תוספתא כפשוטה על כתובות ז:ז

123-24. אי זו היא קולנית, כל שמדברת בביתה ושכיניה שומעין את קולה. במשנתנו פ"ז מ"ו: ואיזוהי דת יהודית וכו', ר' טרפון אומר אף הקולנית. ואיזו היא קולנית לכשהיא מדברת בתוך ביתה ושכניה שומעין את קולה. אבל פירוש זה ל"קולנית" היא הוספה במשנתנו ע"פ התוספתא, ובמשנה הוצ' לו, ובערוך ערך קל ה' מפורש: תוספה, ועיין במלא"ש, וכן מוכח מן הסוגייא בירושלמי ובבבלי, ועיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 950. וממקום ההלכה במשנתנו משמע שמחמת צניעות אתינן עלה, והיא מדברת בביתה בדברים שבינו לבינה ושכניה שומעים את קולה, או כדברי שמואל בבבלי ורב בירושלמי שם. ועיין בפירוש הרי"ף שם, והיא קולנית מדעתה, ויכולה לדבר גם בקול נמוך, אבל לפי הברייתא שבבבלי שם אינה יכולה לדבר אלא בקול רם, ומחמת מום גרידא אתינן עלה, עיי"ש. ובמדרש במדבר רבה פ"ט, י"ג: וחוטא ילכד בה (קהלת ז', כ"ו) זה שהוא רואה את אשתו שהיא קולנית ורגלה רמה 35 כנראה שהוא ההפך הקיצוני משפל ברך (ירושלמי תענית פ"ב רה"ב, ס"ה סע"ב, בבלי שם ט"ז א', סנהדרין פ"ח ב'). ואמרו בבבלי (סנהדרין הנ"ל): ושפל ברך. שייף עייל, שייף ונפיק וכו'. ובתנחומא הוצ' בובר, וישלח סוף סי' י"ב: אבל אם הרבתה רגל, והיתה יוצאה לשוק, סוף באה לידי קלקל. ועיין ב"ר סוף פ"ח, עמ' 66. ופרוצה בשחוק ואינו מקנא בה, לפי שדרכן של בנות ישראל לא קולניות ולא רגל רמה ולא פרוצות בשחוק. ועיין גם תנחומא נשא סוף סי' ב. 36 הוצ' בובר סוף סי' ד'. ומשמע שכולן מחמת דת יהודית אתינן עלה. ועיין מלא"ש פ"ז, מ"ו, סד"ה אף המקללת, ובבלי גיטין פ"ט א'. ועיין היטב בבבלי כאן ע"ב ב', ומ"ש מהרי"ן אפשטין בתרביץ ש"ב (תמוז תרצ"א), עמ' 412 ואילך, ולפ"ז "אף" של ר' טרפון פירושו אף זו יוצאת שלא בכתובה, ולא בדת יהודית עסיקינן, וכן הרי צריך לפרש גם את ה"אף" של אבא שאול שם: אף המקללת יולדיו בפניו, שלאו משום דת יהודית אתינן עלה. ועיין תשב"ץ ח"ב סי' ק"ג. ועיי"ש סי' קע"ה, ולעניין התראה שוו אהדדי.

224-25. כל אילו נשים שעברו על הדת צריכות התראה, ויוצאות שלא בכתובה. לא התרה בהן, יוציא ויתן כתובה. כל הברייתא שלנו היא בירושלמי פ"ז ה"ז, ל"א ע"ג, אלא שיש שם השמטה גדולה ע"י הדומות, וע"י כך נשתבשה שם כל הסוגיא, ואני משלים במרובעים את ההשמטה ע"פ הרי"ף פ"ז סוף סי' ש"י, עטור ח"א, מרד, הוצ' רמא"י, ס"ט ע"ב (ועיין להלן שם, ע"א רע"ב), תוספות רי"ד ע"ב ב', ק"א א', או"ז ח"א סי' תרט"ו, פ"ג סע"ד, רמב"ן בס' הזכות ספי"א (אלא שיש שם חסרון בדפוס), וריטב"א ע"ב א'. ועיין גם סמ"ג עשין מ"ח, קכ"ח ע"א. וכצ"ל שם: תני ר' חנין בשם (ר') שמואל אחד נשים שאמרו אין 37 כ"ה בריטב"א ספי"א ובר"ן שם. ולפנינו בטעות: יש. להן כתובה ואחד נשים שאמרו יוצאות שלא בכתובה, כגון היתומה והשנייה והאילונית לא שנו אלא כתובת מנה מאתים [אבל כתובה של אלף דינר נוטלת. 38 כ"ה בריטב"א ובר"ן ספי"א. ומכאן ואילך ההשלמה היא ע"פ הרי"ף ושאר הראשונים שהזכרנו לעיל, ואף הריטב"א ע"ב א' בכלל. תמן תנינן נשים שאמרו יוצאות בלא כתובה צריכות התראה, ואם לא התרה בהן יוציא ויתן כתובה, ולא מנה ומאתים] אלא אפי' היתה כתובה של אלף דינר מאבדת ונוטלת בליות ממה שיש לפניה. 39 וכל מה שכתבתי בבאורי לה' הירושלמי להר"מ, עמ' נ"ט אות ה', וכן מ"ש בהע' 70 שם, הוא בטל ומבוטל. ומש"ש: "אבל מן המאירי, עמ' 313, נראה שהיתה לפניו הגירסא כמו שהיא לפנינו" אינו נכון, והמאירי כיוון שם לחלק שנשמט לפנינו בהוצאות, ולפניו היתה הגירסא שלמה, כשם שהיתה לפני שאר הראשונים, והרי מבואר שם שעוברת על דת וכיוצא בה מאבדת את הכל. הרי לך שם כל הברייתא שלפנינו. ובבבלי סוטה כ"ה א': איבעיא להו עוברת על דת צריכה התראה להפסידה כתובתה או אינה צריכה וכו'. וכבר תמהו בתוספות שנץ שם (=תוספות הרא"ש במקומן) על שאלת התלמוד, והרי תוספתא ערוכה היא בכתובות, ותירצו: ושמא דלא הוה ידע לה. ובסמ"ק ריש סי' קפ"ד: 40 בד' קושטא סי' קפ"ב. ואמרו בתוספות שצריך התראה להפסידה כתובתה, ואם לא התרו בה יוציא ויתן כתובה, ומתקנת רבינו גרשם ואילך וכו'. וכ"ה בה' גיטין של בעל הסמ"ק בכל בו ריש סי' ע"ו וארחות חיים ח"ב, עמ' 155 (בשם הר"ף ?). ויש שחילקו בין עוברת על דת יהודית לבין עוברת על דת משה, וכבר האריכו בזה האחרונים, ועיין מ"ש הגרב"ז שאפראן בשו"ת הרב"ז סי' ל"ג, אות ט' ואילך. ובה' ראו, עמ' 87: וכולי צריכות התראה ועדים בבית דין. והלשון מגומגמת קצת (וכל הפיסקא חסרה בה' פסוקות, הוצ' ששון, עמ' קי"ג), ופשיטא שהעדים צריכים להעיד בבית דין, ואם כוונתו שגם ההתראה צריכה להיות בב"ד, דומיא דמורדת, ואחרת אינה מפסידה כתובתה, הרי מדברי הפוסקים מוכח שאינו צריך להתרות בב"ד. ועיין ר"מ פכ"ד מה' אישות הי"ד, שו"ע אה"ע סי' קט"ו ס"ק ד'. ונחלקו הראשונים אם צריך להתרות בה שהיא מאבדת כתובתה, או להתרות בה שלא תתנהג יותר כך, עיין מ"ש בשלטה"ג בסוגיין בשם הריא"ז ובשו"ת מהר"מ שבשו"ת הרשב"א ח"א סי' תתס"ו (ועיין בשו"ת מהר"מ ב"ב הוצ' רנ"נ רבינוביץ סי' רמ"ה) ובשו"ת הרא"ש כלל ל"ב סוף סי' ה' ומה שהאריך במשל"מ רפ"ב מה' סוטה. ובתנחומא נשא סוף סי' ב' (הוצ' בובר סי' ד'): דרך בנות ישראל לא קולניות וכו', ולא פרוצות בשחוק. ואם היתה פרוצה באחת מהן 41 מן הלשון משמע קצת שאינה מפסידה כתובתה אלא דווקא אם היתה פרוצה בהן, אבל אם לא נהגה כן אלא באקראי (עיין בריטב"א בסוגיין ע"ב א', בשו"ת הרשב"א ח"א סי' תקע"א ובבאור הגר"א אה"ע סי' קט"ו ס"ק ד', אות י"ב), אינה מפסידה כתובתה. ואין מביאין ראייה מן האגדות. מתרה בה על פי שנים עדים, ואומר לה מה לך לשחוק עם פלוני, מה לך לדבר עמו. אם דברה עד עכשיו מותרת לביתה ואוכלת בתרומה. נכנסה עמו בסתר וכו'. והמדרש התחיל בדברים מכוערים וסיים במשנת סוטה פ"א מ"ב! מ"מ משמע קצת מדבריו שאין צורך להתרות בה בשעת מעשה, שלא כדברי השואל בשו"ת הרשב"א ח"א סי' תתס"ד שנסתפק בכך, ועיי"ש בסי' תתס"ו הנ"ל.

325-26. (כל אילו שאמרו יוציא ויתן כתובה) אין צריך לומ' מאתים לבתולה וכו'. המוקף ליתא בכי"ע ובקג"נ (אבל ישנו בד), והכל הוא המשך מן הברייתא שלעיל, וכ"ה בירושלמי שהעתקנו לעיל, שהביאו את כל הברייתא, עיי"ש. ועיין בבלי ק"א א', נ"ד סע"ב.