תוספתא כפשוטה על כתובות ז:ו

113-14. היה ר' מאיר או' מה ת"ל והחי יתן אל לבו, עביד דיעבדון לך וכו'. לעיל מגילה פ"ג הט"ז, עמ' 357: ר' מאיר אמ' משם ר' עקיבא מה ת"ל וכו'. וכ"ה ("משום ר' עקיבה") בירושלמי כאן פ"ז ה"ה, ל"א ע"ב. אבל בתוספתא כאן ובבבלי ע"ב א', מו"ק כ"ח ב', נדרים פ"ג ב' לא נזכר ר' עקיבא. ובלי שם האומר בקה"ר פ"ז, ב'. ועיין מ"ש לעיל ח"ה (מגילה), עמ' 1190.

216. הדירה שתהא מטעמת תבשילה לכל אדם וכו'. פירש בח"ד שיש כאן מליצה לדבר של פריצות. ואין הכרח להוציא את הדברים מידי פשוטם, והכונה שהבעל מדיר אותה מהנאתו אם לא תטעים את תבשילה להרבה בני אדם, ועושה כן כדי לקנטרה בשעה שמקדיחה את תבשילה, ולמנעה מלהקדיחו להבא. וכן מצינו מפורש בבבלי נדרים ס"ו ב': ההוא דאמר לה לדביתהו קונם שאי את נהנית לי עד שתטעימי תבשילך לר' יהודה ולר' שמעון. ר' יהודה טעים וכו', ר"ש לא טעים.

316-17. או שתהא ממלא ומערה לאשפות. פיסקא ממשנתנו פ"ז מ"ה. ובמשנה שבבבלי ושבירושלמי: ממלאה וכו'. אבל הנכון כלפנינו, וכ"ה בכל נוסחאות התוספתא, וברוב נוסחאות המשנה ובפיסקא שבירושלמי, עיין מ"ש מהרי"ן אפשטין בתרביץ ש"ו ס"א (תשרי תרצ"ה), עמ' 64, הערה 1, ועיין במבוא לנוה"מ שלו, עמ' 1248. ופירשוה בירושלמי פ"ז סה"ה, ל"א ע"ב: תמן אמרין כגון מעשה ער, ורבנין דהכא אמרין דברים של בטלה. וכן בבבלי ע"ב א': א"ר יהודה אמר שמואל שתמלא ונופצת 28 עיין בבלי נדה ס"ו א' (גליוני הש"ס לר"י ענגיל). (=תמן אמרין שבירושלמי). במתניתא תנא שתמלא עשרה כדי מים ותערה לאשפה וכו', אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן מפני שנראית כשוטה. ובאמת "דברים של בטלה" הללו שמשו עונש לרשעים בגיהנם, עיין מ"ש בסה"י לכבוד גינצבורג, עמ' רנ"ו.

417-18. ושתאמר לכל אדם דברים שבינו לבינה, יוציא ויתן כתובה, מפני שלא נהג עמה כדת משה וישראל. במשנתנו הנ"ל: על מנת שתאמרי לפלוני מה שאמרת לי, או מה שאמרתי לך וכו' יוציא ויתן כתובה. ובירושלמי הנ"ל מפרש: מה שאמרת לי ביחיד, או מה שאמרתי לך ביחיד. ובבבלי ע"ב א': אמר רב יהודה אמר שמואל דברים של קלון.

518-19. וכן היא שיוצא' וראשה פרוע, יוצא ובגדיה פרומים וכו'. בד כאן וכן להלן בסמוך: יוצאה (בה"י) וכע"ז בכי"ע. וכן במשנתנו (ברוב הנוסחאות): ואיזוהי דת יהודית, יוצאה וראשה פרוע וטווה בשוק וכו'. והנכון כלפנינו: יוצא, וכן הוא להלן בסמוך, ואף סימן הקיצור על האל"ף במלה "שיוצא" הוא מיותר, וצ"ל: שיוצא, עיין מ"ש לעיל, שו' 16–17, ד"ה או. ולהלן סוטה פ"ה ה"ט: זו מדת אדם רשע שראה את אשתו יוצאת וראשה פרוע, יצאת וצדדיה פרומים וכו'. ובבבלי גיטין צ' א': שרואה את אשתו יוצאה וראשה פרוע וטווה בשוק ופרומה משני צדדיה וכו'. ובה"ג סוף ה' גיטין, ד"ו פ"א ע"א: ובגדיה פרומין משני צדדיה וכו'. ובמדרש במ"ר פ"ט, י"ב: יוצאה לשוק וראשה פרוע ופרומה משני צדדיה. ובירושלמי סוף גיטין: וראשה פרוע צדדיה פרומין (במקבילה בסוטה פ"א ה"א, ט"ז ע"ב: מפורמין) וזרועותיה חלוצות. ובבית הרביעי של גיהנם: 29 לפי ביה"מ של יעללינעק ח"ה, עמ' 51; גנזי שכטר ת"א, עמ' 198. ועיי"ש, עמ' 204. אלו נשים שפורעות את ראש[יה]ן ופורמות את סטריהן . וצדדיה פרומין אין פירושו שצדי הבגדים היו קרועין, אלא שהיו פתוחין, 30 בקו"נ כאן: ובגדיה פרועים . ובירושלמי סוטה פ"א ה"א, ט"ז ע"ב, בכי"ר : צדדיה מופרעין. ונראה שבשניהם ט"ס. ובשעת תנועות האשה היה בשרה מתגלה, ויש כאן כינוי לגנאי על דרך הכתוב (ויקרא י' ו', ועיי"ש י"ג, מ"ה): ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרמו. וכותונות כאלה שהצדדים שלהם היו מחוברים ע"י לולאות, או ע"י כפתורים, היו לובשים אף הגברים. ובבבלי מו"ק כ"ו ב': והקורע מלמטה ומן הצדדין לא יצא. ועיין גם מס' שמחות פ"ט הי"ח, הוצ' היגר, עמ' 174 ואילך, ובגירסת הרמב"ן בתורת האדם, עניין הקריעה, ד"ו י"ט ע"א. 31 והצדדין הם דומיא ד"חיפת", עיי"ש ברמב"ן.

619. ולבה גס בעבדיה ובשפחותיה, בשכנותיה. בד: ובשכינותיה. ונראה שהמלה "בשכנותיה" שבכ"י הוא תיקון למלה "ובשפחותיה", וצ"ל: ובשכיניה (במקום: ובשפחותיה). וכ"ה בכי"ע: ליבה גס בעבדיה וליבה גס בשכיניה. וכ"ה גם בכי"ע בתוספתא סוטה פ"ה הנ"ל. אבל בד ובכי"ו שם: לבה גס בעבדיה לבה גס בשפחותיה. וכ"ה בירושלמי שם פ"א ה"ז, י"ז ע"א. ובמדרש במ"ר פ"ט, י"ב, הנ"ל: לבה גס בעבדיה. וכנראה שהנכון הוא בכי"ע כאן ושם, 32 ובד ובכי"ו, וכן בירושלמי, הוא באשגרה ממשנת סוטה פ"א מ"ו שהבאנו להלן בפנים. ושם הכוונה שלבה גס בהן ותקבל עידוד מחמתן. שהרי אף אשה כשרה לבה גס בשפחתה, עיין במשנת גיטין פ"ז מ"ד. ושפחתה כעצמה, עיין בבלי כאן כ"ז ב'. ואעפ"י שאמרו במשנת סוטה פ"א מ"ו: חוץ מעבדיה ושפחותיה מפני שלבה גס בהן, שאני פרוצה שבאה לשתות שבוודאי לבה גס גם בעבדיה. ולא אמרו לעיל שם (בתוספתא ובירושלמי) באשה כשירה אלא שמדברת עם שכיניה, אבל אם לבה גס בהן פרוצה היא. ועיין להלן, סד"ה יוצא וטווה.

720. יוצא וטווה בשוק, רוחצת ומרחצת במרחץ עם כל אדם תצא שלא בכתובה וכו'. וכ"ה בד, אבל בכי"ע כאן ובסוטה פ"ה הנ"ל חסרה המלה "ומרחצת". ובבבלי גיטין צ' סע"א הנ"ל: וטווה בשוק וכו' ורוחצת עם בני אדם. אבל בד ובכי"ו בסוטה הנ"ל: רוחצת ומשחקת עם כל אדם. ובירושלמי כאן פ"ז סה"ז, ל"א ע"ג: שניהם טופחות על יריכה במרחץ, כאור הדבר תצא. אבל עיין מ"ש בה' הירושלמי להר"מ, עמ' ס', אות ט'. ובבבלי גיטין הנ"ל: עם בני אדם סלקא דעתך ? אלא במקום שבני אדם רוחצין. ופירש"י: והיא נכנסת לעיניהם לאחר יציאתן כשהן לובשין בגדיהן. וע"פ פירוש הבבלי הוא גם במדרש במ"ר פ"ט, י"ג הנ"ל. ועיין בהגהות אשרי פ"ה סי' כ"ד, ואינו עניין לכאן. ובמשנתנו פ"ז מ"ו: ואיזוהי דת יהודית יוצאה וראשה פרוע וטווה בשוק ומדברת עם כל אדם. ועיין בבלי ע"ב ב'.

821-22. [ר' מאיר אומ' אם יודע בה שמדירה ואינה מקיימת אל ישנה להדירה]. כ"ה בכי"ע ובקג"נ. ובבבלי ע"ב א': תניא היה ר"מ אומר כל היודע באשתו שנודרת ואינה מקיימת יחזור וידירנה. ידירנה, במאי מתקן לה ? אלא יחזור ויקניטנה כדי שתדור בפניו ויפר לה. ואעפ"י שאין זו ממש הברייתא שלנו, 33 ושמא לא גרסו בבבל בברייתא זו את המלה "לא", אלא: ישנה וידירנה, כלומר, יחזור וידירנה. ולפנינו פירושו שאם מדירה ואינה מקיימת, אין דינה כנודרת ואינה מקיימת שיוצאת שלא בכתובה (משנתנו פ"ז מ"ו), אלא הבעל מצווה שלא להדירה יותר, מ"מ ראינו שר"מ הוא ששנה עניין דומה. אבל בד: ר' יהודה אומר אם היה יודע בה וכו'. וקרוב לוודאי שאף בכי"ו היתה הגירסא כן, ולפיכך נשמט שם מ"ר' יהודה" עד "ר' יהודה", וכי"ו הרי ע"פ רוב מתאים לנוסח הדפוסים. ברם לא רציתי לשנות מן המנהג, והשלמתי ע"פ רוב הנוסחאות (כי"ע וקג"נ) המקויים קצת גם ע"י הבבלי. ברם בריטב"א ע"ב א' הביא: וי"א (=ויש אומרים) דלא גרסי' הכא ר"מ, אלא ר' יהודה וכו'. וכוונתו לר"ת שהביאו בתוספות ע"א א', ד"ה אימא, ומשם אנו רואים שלא היתה לר"ת גירסא אחרת בגמרא, אלא הגיה כן מחמת קושיא, עיי"ש. ושמא הגיה ע"פ התוספתא, והייתה לפניו כגירסת ד. ולגירסת התוספתא שבמדירה הוא אנן קיימין כאן, משנתנו היא כר"מ, 34 עיין בריטב"א הנ"ל שהזכרנו בפנים. ולא ידיר אותה שוב. אבל הגירסא בברייתא שבבבלי בטוחה, שהרי השיבו לו החכמים: אין אדם דר עם נחש בכפיפה, ובהכרח שבנודרת היא הדברים אמורים.

922-23. ר' יהודה או' אם היה יודע בה שאינה קוצה לה חלה וכו'. בבלי ע"ב א'. ואף שם השיבו לו חכמים: אין אדם דר עם נחש בכפיפה.