תוספתא כפשוטה על כתובות ח:ב

113-14. היורד לנכסי אשתו ונתן עיניו לגרשה, אם קדם ותלש מן הקרקע כל שהוא הרי זה זריז ונשכר. וכ"ה ("כל שהוא") גם בד ובכי"ע. ובקג"נ: כל שהן, וכ"ה בהשגות הראב"ד שנביא להלן. ואין הבדל בין הגירסאות 28 עיין מ"ש להלן הע' 30. והכוונה שכל מה שתלש תלש, אפילו תלש הרבה. 29 עיין להלן בסיפא לעניין נכסי שבויין. וברייתא זו נסמכה למשנתנו פ"ח מ"ה: המוציא הוצאות על נכסי אשתו וכו' קמעא ואכל הרבה וכו' ומה שאכל אכל. 30 ברשב"א ב"מ ל"ט רע"א: והא המוציא הוצאות על נכסי אשתו שהוא זריז ונשכר. ועיין גם בחי' הרמב"ן שם. וכן מדוייקת לשון התוספתא כאן "היורד לנכסי אשתו", והכוונה שירד להשביחן ("המוציא הוצאות על נכסי אשתו") ותלש מן המחובר כל שהוא (או "כל שהן"), כלומר, בין אכל קימעא ובין אכל הרבה (כלשון המשנה). ועיין על לשונות "כל שהוא", "כל שהן" במשנת תרומות פ"ה מ"ה, עירובין פ"ב מ"ב, מ"ג, כלים פי"ט מ"ג, פכ"ט מ"ג ועוד. ואשר ל"אכל" שבמשנתנו כתבו תלמידי ר' יונה (לפי נתיבות משפט לס' משרים, קצ"ז ע"ג, ושטמ"ק ע"ט ב', סד"ה מחוברין) שאכל דווקא. ועיין מה שתמה עליהם בנתיבות משפט (הנ"ל), ועיי"ש שהעיר על הראב"ד בתמים דעים (עיין להלן הע' 31) שאכילה לאו דווקא, עיי"ש בנתיבות משפט. ועיין להלן הע' 40. והברייתא שלנו גם בירושלמי כאן פ"ד ה"ח, כ"ט ע"א, ויבמות פט"ו ה"ג, י"ד סע"ד-ט"ו רע"א, ושם חסר "כל שהוא". ועיין מ"ש להלן בסמוך ובבבלי גיטין י"ח א', ב"מ י"ט א' (בשיטת ר' שמעון), ומ"ש להלן הערה 38. ובמשנתנו פ"ח מ"ג-מ"ד: וחכמים אומרים המחוברין לקרקע שלו, והתלושין מן הקרקע שלה, וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות. ר' שמעון אומר וכו' פירות המחוברין לקרקע בכניסתה שלו וביציאתה שלה, והתלושין מן הקרקע בכניסתה שלה וביציאתה שלו. ובבבלי ע"ט ב': ר"ש היינו ת"ק? אמר רבא מחוברין בשעת יציאה איכא בינייהו . 31 בה"ג ה' כתובות ד"ו ס"ט רע"ב: המחוברין בקרקע בשעת יציאה איצטריכא ליה . ובעל המאור והראב"ד בהשגות על הרי"ף (תמים דעים סי' רל"ח, נ"ג ע"ב) הביאו בשמו: מחוברין בשעת יציאה אתא לאשמעינן . ובבבלי כי"מ הובאו שתי הנוסחאות (אתא לאשמועי' וכו' איכא בינייהו). ועיין אוה"ג, התשובות, עמ' 243, ובהערות שם. ופירש"י: דקסברי מה שגדל ברשותו שלו. ובחי' הריטב"א כתב שם: "ותלושין דאמרינן, לה (צ"ל: לא) סוף דבר תלושין לגמרי, אלא ה"ק כל היכא דלא צריכא לארעא כלל, שכל העומד לתלוש כתלוש דמי". וכן משמע מדברי הרא"ה שם, עיי"ש. ולפ"ז אף ר"ש מודה באינן צריכין לארעא שהן שלו, משום שהן כתלושין, עיין ב"ק נ"ט ב' ובתוספ' שם, ד"ה ופסק. אבל שאר המפרשים חולקין עליו, עיין להלן. והנה מלשון הגמרא בהוצאות שלנו ("איכא בינייהו") מוכח שהחכמים חולקים על ר' שמעון, ונחלקו הראשונים אם הלכה כר"ש, 32 הר"ח (לפי הרא"ש פ"ח סי' ז' ותוספותיו ע"ט ב'), הרי"ף, הר"מ בפיה"מ ובפכ"ב מה' אישות הכ"ר, ועוד. ועיין מאירי, עמ' 335. או כחכמים. 33 ר"ש הנגיד, הר"י מיגאש (לפי הראב"ד הנ"ל, לעיל הע' 31), בעל המאור הנ"ל, תוספות רי"ד ע"ט ב'. ובה"ג ה' כתובות, ד"ו ס"ט סע"א: כל פירי דתלישין בההיא שעתא דקא יהיב לה גיטא, כגון חיטי וחצידן, תמרי וגזירן, כל דתליש דבעל הוא, וכל מידי דמיחבר בארעא, דאכתי לא תליש, אף על גב דלבתר הכין סופיה לאיתלושי, כיון דבההיא שעתא דקא יהיב לה גיטא לאו תלוש הוא, דידה הוא וכו'. וכע"ז בהלכות פסוקות, הוצ' ר"ס ששון, עמ' קי"ד, ובהלכות ראו, עמ' 88, ועיין אוה"ג, התשובות, עמ' 244. וכן היא שיטת רבינו יונה (שטמ"ק במקומו), והביא ראייה 34 לפי הרא"ש פ"ח סי' ז'. ועיין בס' משרים לרבינו ירוחם נכ"ג ח"ז. מן הירושלמי כאן פ"ח ה"ד, ל"ב ע"א (אבל עיין בשי"ק שם, ד"ה והתלושין). והטעם הוא משום שגוף הקרקע שלה אף בחיי הבעל, ואינו אוכל פירות אלא מתקנת חכמים, וכל זמן שלא תלש ממש ברשותה הן, כבאור הראב"ד בתמים דעים שנביא להלן. ועיין מאירי, עמ' 335. והראב"ד בהשגות על הרי"ף במקומו (תמים דעים סי' רל"ח, נ"ג ע"ג) הביא ראיות שהלכה כר"ש, 35 ובתוכן ראייה נפלאה מן המשנה עצמה כאן (מ"ה) שהברייתא שלנו נסמכה לה, עיי"ש. וכעין זה הביא רבינו יונה (לפי שטמ"ק ע"ט ב', סד"ה מחוברין) בשם רבו (הר"ש מן ההר?). ועיין בס' נתיבות משפט לס' משרים, קצ"ז ע"ג, שהביא כן בשם תלמידי ר"י. וכתב שוב: ועוד דקתני לה בתוספת' דכתובות פ' האשה שנפלו לה נכסים גבי הלכת' פסיקת', 36 כלומר, שאר הבבות שלהלן הן הלכות פסוקות, והובאו גם בבבלי, עיין להלן. וסתמא נמי קתני לה, דתניא בתוספת' היורד בנכסי אשתו ונתן זה (צ"ל: בה) עיניו לגרשה אם קדם ותלש מן הקרקעות אפילו כל שהן 37 לעיל, ר"ה היורד, העירונו שהגירסא "כל שהן" היא גם בקג"נ, אבל המלה "אפילו" חסרה בכל הנוסחאות. ולגירסא זו ("אפילו") אפשר היה לפרש שהכוונה אפילו הפירות הן כל שהן, שלא הגיע זמנן ליקצר, וכלשון הטור באה"ע סי' פ"ח: תלשן הבעל קודם הגירושין זכה בהן אפי' לא הגיע זמנן ליקצר . אבל המחוור הוא כמו שפירשנו לעיל שם, וכן בוודאי פירש הראב"ד שהרי פירשה בפירות העומדים להתלש (ואין לפרש "אפילו כל שהן", אפילו גמורים, שאם כן מאי אפילו, כל שכן הוא שהם של הבעל). ולהלן שם (בהבאה מן התוספתא) השמיט את המלים "אפילו כל שהך משום שאינן מעלין ואינן מורידין. הרי זה זריז ונשכר, היורד לנכסי שבויים וכו', דקתני בתוספתא אם קדם ותלש הרי זה זריז ונשכר, תלש אין לא תלש לא, ובדלא צריכי לארעא נמי קאמר שאם תלש הרי זה זריז ונשכר, לא תלש הוו להו כקרקע, וכאש' (צ"ל: ודאשה) הוו, וכדאמרינן במילתי' דר' שמעון. והובאו דבריו ברא"ש פ"ח סי' ז', ובתוספותיו ע"ט ב' ובר"ן פ"ח סי' ש"כ. ובנ"י שם הביא ראייה מן התוספתא כדברי הראב"ד, אבל לא הזכיר את שמו. 38 ועיין באו"ש פכ"ב מה' אישות הכ"ד, ואף שהדברים ראויים למי שאמרם, מ"מ קשה לפרש כפירושו המחודד, ולא עוד אלא שבירושלמי לא נזכר כלל מאמרו של רבא שר' שמעון סובר שאין לבעל פירות משעה שנתן בה עיניו לגרשה.