תוספתא כפשוטה על כתובות ח:ג

114-15. היורד לנכסי שבויין ושמע בהן ממשמשין ובאין, אם קדם ותלש מן הקרק' כל שהוא הרי זה זריז ונשכר. וכע"ז בד ובכי"ע. ובראב"ד הנ"ל: היורד לנכסי שבויים ושמע שהם באים, אם קדם ותלש מן הקרקעות הרי הוא זריז ונשכר. וכנראה שרבינו קיצר. ובירושלמי הנ"ל חסר "כל שהוא" כשם שהוא חסר שם גם ברישא. וכאן הרי הכוונה ברורה שכל מה שקדם ותלש 39 עיין לעיל הע' 30 והע' 37. נשכר, ומה שנשאר חוזר לבעלים. ובבבלי ב"מ ל"ח ב': דתניא היורד לנכסי שבוי אין מוציאין אותו מידו, ולא עוד אלא אפי' שמע שממשמשין ובאין וקדם ותלש ואכל 40 וכ"ה ("ואכל") בכל הנוסחאות שראיתי וכ"ה בר"ח, ברי"ף ועוד. ובבבלי ב"מ ס"ו סע"ב (לעניין מוכר דבר שלא בא לעולם): דאי שמיט ואכיל לא מפקינן מיניה. ובריטב"א שם, הוצ' ד"א האלפערן: פר"י דלאו דוקא שמיט ואכיל, אלא כיון שהגביהן, או שנתנם בכליו וכו', וכ"ה בשטמ"ק בשמו. ועיין גם בספר התרומות שער ס"ד סה"ב, בטור חו"מ סי' ר"ט ובדרישה שם סוף אות ה'. אבל במיוחס להריטב"א ב"מ שם: ופירש הרב בעל התוספות דווקא אכיל, דאינן בעין, הוא דלא מפקינן מיניה, אבל ישנן ברשותיה אע"ג דתליש מפקינן מיניה. וכן הביא במאירי שם, עמ' 245 (אלא שהוסיף: ויש חולקין בזו). וכ"ה דעת הרא"ה בכתובות ע"ט א', ד"ה והנכון (קרוב לסופו). ולא העירותי אלא לעניין הלשון. ברם בתוספתא ובירושלמי חסרה כאן המלה "ואכל" בכל הנוסחאות. ועיין לעיל, הע' 30. הרי זה זריז ונשכר. עיי"ש בתוספות, ד"ה היורד, וברשב"א שם. 41 ודברי הרשב"א לקוחים, כנראה, מבעל המאור ב"מ פ"ג, סוף סי' של"ח. ועיין גם בסמ"ע חו"מ ריש סי' רפ"ה. ופשיטא שכל זה אינו עניין לא לתוספתא ולא לירושלמי, שהרי כאן לא נזכרה כלל הרישא שבבבלי, והלשון ("היורד") היא דוגמת הרישא (היורד לנכסי אשתו). ועיין מ"ש להלן.

215-17. אילו הן נכסי שבוין, כל שהלך אביו, או אחיו, או אחד מן היורשין, למדינת הים ושמע בהן שמתו וכו'. ובראב"ד הנ"ל: "כל שהלך אביו או אחד ממורישיו למדינת הים וכו'". וכע"ז ("ממורישיו") גם בירושלמי ובבבלי הנ"ל. ואף לפנינו צ"ל: אחד מן המורישין. ובכי"ע: ושמע בהם שממשמשין ובאין . וכן בקג"נ: או [אחיו למדינת הים ו]שמע שהן באין. וכנראה שהיא אשגרה מן הרישא. ובבבלי (בהוצאות שלפנינו, וכע"ז גם בכי"י): ואלו הן נכסי שבויין הרי שהיה אביו, או אחיו, או אחד מן המורישין כאן 42 כ"ה בכי"ר א' וב' בבבא זו ובבבא שלהלן (עיין דק"ס). וכ"ה באו"ז ב"מ סי' קכ"א, י"ז ע"ד. וכן, כנראה, היה גם לפני הראב"ד שהובא ברשב"א. ואין שם הבדל בין שבויין ונטושין, אלא שבשבויין שמע בהן שמתו ובנטושין לא שמע, כמו שכתבנו להלן בפנים. והלכו (כ"ה ברוב הנוסחאות) להם למדינת הים, ושמעו בהן שמת. 43 על טיב השמיעה, עיין בתוספות שם, ד"ה בששמעו, ובתוספות יבמות קט"ז ב', ד"ה שאין, ובשאר הראשונים בב"מ שם. ובתשובות גאוני מזרח ומערב סי' ט"ז: ואלו הן נכסי שבויים הרי שנשבה אביו, או אחיו, או אחד מן המורישין, ושמע בהם שמתו. וכן מעתיק גם הרב המגיד בפ"ז מה' נחלות ה"ד. וכן ברי"ף ב"מ פ"ג סי' של"ג, אלא שהוא מוסיף באמצע: והלכו להן למדינת הים, והעיר ע"ז הרב המו"ל של תשה"ג הנ"ל. ונראה שברי"ף הורכבו שתי הנוסחאות. 44 והראב"ד (לפי הרשב"א במקומו) פירש: והלכו להם למרינת הים, כלומר בשביה. והרשב"א פירש שהלכו לסחורה ע"מ לשוב, וכשהיו שם נשבו. וכ"ז לכאורה שכמותי דחוק מאד. ולפ"ז אין הבדל בין נכסי שבויין לנכסי נטושין, אלא שבנכסי שבויין שמע בהן שמתו ובנכסי נטושין לא שמע בהן שמתו, 45 עיין לעיל, הע' 42, ובאו"ז שהבאנו שם. כמפורש להלן בתוספתא. וכן כותב הגאון הנ"ל: "אעפ"י שמי שיצא למדה"י לא דמי לשבוי, 46 ובגירסתו הרי לא היתה בבבא זו "והלכו להן למדינת הים". בששמעו בו שמת כשבוי ששמעו בו שמת דמי, דכ"ע מודו דמורידין קרוב לנכסיו". אבל בנכסי רטושין מוציאין אפילו כששמעו בו שמת. 47 כשיטת הרמב"ן והרשב"א ב"מ ל"ח סע"ב, והרנב"ר שהובא בנ"י שם. ואף הברייתא שלפנינו פירושה: אילו הן נכסי שבויין וכו', כלומר, כל שהלך אביו וכו', נכסי שבויין הן, ופשיטא שאם נשבה ממש בוודאי שנכסי שבויין הן. ובתוספתא כאן, וכן ברוב הנוסחאות של הברייתא שבבבלי, לא נזכר במפורש מה דינו של שבוי ממש שלא שמעו בו שמת, ונחלקו בה רב ושמואל בבבלי ב"מ ל"ח ב'. והביאו שם ברייתא, והוכיחו ממנה שאין מורידין קרוב לנכסי שבוי (שלא שמעו בו שמת), 48 ושם בשבוי ממש עסיקינן, רוגמת ביתר שהקיפוה לגיונות, עיין באבות דר"ן פל"ח, נ"ח ע"א. ועיין מכילתא משפטים פי"ה, הוצ' הורוביץ, עמ' 314, מכילתא דרשב"י, הוצ' אפשטין-מלמד, עמ' 211. ובבבלי שם: לירד לנכסי אביהן ואין מניחין אותן. אמר רבא לירד ולמכור תנן. ועיי"ש שדחו פירוש זה. ובמכילתא הנ"ל: שאין בית דין מניחין אותם למכור בנכסי אביהן , בחזקת שהן קיימין. ובאבות דר"ן הנ"ל: שיהיו נכסיהן עומדים בחזקת אבותם, ולא יהיו מניחין אותן לירש (בנו"א שם: לירד) ולישא וליתן בהן. ועיי"ש בשנו"ס. ובמכילתא דרשב"י הנ"ל (לפי מה"ג שם): בניהן יושבין ומשמרין כשבויין אינן יכולין לירד לנחלה . ועיין במדרשים מן הגניזה, הוצ' מאן-זנה (בס' The Bible As Read וכו') ח"ב (1966), סוף עמ' קי"א. ותירצו: ומורידין קרוב לנכסי שבוי תנאי היא, והביאו את הברייתא שלנו. ופירש"י ל"ח סע"ב: והיינו תנאי, דרבן שמעון [בן גמליאל] סבר מורידין, ורבנן סברין אין מורידין. וכן מוכח מתוך התוספות שם, סד"ה היורד, שהכוונה למחלוקת הת"ק ורשב"ג בברייתא שלנו. אבל מתוך דברי האו"ז 49 ב"מ פ"ג סי' קכ"א, ל"ח ע"א, ד"ה ונראה בעיני. מוכח שפירש שבברייתא זו כ"ע מודי שמורידין קרוב לנכסי שבוי ממש שלא שמעו בו שמת, והכוונה ב"תנאי היא" שברייתא זו חולקת על המכילתא ואבות דר"ן שהביאו לעיל שם. ועיין מ"ש להלן, עמ' 316, ד"ה ברם.

317. וירד לנחלה. וכ"ה בד, בכי"ע, בקג"נ ובירושלמי הנ"ל. אבל בבבלי חסר כ"ז. ועיין מ"ש להלן, שו' 17–18, ד"ה אילו הן. ולפי פשוטה מגדירה הברייתא מה הן נכסי שבויין שאנו עוסקין בהן, והיינו כל שהלך אביו וכו' ושמע בהן שמתו וירד לנחלה, כלומר לנחלה ממש, 50 השוה לשון המכילתא דרשב"י שהבאנו לעיל סוף הע' 48. ובלשון המשנה "נכנס לנחלה". ועיין בס' המקח והממכר לרב האיי שער ב'. ושלא ברשות ב"ד. 51 שהרי אין כאן שני עדים, ואין יורדין לנחלה ברשות ב"ד אלא ע"פ שני עדים, כמשנת יבמות פט"ו מ"ג ועדיות פ"א מי"ב, ועיין מ"ש לעיל הע' 43. ובכגון דא אם שמע שהשמועה הראשונה כוזבת וירד ותלש הרי זה זריז ונשכר. אבל אם לא באו הבעלים מחזיק בנחלתו. ואף בברייתא שבבבלי הפירוש כן, וההגדרה "ואילו הן נכסי שבויין" חוזרת לפתיחת הברייתא: היורד לנכסי שבויין אין מוציאין מידו (כפירוש רש"י במקומו. ועיין גם בפי' ר"ח) כלומר, אם ירד לנחלה שלא ברשות אין מוציאין מידו, ועיין מ"ש להלן בסמוך, ד"ה אילו הן. ועיין בשי"ק יבמות פט"ו ה"ג, ד"ה היורד לנכסי שבויין, מ"ש על הר"מ פ"ז מה' נחלות ה"ד. ועיין מ"ש הסמ"ע חו"מ ריש סי' רפ"ה.

417-18. אילו הן נכסי נטושין, כל שלא שמע בהן שמתו, וירד לנחלה. בירושלמי הנ"ל: אבל ניכסי נטושין מוציאין מידו. ואילו הן נכסי נטושין כל שהלך אביו, או אחיו, 52 "או אחיו" נשמט בירושלמי כתובות בטעות. או אחד מכל המורישין אותו למדינת הים, ולא שמע עליהן שמתו, וירד לו לנחלה. וכע"ז גם בבבלי ב"מ הנ"ל, 53 וכ"ה גם בתשובת הגאון הנ"ל (תשובות גאוני מזרח ומערב סי' ט"ז, ו' ע"ב). אלא שלא נזכר שם "וירד לו לנחלה". אבל בכמה כי"י הבבלי וברי"ף שם: ולא שמעו בהם שמתו וקפץ וירד לתוך הנחלה . 54 עיין דק"ס שם. ואף שם פירושו שירד לתוך הנחלה לירש. 55 כפי שמשמע מן המקבילה בתוספתא כאן ובירושלמי. וברישא לא הזכיר הבבלי "נחלה", שהרי פשוט הוא שאם שמע שמת אביו וירד לנכסיו, לירושה ירד, אבל כאן שלא שמעו בו שמת אמרו במפורש "שקפץ וירד לתוך הנחלה". ובין בירושלמי ובין בבבלי (לפי רוב הנוסחאות) אין הבדל בין נכסי שבויים לנכסי נטושים, אלא שבשבויים שמע בהם שמתו, ובנטושים לא שמע בהם שמתו. ולשון התוספתא עוד יותר ברור, והכוונה שנכסי נטושין הם כמו ששנינו לעיל, אלא שלא שמע בהן שמתו, 56 עיין מ"ש לעיל, שו' 15–17, ד"ה ובבבלי. ופשוט שמוציאין מידם, כשם שמוציאין מכל יורש שירד לנכסי מורישיו בשעה שהם חיים. 57 ואין מניחין להם לרדת, אפילו לרדת ולתקן, עיין בפי' הר"ח שם ל"ח ב'.

518. רבן שמעון בן גמליאל אומ' שמעתי שהנטושין כשבוין. וכע"ז גם בירושלמי ובבבלי הנ"ל, והכוונה שאף בזה אין מוציאין מידן, אלא מניחין אותן ושמין להם כאריס, 58 ושאר פירות יהו מונחין, כפירש"י שם ל"ט א', סד"ה דאילו התם. ועיין בתוספות שם, ד"ה וכולן. וכן כתב הראב"ן, ד' פראג צ"ה ע"ב (בנשבה למדינת הים, וירד קרוב לנכסיו): וכיוון דקי"ל כשמואל, דאכל שפיר אכל, וגם אין ראובן יכול לסלקו בולא כלום, דשמין לו בעדי' (צ"ל: כערי', כעריס). עיין מ"ש להלן.

618-20. היורד לנכסי רטושין מוציאין מידן. וכולן שמין להן כעריס. אילו הן רטושין, כל שלא יודע היכן הן. וכ"ה בד 59 אלא ששם בטעות: בעדית, וכ"ה שם גם להלן שו' 33. והשוה לשון הירושלמי שהעתקנו להלן בסוף הפירוש לברייתא זו, ד"ה ואשר. ובכי"ע (ושם: כאריס, והיא היא). ובירושלמי הנ"ל: מוציאין מידו, ואילו הן נכסי רטושין כל שהלך אביו, או אחיו, או אחד מכל המורישין אותו, למדינת הים ואין ידוע היכן הם (ביבמות: הוא). ובבבלי: מוציאין אותו מידו. ואלו הן נכסי רטושים הרי שהיה אביו, או אחיו, או אחד מן המורישין כאן, ואינו יודע להיכן הלכו. ועיין דק"ס שם ור"ח ל"ח סע"ב. והברייתא "וכולן שמין להן כעריס" לא היתה לפניהם בבבא זו אלא להלן (עיין מ"ש להלן). ולכאורה מסתבר שאף בתוספתא צ"ל כן: אילו הן רטושין כל שלא יודע היכן הן, וכולן שמין להן כעריס, כמו שהגיה הגר"א. אבל עיין מ"ש להלן, ד"ה עכשיו. ואף כאן התוספתא בסיגנונה הקבוע שאין בין שבויין ונטושין ורטושין אלא שבשבויין שמעו בהן שמתו, בנטושין לא שמעו בהן שמתו, וברטושין אינו יודע היכן הן, כמפורש בירושלמי. והירושלמי אינו מפרש מהו "רטושין", ושם הכירו מהו רטושין, ועדיין השתמשו בדבור זה לשדה שעזבוה בעליה מדעת, 60 ובאמת אין בין נטוש ורטוש ולא כלום, עיין במלונות ערך רטש, אלא שבא"י נתנו לפעל "רטש" משמעות יותר מופלגת מאשר ל"נטש". כמשנת ערכין פ"ז מ"ד, ועיין בבלי ב"מ ל"ט רע"א. והכוונה כל שלא ידעו איכן הן, ואף היורד אינו טוען שהבעלים מתו. ובירושלמי שם ממשיך: שמואל אמר שבוי זה שיצא שלא לדעת, שאילו לדעת יצא היה מצויהו, נטוש 61 בק"ע מגיה: רטוש. ובפ"מ מקיים גירסא זו, ומפרש ששמואל מבאר את דברי הת"ק. זה שיצא לדעת, תדע לך שעילה (כ"ה ביבמות, אבל בכתובות בטעות: שעליה) היה רוצה להבריחו מנכסיו שהרי לדעת יצא ולא ציוהו. ובבבלי ל"ט א': דאמר רב נחמן אמר שמואל שבוי שנשבה (כלומר, אעפ"י שלא שמעו בו שמת) מורידין קרוב לנכסיו, יצא לדעת אין מורידין קרוב לנכסיו. ועיין מ"ש ע"ז להלן בסמוך. ואשר לבבא "וכולן שמין להן כאריס" אמרו בבבלי (ל"ט א') שהיא עונה על נטושין לדברי רשב"ג שהוא סובר שאין מוציאין מידו, ושמין לו כאריס, ואם קפץ ותלש לעצמו מוציאין מידו. ושוב אמרו שם: וכולן לאיתויי מאי, לאיתויי הא דאמר רב נחמן אמר שמואל שבוי שנשבה מורידין קרוב לנכסיו, יצא לדעת אין מורידין קרוב לנכסיו. ורב נחמן דידיה אמר בורח הרי הוא כשבוי. ופירש רש"י: לאיתויי הא דרב נחמן. בורח מחמת מרדין. ופירוש זה מסתבר מאד לפירושו (ל"ח סע"ב) ולפירוש בעלי התוספות (שם), ולכאורה אין לומר שהכוונה לאיתויי הא דשמואל עצמו, שהרי לחכמים מוציאין ממנו, ולרשב"ג כבר פירשו בבבלי לעיל שהכוונה לנטוש שלא שמעו בו שמת ושמין לו כאריס, ולדבריו הרי נטושים כשבויים. ושבוי ממש לא נזכר בברייתא כלל, וק"ו הוא מנטוש, ואין צורך בריבוי. 62 אבל עיין ביד מלאכי סי' של"ו. ומוכרחים לפרש שהכוונה לבורח מחמת מרדין. ברם בפי' הר"ח שם: ודייקינן וכולן לאתויי שבוי שנשבה שמורידין קרוב לנכסיו. וקרוב שרבינו פירש ש"תנאי היא" הכוונה למחלוקת הברייתא שלנו והברייתא במכילתא ובאבות דר"ן, 63 כפירושו של בעל או"ז, עיין מ"ש לעיל, שו' 15–17, סד"ה ואף הברייתא. ובברייתא שלנו אף רבנן מודים בשבוי ממש שנשבה אין מוציאין מידו, אעפ"י שלא שמעו בו שמת, אלא שלא הזכירוהו בפירוש, ולפיכך אמרו: לאתויי שבוי שנשבה. 64 ולזה כיוונו לעיל שם ל"ח ב': כיון דאמר מר שמין (כגי' כי"מ) להן כאריס, עיי"ש בפירש"י. וכן באו"ז (ב"מ פ"ג, סי' קכ"א, י"ח ע"א, סד"ה ונראה בעיני): הילכך קיימא לן כרבנן דאין מורידין קרובין לנכסיהן (כלומר, לנכסי נטושין), והשתא שייך שפיר למימר לאתויי הא דאמר רב נחמן אמר שמואל דשמין להם כאריס, עיי"ש הפירוש בברייתא שבבבלי. עכשיו נשוב לבאור התוספתא ולסדרה התמוה. וכבר כתבנו לעיל שהגיהו אותה ע"פ סדר הבבלי והירושלמי (עיין על הירושלמי להלן). אבל קשה להגיה שלש נוסחאות של התוספתא. ולפיכך נראה שבא"י פירשו שכל הבבא היא מדברי רשב"ג, וחכמים שנו: אילו הן נכסי שבויין וכו', אבל נכסי נטושין מוציאין ממנו. ורשב"ג חלק ומסר שמועה אחרת ("שמעתי"), והוא שנה: הנטושין כשבויין, היורד לנכסי רטושין מוציאין ממנו, וכולן שמין להן כאריס, ואילו הן נכסי רטושין וכו'. ודברו שם בשבויין ממש, ולא שמעו בהן שמתו, 65 "והן שבויין הן נטושין", כלשון הירושלמי כאן, והיינו שאף בשבויין לא שמעו בהן שמתו. ואין מוציאין מהם, והיורד לנכסי רטושין מוציאין מהם 66 כלומר, במקום שאתם שניתם "נטושין" שמעתי אני "רטושין", עיין בעה"ש ערך רטש. וכולן 67 כלומר, שאין מוציאין מהן, עיין ע"ז להלן. שמין להן כאריס. והירושלמי דלג כאן על בבא זו, כדי שלא להפסיק באמצע העניין. ובבבלי ב"מ ל"ט א' לא פירשו כן. ואשר ללשון "וכולן" פירשו בא"י שהכוונה לכל מה ששנו בברייתא זו, ולכל אלה שמחזירין קרקע ופירותיה, ליורד לנכסי אשתו שלא נזדרז להקדים ולתלוש, ועדיין לא נהנה מן הנכסים, לשבויין ממש ולנטושין שלא שמעו בהם שמתו. וכן בירושלמי כאן פ"ח ה"ח, ל"ב ע"ב: מתניתא פליגא על אסי וכולהן שמין לה בעדים (צ"ל: כעריס, 68 עיין לעיל, הע' 59. וכמו שהגיהו המפרשים), ועיין שם הפירוש בק"ע. ועיין בבלי ל"ט א' ומ"ש בהגהות יפה עינים שם.