תוספתא כפשוטה על כתובות ז:ט

135. כל המומין הפוסלין בכהנים פוסלין בנשים. פיסקא ממשנתנו פ"ז מ"ז, קידושין פ"ב מ"ה. ואפילו התנה בפירוש על מנת שאין בה מומין אין מום אלא זה שפוסל בכהנים. ומשום כך כתב המאירי, עמ' 316, שמום שאינו פוסל בכהנים אינו פוסל בנשים, אפילו אמר על מנת שאין עליך שום מום, שמאחר שהזכיר לשון מום אין מום אלא באלו. וכוונת רבינו שאינו דומה לנדר, ובנדר אם התנה על מנת שאין עליך שום נדר, הרי כל נדר פוסל, 54 כמפורש בירושלמי שהבאנו לעיל בפנים, ופסקו המאירי, עמ' 315. שהרי אפילו נדר שאין הבעל מקפיד עליו נדר הוא, מה שאין כן מום, כל שאינו פוסל בכהנים אינו מום. 55 נראה שהכוונה למומין של נוי גרידא, אבל מומין המעכבין את המלאכה, או נוגעים לענייני אישות, אינם עניין לכאן, ובזה אשה דינה כשפחה. תדע לך שהוא כן, שהרי חולה אינו מום בכהנים (כמפורש בתוספתא מנחות פי"ג הי"ז, ירושלמי יבמות פי"א ה"ו, י"ב ע"א, בבלי ב"ק ק"י רע"א), ולהלן, שו' 37, מפורש שאם היתה חולה הרי זה מקח טעות. יתר על כן, טריפה בוודאי מום באשה, אעפ"י שאינו מום בכהנים, כמפורש במשנת בכורות ספ"ז. ועיין מ"ש להלן, הע' 56, בשם רב האיי. ובב"י טואה"ע סי' ל"ט הביא בשם הרשב"ש (בהגהת הרמ"א בשו"ע אה"ע סי' קי"ז ס"ק ה' בטעות: ב"י בשם הרשב"א) שאשה מצורעת אינה בעלת מום, והוא חולק עליו, וכתב: דאין מום גדול מזה, אי משום דמאיסה, ואי מפני שהוא חולי המדבק. ובכנה"ג הסכים לדעת הרשב"ש. ובבאור הגר"א אה"ע סי' קי"ז ס"ק ה', אות ט', תמה ממשנה מפורשת בבכורות פ"ז מ"ו: ובעלי נגעים טהורים, הרי לך מפורש שאפילו צרעת טהורה הוא מום בכהנים, וממילא הוא מום באשה. ותמיהה זו היא רק לדעת הר"מ בפ"ח מה' ביאת מקדש הט"ו שפירש: שנשתנה העור מחמת עצמו, כמו הבוהק, שנשתנה העור מחמת דבר אחר, כמו צרבת המכוה. וממילא אין לך צרעת שלא נשתנה העור, וכולן מום בכהנים. אבל שמא פירושו של נגעים טהורים נגעים שנזכרו בתורה, והתורה טהרה אותם, משום שהם למטה ממראות נגעים, אבל נגעים הללו שלא נזכרו בתורה כלל, אלא שבני אדם קוראים להם צרעת, אינו מום אפילו בכהנים. וגדולה מזו כתב בתוספ' רי"ד שבת קל"ב ב' שבוהק אינו נגע כלל, ונגעים טהורים הם נגעים העומרים שני שבועות ולא פשו ולא הביאו סימן טומאה, עיי"ש. והוא הדין בנגעים טמאים שעלו בהם סימני טהרה, או פרה בכולו מתוך הסגר, או החלט, שהוא טהור ומותר לו להכנס למקדש, אבל הוא פסול לעבודה כבעל נגעים טהורים. אבל מין צרעת שלא נזכר בתורה, שאין כהן צריך להזקק לו כלל, אינו בכלל נגעים, וכשר אפילו בכהנים. וכן מומין שבאשה שהם נוי בגברים (ואף קולה עבה בכלל, עיין בבלי ע"ב ב', ע"ה א') אף הם אינם בכלל המשנה שלנו, כמפורש בירושלמי כאן וקידושין פ"ב, עיין מ"ש בה' הירושלמי להרמב"ם, עמ' ס"ג. ובנודע ביהודה מהדו"ק אה"ע סי' נ"ג נסתפק אם חרש שאינו שומע ומדבר הוא מום בכהן, וממילא הוא גם מום באשה, עיי"ש. ברם עיין מ"ש להלן הע' 56, בשם ס' המקח והממכר לרב האיי. ועיין בשו"ת משיב דבר ח"ד סי' פ"ב (בעניין משתנת במטה). והוא שלא כדעת ב"ש בסי' ל"ט ס"ק ג' אות ח', כמו שהעיר לנכון הרב סופר במקומו. ועיין בבלי ב"ב קמ"ו א', ובפי' הרשב"ם שם. ועיין בב"ש סי' צ' ס"ק ה', אות כ"ב. 56 ומ"ש שם: לא מצינו דתותרנית היא מום, הרי מפורש בס' המקח והממכר לרב האיי סוף שער מ"ה: ומה שמתבטל מן האדם, כגון הריח והגשוש והשמיעה וכו', אין צריך לפרש דאין לו מום גדול מזה. ולפ"ז מפורש שתתרנות הוא מום. וכן חרש שאינו שומע ומדבר (שבטל ממנו חוש השמיעה). ובס' חצי מנשה, עמ' 48: ולא זכר החרש והאלם, ובלא פוגה הם מומים. ובתוספתא הגירסא בכל הנוסחאות: כל המומין וכו', אבל במשנתנו כאן הגירסא בד' נפולי, משנה שבירושלמי, בפיסקא שם, בהוצ' לו, קויפמן, פרמה, רי"ף ועוד: שכל המומין וכו'. וכ"ה הגירסא במשנתנו בקידושין פ"ב בנוסחאות הנ"ל וגם במשנה שבבבלי שם נ' א'. ואין הבדל והיא "שכל" היא "כל", כידוע, ועיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 652 ואילך. ואני מעיר על כך משום שכן גרס גם הרמ"ה ע"ב ב' (לפי שטמ"ק) ופירשה שהיא דבוקה לסיפא, ונותן טעם למה תצא שלא בכתובה אפילו כנסה סתם (וכל שכן אם קדשה על תנאי, עיי"ש), משום שכל המומין וכו'. ועיין מאירי, עמ' 316, ודבריו הם דברי הרמ"ה הנ"ל. ועיין גירסתו במשנה לעיל שם, עמ' 315.

235-36. יתר עליהן הנשים ריח הפה, וריח זיעה, ושומה שאין לה שער. ירושלמי פ"ז ה"ט, ל"א ע"ג, קידושין פ"ב ה"ה, ס"ב ע"ד. ובבבלי ע"ה א': הוסיפו עליהן זיעה ושומא וריח הפה וכו', עיי"ש. וברי"ף פ"ז סי' שי"ד גרס בבבלי: הוסיפו עליהם ריח רע וזיעה ושומא וריח הפה. וכן פסק הר"מ בפ"ז מה' אישות ה"ז, ונתבארו דבריו בפיה"מ במקומו. ועיין גם במאירי, עמ' 316. ועיין בפסקי הלכות להגר"ד מקרלין ח"ב, קמ"ז ע"א, ומ"ש בבאורי לה' הירושלמי להר"מ, עמ' ס"ב אות ו'. ואשר לשומא שאין לה שער, עיין מה שהארכתי בזה בבאורי הנ"ל לה' הירושלמי להר"מ, עמ' ס"ב, אות ז', בברור שיטת הירושלמי, הבבלי והר"מ.