תוספתא כפשוטה על כתובות ז:יא

143-44. אי זהו מקמיץ, זה בורסי, ויש או' זה המקמץ צואה. מצרף נחושת, זה המתיך. וכ"ה בד ובכי"ע, 86 אצל צוקרמנדל בטעות: המקמץ את הצועה . ובשניהם בסיום: זה המתיך נחושת. 87 בכי"ע: מתיך נחשת. והיא היא. וברש"י ע"ז א': דתניא מקמץ זה בורסקי, ויש אומרים זה מקמץ צואת כלבים. והכי גרסי' לה בתוספתא, 88 מלשונו של רש"י אין ראייה שהיתה לפגיו הגירסא בתוספתא: צואת כלבים , משום שעיקר דבריו הוא להוציא מגירסת כי"מ ועוד שגרסו בבבלי "ר' יוסי בר' יהודה" (במקום "ויש אומרים"), עיין מ"ש להלן שו' 44–45, ד"ה ר' יוסי בי ר' יהודה. אבל עיין מ"ש להלן בסמוך בפנים בשם שטמ"ק. ובס' מישרים לרבינו ירוחם נתיב כ"ג ח"ח, בד"ה: ובתוספ' קתני גבי מצרף נחשת ומקבץ צוא' כלבים ובורסי יוציא ויתן כתובה (עיין מ"ש להלן, שו' 45, סד"ה אימתי). והנכון הוא בד' קושטא שם: ובתוספתא קתני גבי מצרף נחשת ומקמץ ובורסי וכו'. וכ"ה ברא"ש, שממנו שאב את דבריו. והא דר' יוסי בר' יהודה מלתא אחריתי קאמר, ושם היא שנויה (ועיין ע"ז להלן). ובשטמ"ק ע"ז א': וז"ל התוס' מדוייקת איזהו מקמץ זה בורסי, וי"א מקמץ צואת כלבי'. מצרף נחוש' זה מתוך (צ"ל: מתיך) נחוש'. ובתוספ' רי"ד ע"ז ב' (וכ"ה בשטמ"ק הנ"ל): תניא בתוספת' מצרף נחושת זה המתיך נחושת. ובמשנתנו פ"ז מ"י: ואלו שכופין אותן להוציא וכו', והמקמץ והמצרף נחשת והבורסי. וכן בבבלי חגיגה ד' א', ז' ב': דתניא אחרים אומרים המקמץ והמצרף נחשת והבורסי פטורין מן הראייה משום שנאמר כל זכורך , מי שיכול לעלות עם כל זכורך, יצאו אלו שאינן ראויין לעלות עם כל זכורך. ופירש"י: וכל אלו ריחן רע, ואין יכולין לעלות עם חביריהם. ובירושלמי בסוף פירקין, ל"א ע"ד: המקמץ, זה המקמץ צואה, ויש אומרים זה הבורסי. אמר ר' זעירא מתניתא אמרה כן זה המקמץ צואה, דתנינן והמקמץ [ו]הבורסי (כלומר, שהרי שנו מקמץ לחוד ובורסי לחוד). 89 והירושלמי קיצר את משנתנו ולא הזכיר אלא מה שצריך לו לעניינו, כרגיל בירושלמי (ולא היה לו סדר אחר במשנתנו, עיין במלא"ש למשנתנו, ד"ה והמקמץ). ומה שכתוב שם אח"כ "וצורף נחושת" אינו מדברי ר' זעירא, אלא היא פיסקא ממשנתנו ששמואל מפרש אותה. וצורף נחושת, שמואל אמר מתיך נחושת מעיקרו. ומתוך התוספתא והירושלמי ברור שנחלקו בפירוש מהותו של מקמץ. ואין ספק שפועל זה היה מיוחד למי שמוציא את הלכלוך ע"י ריצוץ, 90 השווה ירושלמי נזיר פ"ט רה"ג, נ"ז ע"ד: אם מצאו קמצוץ , אני אומר גל נפל עליו והרגו. ניפוץ וחביטה. ואשר למוצא המלה שנתייחדה לשימוש זה שמא יש לשער שנגזרה משם האומן שנקרא קָמֵץ צאה, ואח"כ בקיצור "קמצאה", ומכאן הפועל קמץ ושם התואר מקמץ. ובאלפא ביתא דבן סירא, הוצ' שטיינשניידר, עמ' ג': דהבא צריך לקמצאה ועולימא להלקאה. ובהוצ' פרידמן ולאווינגר: 91 הצופה לחכמת ישראל ח"י, בודאפעשט תרפ"ו, עמ' 274. דהבא צריך לקומצא ואולימא (= ועולימא) להלקאה. 92 והעיר עליו ר"ח ילון בלשוננו ח"א, עמ' 123, בקשר עם העניין שלנו. ופירושו: זהב צריך למרצץ שיוציא את הפסולת 93 כלומר, את הסיגין, עיין מ"ש פליניאוס בתולדות הטבע סל"ג פ"ד, סי' 69. מתוכו, ועלם צריך להלקאה שתוציא את המגונה מתוכו. ואף בורסי הוא מקמץ שמוציא את הצאה מן השלחין (העורות). וכן שנינו במשנת מכשירין פ"ה מ"ו: החובט על השלח וכו', מפני שהוא מתכוין שיצאו עם הצואה. וכן בתוספתא כלים ב"ב פ"א הי"א: דפין שחובטין עליו את השלחין . 94 כ"ה בכי"ו. ובד: את השלחי'. ואצל צוקדמנדל בטעות: את השלחן. עיין מ"ש בתס"ר ח"ג, עמ' 74. והבורסי קלט את הריח הרע בשעה שחבט על השלח. ויש אומרים שהמקמץ הוא המחבט את הצואה (=הצואה), והוא המנקה את חררת הנחושת המלוכלכת בתערובת גפרית ועוד (עיין להלן). ומצרף נחושת הוא המתיך את החררה, וכמו שפירש שמואל הנ"ל: מתיך נחושת מעיקרו. ובין החובט את החררה לנקות אותה ובין המתיך אותה קולט ריח רע. 95 באנציקלופידיא בריטניקא, ערך Copper: [חררת] הנחושת מוציאה ריח רע מאד בשעה שמחממין אותה, או בשעה ששפין אותה. ובבבלי ע"ז א': מאי מקמץ אמר רב יהודה זה המקמץ 96 כ"ה בכי"מ, ברי"ף, בדש"י ועוד. ובדפוסים: מקבץ. צואת כלבים . מתיבי מקמץ זה בורסי. ולטעמך תיקשי לך מתניתין, המקמץ והמצרף נחושת והבורסי. בשלמא מתניתין לא קשיא, כאן בבורסי גדול כאן בבורסי קטן, אלא לרב יהודה קשיא, תנאי היא, דתניא מקמץ זה בורסי, ויש אומרים זה המקמץ צואת כלבים. ולפ"ז אפשר שאף רב יהודה כיוון לומר שמקמץ הוא החובט ומוציא את צואת הכלבים, שהרי את העורות עבדו בצואת כלבים. 97 עיין מ"ש לעיל ח"א (ברכות), סוף עמ' 23. והקשו עליו מן הברייתא ששנתה שמקמץ זה בורסי, ואעפ"י שיש לו פועלים והוא אינו מקמץ את הצואה. ואמרו שמן המשנה אין קשיא על הברייתא שמשנתנו מדברת בין בבורסי קטן שיש לו מעט עורות, והוא קולט ריח רע מן החיבוט בלבד, והוא נקרא מקמץ, ובין בבורסי גדול שאינו מקמץ בעצמו את העור, אבל קולט ריח רע מריבוי העורות השרויין, 98 עיי' ב"ב פ"ב מ"ט. אבל הברייתא הרי אומרת מפורש מקמץ זה בורסי, ולפ"ז כל בורסי הוא מקמץ. והמחוור שבבבל פירשו אחרת, וכפירוש הראשונים בסוגיית הבבלי. ואשר למצרף נחושת אמרו בבבלי שם: מאי מצרף נחושת, רב אשי אמר חשלי דודי. רבה בר בר חנה אמר זה המחתך נחושת מעיקרו. תניא כוותיה דרבה בר בר חנה איזהו מצרף זה המחתך נחושת מעיקרו. ופירש"י: חשלי דודי. מחשלין ומרדדין (בתוספ' רי"ד: שעושים היורות ע"י הקשת הקורנוס) נחשת, ועושין ממנו יורות ומסריח הוא. מעיקרו. ממקום מוצאו, מן הארץ. וכבר ראינו שבתוספתא ובירושלמי שנו "המתיך" במקום "החותך" שבבבלי, ובין המתיך ובין החותך קולטים ריח רע, עיין מ"ש לעיל, הערה 95.

244-45. ר' יוסה בי ר' יהודה בעל פלפס זה ריח הפה. וכע"ז בד. אבל בבי"ע: בעל פוליפוס זה ריח הפה. ר' יוסי בר' יהודה אומ' מקמץ וצורף נחשת ובורסי. וכנראה שהמלים "בעל פוליפוס זה ריח הפה" בכי"ע היא נוסחא אחרת שנשתרבבה שלא במקומה. וכן מביא בשטמ"ק ע"ז א' בשם תוספתא מדוייקת: מצרף נחוש' זה מתוך (צ"ל: מתיך) נחוש'. ר' יוסי בר יהודה אומר מקמץ מצרף נחושת והבורסי. אימתי אמרו יוציא ויתן כתובה וכו'. ובבבלי ע"ז א' בכי"מ: תנאי היא, דתניא המקמץ זה בורסי, ר' יוסי בר' יהוד' אומ' זה המקמץ צואת כלבים. וגירסא זו היתה לפני רש"י שכתב: "ויש אומרים זה המקמץ צואת כלבים, והכי גרסי' לה בתוספתא, והא דר' יוסי בר' יהודה מלתא אחריתי קאמר, ושם היא שנויה". והיתה לפני רש"י הגירסא בתוספתא כגי' כי"ו וד, ולפיכך אמר שר' יוסי בר' יהודה אמר דבר אחר, ולא פירש את המקמץ של משנתנו. ובשטמ"ק שם: "תנאי היא דתניא מקמץ זה בורסי, ר' יוסי בר יהודה אומר המקמץ צואת כלבים והמצרף נחושת והבורסי, ה"ג במקצת ספרים". ודבריו תמוהים, וברור שהמלים "והמצרף נחושת והבורסי" אינן מדברי ר' יוסי בר' יהודה אלא היא פיסקא ממשנתנו, כמו שהוא בהוצאות שלפנינו. ולא עוד אלא שלפי גירסת התוספתא המדוייקת שהביא שם כוונת ר' יוסי בר' יהודה היא שהמקמץ פירושו מצרף נחושת ובורסי. וכן בכי"ע הוי"ו של "וצורף נחשת" הוא וי"ו הפירוש, 99 עיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 1086 ואילך, ועיי"ש, עמ' 1101. והיינו המקמץ הוא צורף נחושת ובורסי, ולדבריו נקטה משנתנו את הכלל, ואח"כ פירשה בפרט. והמחוור הוא שגירסת כי"ע משובשת, והנכון כלפנינו. ובמשנתנו שנו "מוכי שחין ובעל פוליפוס" לפני "המקמץ וכו'". ובבבלי ע"ז א': מאי בעל פוליפוס אמר רב יהודה אמר שמואל ריח החוטם. 100 במררש תהלים פ"ז, הוצ' בובר, ל"ד ע"ב: לאשה כעורה וחוטמה מעלה פוליפוס, כלומר שאפשר להרגיש בסרחונה אפילו אם אין רואין אותה, עיי"ש. במתניתא תנא ריח הפה. והם דברי ר' יוסי בר' יהודה בתוספתא כאן. ובמס' כלה פ"ב, הוצ' היגר, עמ' 197: מאי פוליפוס, אביי אמר ריח הפה ורב אסי אמר ריח החוטם. ורבותינו ידעו שהפוליפס (πῶλυψ) הוא גידול, אלא שייחסו ריח החוטם לגידול זה. 101 וקראו לכל ריח רע שיוצא מחלל הראש: פוליפוס, עיין מ"ש להלן הע' 103. ועיין מ"ש ר"ב מוספיא בערך פליפוס. ובסוף דבריו: כי אם על הפושה, וכוונתו שפושה ומתפשט עד שמגיע לפה. וכן באבות דר"ן נו"א פ"ט, הוצ' שכטר, כ"א ע"א: ג' מוכי שחין נבראו בעולם לח, יבש, בעל פוליפוס. ואף במשנתנו הנ"ל באו יחד: מוכי שחין ובעל פוליפוס. וכן בירושלמי חגיגה פ"א ה"א, ע"ו ע"א: מוכי שחין ופולפסין פטורין מן הראייה 102 ועיין להלן שם בירושלמי. (והשוה בבלי שם ד' א', ז' ב' שהזכרנו לעיל). ואף מה שאמרו בבבלי שבת ק"ח ב' ואילך: "יד לחוטם תיקצץ, יד לפה תיקצץ וכו' יד מעלה פוליפוס" הכוונה שגירוי ע"י הידים שתוחבים לשם תכופות ומוציאים את השערות ואת החטטים מביא לידי הגידול פוליפוס. וגלינוס (Med. 19, XIV, 785) כותב שאפשר להקל על ריח החוטם בסילוק הפוליפים מתוכו. 103 ודברי יוליאוס פרויס בספרו המצויין Biblisch-talmud. Medizin, עמ' 340, צריכים תיקון, ונעלמו ממנו כל המקורות הנ"ל. וכן ב־.Corpus Gloss. Latin הוצ' Goetz ח"ג, עמ' 604, שו' 22: Polypum ozenas ואפשר שכיוון לדברי פליניאוס (תולדות הטבע ס"ט פ"ל, סי' 89) המתאר מין פוליפוס (בעל חי) שנקרא Ozena על שם הריח החריף שנודף מראשו. ועיין גם בתולדות בעלי חיים של אריסטו ס"ד פ"א 525a. ולפ"ז אין פלא שקראו לריח רע (בין מן הפה ובין מן החוטם): פוליפוס. ועיין גם במלונות של Liddell and Scott וסופוקליס ערך όζαινα.

345. אימתי אמרו יוציא ויתן כתובה, בזמן שהוא רוצה והיא אינה רוצה וכו'. וכ"ה בשטמ"ק ע"ז א' בשם תוספתא מדוייקת. ורבינו גרשם כתב בתשובה 104 שו"ת מהר"מ בר ברוך ד' בודאפעסט סי' רס"א. ובהערה שם כתב הרמ"א בלאך שבשני כתי"י מיוחסת תשובה זו לרבינו גרשם, וציין לכמה ראשונים. ברם בראשונים שציין להם אין זכר לתשובה זו, אבל בתוספות יבמות ס"ד א', ד"ה יוציא, ובריטב"א כאן ע"ז א' הובאה בפירוש שיטת רבינו גרשום. ולהלן שם בתשובה הנ"ל מביא מהר"מ שיטת ר"י שבתוספות וריטב"א (עיין להלן) הנ"ל, ומפורש שם: דאם לא כן לא נמצא בורסקי נושא אשה, כמו שפי' מאור הגולה. ועיין בשו"ת רבינו גרשם, הוצ' ר"ש אידלברג סי' מ'. שמוכה שחין וחבריו, מקמץ ובורסקי שכופין אותן להוציא אינו אלא לעניין גט, אבל אינו נותן כתובה. והר"י (לפי שו"ת מהר"מ בר ברוך הנ"ל) 105 בריטב"א ע"ז א': ופי' ז"ל אלו כופין אותן להוציא וליתן כתובה והביא ראיה לדבריו וכו'. וכ"ה גם בריטב"א כ"י אדלר שבביה"מ כאן. ובשטמ"ק (בשם הריטב"א): ופירש"י אלו שכופין וכו', וצ"ל: ופי' ר"י ז"ל, עיין בתוספות יבמות הנ"ל (לעיל הע' 104). הביא תוספתא זו, וכתב: ועוד תניא בהדיא בתוספתא דכתו' בבורסקי וכיו"ב (=וכיוצא בו) דכופין להוציא וליתן כתובה אם רוצה לקיימה והיא אינה רוצה. וכן הביאו תוספתא זו בתוספות יבמות ס"ד א', סד"ה יוציא, תוספות הרא"ש שם, פסקיו שם פ"ו סי' י"א, 106 ושם: ומיהו בתוספתא תני מקמץ ומצרף נחושת ובורסי יוציא ויתן כתובה, וצ"ל: בתוספתא תני [גבי] מקמץ וכו', כמו שהוא בתוספותיו הנ"ל (בפנים) וברבינו ירוחם. סמ"ג עשין מ"ח, קכ"ה ע"ד, מרדכי כאן פ"ז סי' ר"ב, אגודה סי' ק"ז, קט"ו ע"ג, וס' משרים לרבינו ירוחם נתיב כ"ג ח"ח, 107 והעתקנו את לשונו לעיל הע' 88. כראיה נגד שיטת רבינו גרשום הנ"ל.

446. אם היו שניהן רוצין יקיימו. הבבא הראשונה כוונתה שאם נולדו בו מומין לאחר שנישאת, והיא רוצה, והוא אינו רוצה נותן כתובה, 108 כדין כל בעל המגרש שלא בפשיעתה. ונקטוה אגב הסיפא שבכל המומין אם שניהם רוצין יקיימו, כמפורש בבבלי ע"ז ב'.

546-47. מוכי שחין אע"פ ששניהם רוצין לא יקיימו. ובמשנתנו ספ"ז: וחכמים אומרים מקבלת היא על כרחה (כלומר, אם סברה וקבלה), חוץ ממוכה שחין מפני שממקתו. ואף כאן אם רוצה לדור אתו בעדים (שלא תתייחד עמו) יקיים, עיין בבלי ע"ז ב' הנ"ל. ועיין מ"ש להלן בסמוך.

647-49. אמ' רבן שמעון בן גמליאל מצאנו זקן אחד ממוכי שחין סמוך לציפורי ואמ' לי, עשרים [וארבעה] מיני מוכי שחין הן, ואין לך בכולן שהאשה רעה לו אלא בעלי ראתן בלבד. וכע"ז בב"ר פ"מ, י"ז, הוצ' תיאודור, עמ' 388, ומסיים שם: ואין לך מכולם שהאשה רעה לו אלא רותן בלבד. ומוסיף במדרש שם: ובו לקה פרעה הרשע. וכ"ה בירושלמי כאן ספ"ז, ל"א ע"ד 109 בירושלמי הוא בשם ר' שמואל בר נחמן בשם ר' יונתן ובוי"ר שהבאנו להלן בפנים בשם ר' פדת. (אלא ששם: ואין לך קשה מכולם ושהאשה רעה לו אלא ראתן בלבד). ובוי"ר פט"ז, א', הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' שמ"ח: אמר רבן שמעון בן גמליאל פעם אחת הייתי מהלך מטיבריא לציפורי מצאני זקן אחד (בנוסחאות אחרות נוסף: מוכה שחין) ואמר לי וכו', ואין לך לתשמיש המיטה רע אלא רתן בלבד. ולפי הגירסאות האילו מגביל רבן שמעון בן גמליאל את דין המשנה למוכה שחין של ראתן 110 מוצא המלה לא נתברר לי. ועיין בהערות תיאודור לב"ר הנ"ל. ומתוך המקורות (וי"ר ובבלי כאן) רואים שהיא צרעת מדבקת מאד. בלבד, אבל שאר מוכי שחין אין האשה רעה להם, ולפיכך לקה פרעה בראתן כדי שימנע מליגע בבשרה. וסתם משנתנו שסתמה את דבריה, ושנתה "מוכה שחין" סתם, חולקת על רשב"ג. אבל בבבלי ע"ז ב': תניא אמר ר' יוסי שח לי זקן אחד מאנשי ירושלים עשרים וארבעה מוכי שחין הן. וכולן אמרו חכמים תשמיש קשה להם , ובעלי ראתן קשה מכולן. ולפ"ז סתם משנתנו כר' יוסי. ובתס"ר במקומו העירותי למדרש ל"ב מדות הוצ' ענעלאו, עמ' 351, שהוציאו את כ"ד המינין מן הכתובים, עיי"ש. ועל גירסת קג"נ, עיין מ"ש להלן, עמ' 371, ד"ה ובצילום.