"ז. ולפירוש זה ההבדל בין הרישא ובין הסיפא הוא, שברישא לא היו בה כל המומין שהזכיר, ובסיפא היו בה, שאמר לו: "המומין הללו", כלומר, שאתה רואה אותם. ובכי"ע: נכפית היא, אם א' לו אותו המום ומום אחר עמו אין זה מקח טעות. היה בה מום אחר וסנפו בין המומין הרי זה מקח טעות. 66 אבל במקבילה בב"ב, לעניין שפחה, הסדר הוא שם כלפנינו, אלא נראה שיש שם ט"ס בסיפא. ובתוספות ב"מ פ' א': בתוספתא דכתובות משמע דאם הזכיר שני מומין, אחת יש בה ואחת אין בה, דלא הוי מקח טעות, אלא דווקא כי סנפו בין מומין הרבה שאין בה, דהכי תניא [בפרק] עד שלשים יום יעמיד פרנס, א"ל קדש לי בתך על מנת שאין בה מומין, א"ל שוטה היא שעמומית היא נכפית היא, אם א"ל אותו המום ומום אחר עמו אין זה מקח טעות, היה בה מום אחד וסנפו בין הרבה מומין הרי זה מקח טעות. 67 והיתה לפניהם בתוספתא גירסת כי"ע כדרך הצרפתים, עיין מ"ש לעיל במבוא לח"א, סוף עמ' י"ט. ופירשו רבותינו את התוספתא שבין ברישא ובין בסיפא פירש לו את המום שמקפיד עליו, אלא שברישא לא הזכיר אלא עוד מום פלוני אחד (והשני לא היה בה), אינו יכול לטעון הואיל והשני לא היה בה כסבור הייתי שאף הראשון לא היה בה, שאין זה נקרא "סינוף", והיית צריך לבדוק, אבל בסיפא סינפו במומין הרבה שלא היו בה, יכול לטעון כסבור הייתי שאף האחד שאני מקפיד עליו אין בה. ועיין במהרש"א לתוספות שם. ונראה שאף לרש"י היתה גירסא זו (גירסת כי"ע) בתוספתא כאן, אלא שפירש "אותו המום" מום זה שאתה מקפיד עליו, ועוד מום אחר, אין זה מקח טעות, אעפ"י שלא נמצא בה עוד מום, ואינו יכול לטעון כסבור הייתי שאף המום שאני מקפיד עליו אינו בו. שכן הוא כותב בב"מ שם: מום זה ומום אחר. שפירש לו שם אותו מום לבדו , ואמר לו מום זה בה ועוד מומין אחרים . אין זה מקח טעות, דכיון דאותו המום הזכיר לו לבדו, בו 68 וכן מעתיק בשם רש"י במיוחס להריטב"א במקומו. וכן פירש באו"ז ב"מ סוף סי' רנ"ו, ל"ו ע"ד, וכנראה שהעתיק מרש"י. היה לו לבדוק. 69 וצ"ל לפי גירסא זו שהמום לא היה ניכר, ודווקא במום זה היה מקפיד, אלא שהמום השני שסתם אותו לא היה בה. וכן פירש במאירי שם, סוף עמ' 308: הזכיר לו זה המום לבד בפרט, ובכלל ספר לו שהיא בעלת מומין הרבה , וראה שאין שם שאר מומין, הואיל ומכל מקום מום זה הזכיר לו בפרט אין זה מקח טעות. הרי לך שפירש שאותו מום שפרט לו היה בה (והשאר לא היו בה), ובו (כלומר, במום שהזכיר לו ושהיה בה) היה לו לבדוק. וניסה ע"פ רש"י בהוצאות שלפנינו. ובסנפו בין המומין פירש 70 לעיל שם. ובברייתא שבבבלי הסדר הוא כמו שהוא במקורה, בתוספתא ב"ב, וכסדר שבכי"ו וד גם כאן. שאם היה בה אחד מן המומין הללו שמנה (כגירסת ד בתוספתא כאן) הרי זה מקח טעות, לפי שהכיר הלוקח בשאר מומין שאינן, וכסבור בכולן הוא משקר. ברם ברש"י שברי"ף חסרה המלה "בו" ברש"י שהעתקנו לעיל, וגרס שם: דכיון דאותו המום הזכיר לו לבדו, היה לו לבדוק. ולפי גירסא זו אפשר לפרש שאף כאן לא היה בה המום שפירש לו, אלא "דכיון דאותו המום הזכיר לו לבדו, היה לו לבדוק" כלומר, היה לו לבדוק אם אין בה עוד מומים שהזכיר לו המוכר בסתם (ואין הבדל בין אמר לו מום אחר, או מומים אחרים), שהרי לא סנפן בין הרבה מומין, והוא כעין פירוש התוספות 71 מלשון התוספות משמע שהזכיר לו בפירוש את שני המומין, אבל בוודאי שלמעשה אין הבדל, ואף שלא הזכיר לו את המום השני בפירוש צריך היה לבדוק, ואין זה מקח טעות. ומכל שכן לפירש"י אם הזכיר את השני בפירוש עליו היה לבדוק, ואין זה מקח טעות. בתוספתא כאן, וכגי' כי"ע.

339-41. מודי' חכמים לר' מאיר במומין שדרכן לולד עמה שאע"פ שהיא אצל בעלה אביה צריך להביא ראיה. וכ"ה בד. וכן בחי' הרמב"ן ע"ו א': דתניא מודים חכמים לר"מ במומין הראוים לבא עמה מבית אביה שעל האב להביא ראיה. וה"ג 72 כ"ה בשטמ"ק בשמו. בנסחי כלהו ובנוסחי דילן בתוספתא , אלא דהתם קתני בהדיא אע"פ שנכנסה לרשות הבעל. ופי' מודים שאע"פ שחכמים מגרעין כחו 73 כ"ה בשטמ"ק שם. של בעל לומר שהוא בודק יותר מלר' מאיר, וכ"ש משנכנסה לרשות הבעל הם מטילים עליו הראיה, אפ"ה מודים במומים הראוים לבא עמה, שעל האב להביא ראיה, הואיל ומומים שבסתר הם, ואמאי כל מנה לי בידך לר"ג נאמנת ברישא, ואוקמא ביתרת ברגליה, שהן מומים שבסתר, אבל שבגלוי (כלומר, בידיה) בכלן על הבעל הראיה. וכ"ה גם גירסת הרא"ה בתוספתא, ופירש כפירוש הרמב"ן. ותמה בשטמ"ק שם: ועדיין אינו מיושב דלא שייך לומר מודים חכמים, כיון דלא פליגי בכה"ג. ועיי"ש שציין לחידושי הרשב"א ב"מ כ"ד א', ד"ה ומודה, והדברים דחוקים מאד, שהרי הרשב"א בעצמו הכריע שלא כפירושו שם, עיי"ש ועיין בשטמ"ק. וכעין גירסת התוספתא כאן היתה בבבלי לפני הגאונים (אוה"ג, התשובות, עמ' 227), הר"ח (תוספות ע"ו א', ד"ה ומודה), וכן מעיד הריטב"א בשם גירסת הראשונים, והרמב"ן הנ"ל בשם כל הנוסהאות, וכן היה לפני הריטב"א והרב המגיד פב"ה מה' אישות ה"ד. אבל בכי"ע: ומודה ר' מאיר במומין שדירכה ליולד עמה, שאפילו היא בבית בעלה, שאביה צריך להביא ראיה. וכן כותב רש"י (ע"ו א'): מודה ר"מ גרסי' בתוספתא. ובתוספות שם, ד"ה ומודה, מביאים גירסת רש"י וגירסת הר"ח, ואינם מעירים על גירסת התוספתא ברישא כאן. ולהלן שם, סד"ה אמאי, כתבו: דגרסינן בתוספתא במומין הראויין להוולד עמה בבית אביה, אבל את הרישא לא הביאו כסיוע לגירסת רש"י. ובוודאי סמכו על רש"י עצמו שהביאה, ואף לפניהם היתה בתוספתא כגי' רש"י, שאם לא כן היו מסתייעים ממנה לפירוש הר"ח. ואף כאן גירסת הספרים הספרדיים (הרמב"ן, הרא"ה ועוד) מתאימה לתוספתא כי"ו וד, וגירסת הצרפתיים מתאימה לכי"ע, עיין מ"ש לעיל, הערה 67. והנה מדברי רש"י שהגיה וכתב: "מודה ר"מ גרסינן בתוספתא" אין לדעת אם בא להוציא מגירסת הספרדיים בתלמוד (ובתוספתא) "ומודים חכמים לר' מאיר", או שהיתה לפניו הגירסא בתלמוד: ומודה ר' מאיר לחכמים, 74 כגירסת בעלי התוספות וכי"ר, עיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 296, הע' 2. שאר ציוניו לראשונים שם כבר נמצאים בתס"ר ח"ב, עמ' 36, שו' 24, עד סוף העמוד. ומחק את המלה "לחכמים". וכן מביא בשטמ"ק בשם רש"י מהדו"ק: מודה ר"מ גרידתא גרסינן, ועיין בתוספות שם, סד"ה ומודה. ברם בריטב"א שם, ד"ה איתיביה: 75 והעירותי עליו בתס"ר הנ"ל. גרסת רש"י ז"ל מודה ר"מ לחכמים, ואומר דה"ג בתוס'. ולפי גירסא זו מוכח שאף לפני רש"י היתה הגירסא בבבלי כגירסת ספרד הנ"ל, שהרי בוודאי לא הוסיף את המלה "לחכמים" שאינה מוסיפה כלל להבנת העניין, אלא מקשה עליו, ותיקנה ע"פ ספרי צרפת והתוספתא. וכבר ראינו לעיל שכל הגירסאות קשות. ומהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ הנ"ל (לעיל הערה 74) מניח שהברייתא שלנו מתיישבת ע"פ שיטת ר' אלעזר במשנתנו (בבלי ע"ה ב') ששני תנאים שנו אותה, ותנא אחד אליבא דר"מ סובר שאף אם היא בבית בעלה על האב להביא ראיה (דומיא דרישא), אבל חכמים חולקים עליו וסוברים שעל הבעל להביא ראיה, ולפיכך אמרו שבמומים שדרכן לולד עמה, אף הם מודים לר"מ שעל האב להביא ראיה אפילו היא בבית בעלה. וכן אפשר לפרש (אלא בכיוון הפוך) גם את הנוסח בתוספתא כי"ע "ומודה ר' מאיר", שהתנא שלנו אליבא דר"מ סובר שבכל מקום על הבעל להביא ראייה (כשיטת ר"ג ור"א), וחכמים חולקים עליו וסוברים שבכל מקום אפילו אם נכנסה לרשות הבעל על האב להביא ראייה, ולפיכך אמרו "ומודה ר' מאיר" (ומודה ר' מאיר לחכמים), כלומר במומין שדרכן לולד עמה מודה הוא לחכמים שעל האב להביא ראייה, ואעפ"י שהיא כבר אצל בעלה. ברם ברור שהבבלי לא פירש כן, עיי"ש. ובהכרח שעלינו לקבל את יישוב הרמב"ן. ולא עוד אלא שמהרי"ן אפשטין ז"ל (שם, עמ' 296) הסתייע מן הירושלמי פ"א ה"ו, כ"ה ע"ג, ומניח שר' אלעזר שם לא קיבל את תירוצו של ר' יוחנן, והוא סובר כשיטתו בבבלי, שמשנתנו תרי תנאים שנו אותה, ומי ששנה את הרישא לא שנה את הסיפא. וכן כתב שם: וודאי שפשוטה של משנתנו היא כר' אלעזר; שכן מ"ז כנסה וכו' תצא שלא בכתובה, פירושה כפשוטה: קידשה סתם וכנסה סתם (כר' יוחנן בירוש' פ"ז, ל"א ע"ג, ובבלי ע"ג ב') וכו'. ולהלן שם (עמ' 297, הערה 4) כתב שהמקבילה בירושלמי לתוספתא שלנו (ונביא אותה להלן) מוכיחה שהירושלמי שנה בה "מודה ר"מ" כגי' כי"ע בתוספתא. וכל דבריו ז"ל צריכים תיקון, דברי ר' יוחנן ור' אלעזר בירושלמי אינם עניין כלל לסוגיית הבבלי כאן, והמשותף שביניהם היא הקושיא על משנתנו גרידא. ור' יוחנן אמר מפורש שמשנתנו "דברי הכל היא, שנייא היא מומין שדרכן להיוולד". ולפי הירושלמי בין רבן גמליאל ור' אליעזר ובין ר' יהושע מודים בה, ושאני מומין מבתולים, שבטוענת משארסתני נאנסתי הרי אונס לא שכיח (עיין ירושלמי פ"א ה"א, כ"ד ע"ד), והוא הדין מוכת עץ, אבל מומין שכיחין הן 76 כמו שפירש לנכון בס' דרכה של תורה, עמ' 62 ואילך. ודרכן להוולד, ולפיכך אם נכנסה לרשות הבעל עליו להביא ראייה, מה שאין כן טענת בתולין, שאין דרכן להאבד מאליהן, על האב להביא ראיה לר' יהושע. ובמומין אנו הולכים אחרי הרשות שנמצאו בה, והמוציא מחברו עליו הראייה. וכן יוצא ברור גם מסוגיית הירושלמי בקידושין פ"א ה"ו, ס' ע"ד (והפי' הנכון שם בק"ע. ובמקבילה בב"מ פ"ד מקוצר ומשובש), שהיא שונה מן הסוגייא שלנו בבבלי כאן ע"ו א'-ב', עיי"ש. וכן מה שכתב "וודאי שפשוטה של משנתנו היא כר' אלעזר" אינו מוכרח כלל, שאם נפרש שהסיפא דבוקה לרישא, כלומר: המקדש את האשה על מנת וכו', כנסה סתם וכו' הרי פשוטה של משנתנו הוא: כנסה סתם, אעפ"י שקדשה על מנת. 77 וכן מוכח מן התוספתא, עיין מ"ש לעיל, שו' 32–33, ד"ה כנסה. ומה שכתב שם שכן פירש ר' יוחנן בירושלמי פ"ז וכו', אין הדברים מדוייקים, שכן שנינו שם: ר' שמעון בן לקיש אמר מתניתא (אמרה) 78 מלה זו חסרה במקבילה בקידושין פ"ב ה"ה, ס"ב ע"ד. וכן נכון. בשקידשה על תנאי וכנסה סתם אבל אם קידשה סתם וכנסה סתם יש לה כתובה. ר' יוחנן אמר אפילו קידשה סתם וכנסה סתם אין לה כתובה. א"ר חייה בשם ר' יוחנן וצריכה ממנו גט אפילו קידשה על תניי וכנסה סתם. 79 בקידושין הנ"ל: אפילו קידשה על תנאי וכנסה על תנאי. ומפשוטה של לשון הירושלמי משמע שר' יוחנן לא חלק על רשב"ל בפירוש המשנה, שהרי לא אמר: מתניתא אפילו קדשה סתם וכנסה סתם, אלא חולק על ההלכה של ריש לקיש, וסובר שאפילו קדשה סתם וכנסה סתם אין לה כתובה. אבל אף הוא מודה שמשנתנו מדברת בקדשה על תנאי וכנסה סתם, ולפיכך דייק ממנה שאף בכגון דא צריכה גט, שהרי משנתנו לא שנתה אלא "תצא שלא בכתובה" ולא אמרה אינה מקודשת. ובסוגיין בירושלמי לא נחלקו כלל אם צריכה הימנו גט בקדשה על תנאי וכנסה סתם, אלא בכתובה גרידא. ור' חייא שבירושלמי חולק במפורש על רב אחא בר יעקב שבבבלי ע"ד א'. ועיין גם בירושלמי קידושין פ"ב ה"ו, ס"ב ע"ד. ועיין בבלי ע"ג ב' וברשב"א (בשטמ"ק שם) ומ"ש להלן קידושין פ"ג ה"ז, פ"ד ה"ד. ובירושלמי כאן פ"ז סה"ט, ל"א ע"ד: מתניתא במומין שאין דרכן להיוולד [עמה], 80 כן הגיה לנכון בס' דרכה של תורה, עמ' 63. והמלה "עמה" שלמטה נכנסה מגליון שלא במקומה, והיא שייכת לכאן. וכבר עמד על עיקר הדברים בעיטור בכורים במקומו, ד"ה ומודה. אבל במומין שדרכן להיוולד אפילו משכנסה לרשות הבעל (הבעל), 81 מילה זו נשמטה בירושלמי ד"ח. ומלות כפולות בסוף הדף, ואפילו בסוף השורה, מצויות מאד בכי"י, וכמעט שאין כאן הגהה. צריך להביא 82 כלומר, האב. ראייה ולומר התניתי (עמה). 83 עיין לעיל הע' 80. ומהרי"ן אפשטין הנ"ל (מבוא לנוה"מ, עמ' 297, הע' 4) הביא ראייה מכאן שהירושלמי שנה בתוספתא שלפנינו "מודה ר' מאיר" (כגי' כי"ע). 84 וכיוון בזה לדעת בעל עיטור בכורים, ד"ה ומודה, הנ"ל. אבל כבר הראינו לעיל שלשיטת הירושלמי כל משנתנו אין מחלוקת בה (במומין שבסתר), ולא שייך בה "הוצאה" כלל, והירושלמי אינו אלא מפרש את משנתנו שבמומין שאין דרכן להיוולד עמה אנן קיימין, ולפיכך על הבעל להביא ראייה כשנכנסה לרשותו. ואין להביא ראייה מן הירושלמי לגירסת התוספתא שלפנינו לא לכאן ולא לכאן.

441. כנסה סתם ונמצאו בה מומין ונדרים הרי זה יקיים. וכ"ה ("בה") גם בד ובכי"ע, אלא שבכי"ע מחק מגיה את ההי"א ותלה וי"ו בין השורות (קרי: בו). ולפי ההגהה בכי"ע הדברים פשוטים והכוונה להלכה שבמשנתנו פ"ז מ"ט: האיש שנולדו בו מומין אין כופין אותו להוציא. ברם קשה להגיה שלש נוסחאות ושמא פירושה כמו שפירשו בח"ד ובמנחת בכורים שמדברין בכנסה סתם ואף הקידושין היו סתם, הרי זה יקיים, ומשמע שאם רוצה להוציא יש לה כתובה, וכדעת ר' שמעון בן לקיש בירושלמי כאן פ"ז ה"ט, ל"א ע"ג (קידושין פ"ב ה"ה, ס"ב ע"ד). ועיין בשי"ק שם, ד"ה אבל אם. ולעיל, שו' 29–30, נשנית בבא זו אחרי "המקדש את האשה על מנת שאין עליה נדרים" (אלא שהפסיקו שם באמצע במאמר המוסגר של התרת חכם) והיא דבוקה לה, כלומר אם כנסה סתם אחרי שקידש אותה על תנאי, 85 עיין מ"ש לעיל, שו' 32–33, ד"ה כנסה. ולעיל שו' 39–41, ד"ה וכל דבריו. וה"ה בהלכה שלעיל, שו' 32–33 (והפסיקה ברפואת הרופא), אבל כאן היא הלכה כשהיא לעצמה, וכנסה סתם פירושה קידשה סתם וכנסה סתם כפירושו של שמואל (בבלי ע"ג רע"ב).

541-42. רבן שמעון בן גמליאל אומ' אם היה חיגר מאחת מרגליו, וסומא באחת מעיניו וכו'. ירושלמי פ"ז ה"י, ל"א ע"ד, בבלי ע"ז א'. ובמשנתנו פ"ז מ"ט: האיש שנולדו בו מומין אין כופין אותו להוציא. אמר רבן שמעון בן גמליאל במה דברים אמורים במומין הקטנים, אבל במומין הגדולים כופין אותו להוציא. ובבבלי הנ"ל גרס בברייתא זו: ואלו הן מומים גדולים, פירש רשב"ג ניסמית עינו וכו'.