תוספתא כפשוטה על כתובות ח:ד

120-21. הגנב והגזלן שנטל מזה ונתן לזה, מה שנטל נטל ומה שנתן נתן. הגזלן שנטל וכו'. המלה "והגזלן" חסרה בכי"ע, וכן היא חסרה במקבילה להלן ב"ק פ"י הכ"ג בכי"ע. ובד ובכי"ו שם חסרה כל הבבא של "גזלן". ונראה שיש לפנינו תערובת של שתי נוסחאות וצ"ל: הגנב והגזלן שנטל וכו' (והבבא השניה הושלמה, כנראה, ע"פ הגליון). וכ"ה הגירסא בבבלי ב"מ כ"א סע"ב בכי"ר ב' (עיין דק"ס שם, כ"ח ע"א, הערה נ'). ולפנינו שם: הגנב שנטל מזה ונתן לזה וכן גזלן שנטל וכו'. ובשו"ת הרשב"א ח"א סי' תתקס"ח: והיינו דתניא בתוספתא, ומייתי בריש פרק אלו מציאות, הגנב שנטל מזה ונתן לזה מה שנטל נטל ומה שנתן נתן. ולפי פשוטה הברייתא היא כרבי הסובר שסתם גנב וגזלן הוי יאוש בעלים, ויש כאן ייאוש ושינוי רשות. 69 ולפי ההלכה (ייאוש שלא מדעת לא הוי ייאוש) העמידוה בבבלי שם בליסטים מזויין, ותרי גווגי גזלן. עיין בתוספות ב"מ כ"ב א', ד"ה מה, ובגליון שם. ועיין מ"ש לעיל ח"א (תרומות), עמ' 297.

221-22. הירדן שנטל מזה ונתן לזה, מה שנטל נטל ומה שנתן נת'. כ"ה בד. וכע"ז גם בכי"ע. וכן להלן ב"ק פ"י הכ"ג בכי"ו ובכי"ע. וכ"ה בבבלי ב"מ כ"ב רע"א הנ"ל ובירושלמי חלה פ"ד ה"ח, ס' ע"א. 70 והעירו עליו הראשונים בב"מ שם, והיינו ראב"ד (בשטמ"ק), רמב"ן, רשב"א, ריטב"א (בשטמ"ק) והוצ' ר"א האלפערן, תוספות הרא"ש, חי' הר"ן והרשב"ץ בשו"ת ח"ג סי' קצ"ח. ובכי"ו כאן וכן בד בב"ק חסרה בבא זו. ורש"י פירש: ירדן, ותנא זה על יד הירדן היה יושב. וכבר העירו (עיין הערה 70) שהירושלמי פירש בבא זו לעניין קדושת הארץ, והיינו שהירדן שינה את מהלכו, ונטל מן הארץ ונתן לסוריא וכן להפך, מה שנטל נטל ומה שנתן נתן. ומה שאמרו להלן בבבלי בסמוך שם: בשלמא גזלן וירדן דקא חזי להו, כתב הרמב"ן ועוד דלא גרסינן "וירדן". ועיין מ"ש בשטמ"ק שם בשם הריטב"א ובריטב"א הוצ' ר"א האלפערן. ובמיוחס להריטב"א שלפנינו: "ואית דגרסי (כלומר, בברייתא זו) ירדן (צ"ל: רדן, או: הרדן), כלומר אנס שהוא רודה". ולפי גירסא זו נשנו באן: גנב, גזלן, אנס, כמו לעיל תרומות פ"א ה"ו, וכסדר שבד שם ובבלי ב"ק ס"ז א', קי"ד א', ב', ופשיטא שגירסא זו "מתוקנת" היא.

322-23. שטף נהר עצים, ואבנים, וקורות, מזה ונתן לזה, אם נתיאשו הבעלים הרי אילו שלו. וכ"ה להלן ב"ק פ"י הכ"ד הנ"ל בכל הנוסחאות. והראשונים 71 רמב"ן ב"מ כ"ב א', ד"ה וראיתי, רשב"א וחי' הר"ן שם, ד"ה הגרש"י, ריטב"א בשטמ"ק שם. גורסים בתוספתא שם: אם הרגישו הבעלים וכו'. ולפי הגירסא שלפנינו פירושה, אם נתיאשו הבעלים בפירוש, שהרגישו בשטיפה, ונתרפו 72 במלת "נתייאשו" רמוזה אף משמעות נתרפו ונתעצלו (עיין מ"ש לעיל ח"א, ברכות, עמ' 3, ח"ב, כלאים, עמ' 623, לשו' 10–11), כלומר התייאשו ממש, ואינו כדאי לטרוח בחנם. ולא רדפו אחרי הקורות הרי אילו שלו, אבל אם לא הרגישו ולא ידעו לא זכה בהן, וייאוש שלא מדעת לא הוי ייאוש, כמפורש בסיפא. ובבבלי ב"מ כ"ב א': ת"ש שטף נהר קוריו עציו ואבניו ונתנו בתוך שדה חבירו הרי אלו שלו מפני שנתייאשו הבעלים ובו'. ויש כאן הגהה של רש"י, אבל ברוב הנוסחאות: 73 עיין דק"ס במקומו, בתוספות שם, ד"ה שטף, בר"ח ובשאר הראשונים שם. אם נתייאשו הבעלים הרי אלו שלו, והמלים "ונתנו בתוך שדה חבירו" אינן שם, 74 וכן מוכח מתוך פירושם, עיי"ש בחידושי הרמב"ן, ועוד. ולא היו לפני רש"י גם אחרי שהגיה. ופירש הר"א אב"ד 75 לפי חידושי הרמב"ן שם, ועוד. אם נתייאשו, כלומר ששמעו ששטפו ונתייאשו, מפני שהוא דבר שאין בו סימן, ומכאן שאם לא שמעו, אעפ"י שאם היו שומעים היו מתייאשים, חייב להחזיר, משום שייאוש שלא מדעת לא הוי ייאוש, וקשיא לרבא. ואוקמא רבא בשיכולין להציל, ואם נתייאשו ממש הרי אילו של מוצאם, אבל בסתם אין כאן ייאוש, ואקשינן אי הכי, אימא סיפא וכו', והדר אוקימנא ביכולין להציל על ידי הדחק, ומאי אם נתייאשו הבעלים דקתני ששמעו ששטפם נהר ולא רדפו אחריהם, ואם לא שמעו אינם שלו, דדילמא אי שמע מרדפי וכו', ודוקיא דרישא היינו סיפא. עיין בחי' הרמב"ן שם, בבעל המאור ובמלחמות ב"מ רפ"ב, בס' ההשלמה שם סי' ג' ובהערות שם, ועוד. וכ"ז הוא לרבא שאין הלכה כמותו, אבל לאביי הכל מתפרש בפשיטות, ומן התוספתא להלן מוכח שהיא סוברת שייאוש שלא מדעת לא הוי ייאוש.

423-24. ואם היו בעלים מרדפין אחריהן, או שהיו במקום אחר, הרי אילו של בעלים. וכ"ה ("או שהיו במקום אחר") גם להלן בב"ק פ"י הכ"ד בכל הנוסחאות, וכן מעתיקים משם הראשונים הנ"ל (לעיל, הערה 71). אבל בבבלי הנ"ל חסר "או שהיו בעלים במקום אחר". ולפי פשוטו פירושו כאן שהבעלים היו במקום אחר, ולא ידעו על השטיפה, והוי ליה ייאוש שלא מדעת, ואפילו אם ידעו היו בוודאי מתיאשים, ואפילו אם היה אפשר להציל, הרי הם במקום אחר ואינם יכולים להציל, כפירוש התוספות שם כ"ב א' ד"ה שטף. 76 וז"ל שם: אם נתייאשו הבעלים, דהיינו שהיו שם בשעת שטיפה ולא רדפו, ואפילו אומרים שאין מתייאשים אין בכך כלום, דודאי הן מתייאשין בלבן (עיין ירושלמי ב"ק פ"י ה"ה, ז' ע"ג, ובבלי ב"מ כ"ד ב'), הא סתמא, שלא היו בעלים בשעת שטיפה, ולא נתייאשו עד שידעו הבעלים ששטפה נהר, ואז כבר אין יכול להציל, לפי שאין בו סימן לא וכו', אלמא ייאוש שלא מדעת לא הוי ייאוש. אבל אם היו באותו מקום ולא שמעו אין כאן ייאוש כלל, שהרי עכשיו לא שמעו, ואם היו שומעים היו טורחים ומצילים ע"י הדחק, ואפילו רבא מודה שאין כאן ייאוש, עיין בבבלי שם ובפירוש הר"א אב"ד שהבאנו לעיל. ובתוספתא תרומות פ"א ה"ו: הגנב וכו', אם היו בעלים מרדפין אחריהם אין תרומתן תרומה. ובירושלמי בכורים פ"א ה"ב, ס"ג ע"ד, מוסיף: אם אין הבעלים מרדפים אחריהם תרומתן תרומה וכו'. ועיין מ"ש לעיל שם, ח"א, עמ' 297.