תוספתא כפשוטה על כתובות ח:ה

124-25. הכותב נכסיו לבנו, צריך שיכתוב לו וכו'. וכ"ה ("לבנו") בד וברשב"ם ב"ב קל"ט רע"א, ובאו"ז שם סי' קמ"ז, כ"ב ע"ד, בשם התוספתא. אבל בכי"ע ובקג"נ: לבניו וכו', וכ"ה ברוב נוסחאות המשנה בב"ב פ"ח מ"ז, וכן הובאה בירושלמי גיטין פ"ז ה"ג, מ"ח ע"ד. ובכמה נוסחאות (וכן בראשונים) אף שם: לבנו, והיא נוסחא משובחת, והכוונה לבן בין הבנים, שאם לא כתב היה יורשו בין שאר הבנים. ועיין ברשב"ם קל"ו א' שפירש את הנוסח "לבניו". ועיין בפי' ר"ג שם. ומשנת ב"ב הנ"ל הובאה לכאן, אגב המחוברין והשומא שנפרטו להלן.

225. מהיום ולאחר מיתה וכו'. אבל אם לא כתב "מהיום", הויא לה מתנה לאחר מיתה, וכבר אין הנכסים ברשותו, ויורש יחד עם שאר הבנים.

325-26. מפני שזמנו של שטר מוכיח עליו. טעם זה לא נזכר במשנת ב"ב הנ"ל. ובירושלמי הנ"ל: מה טעמא של ר' יוסי זמנו של שטר מוכיח עליו. וכן בבבלי ב"ב קל"ו א': א"ל היינו טעמיה דר' יוסי וכו', אלא שהבבלי מוסיף: תניא נמי הכי ר' יוסי אומר אינו צריך, מפני שזמנו של שטר מוכיח עליו. ועיין בבלי גיטין ע"ב א', ע"ב ב', ע"ו ב', ע"ז א', פ"ה ב', ע"ז ל"ז א'. ופירש"י שהזמן מוכיח שנתן לו את גוף הנכסים מעכשיו ושייר לעצמו פירות עד שעת מיתתו, שאם כיוון לתת לו את הכל לאחר מיתתו למה כתב זמן בשטר.

426-27. אמ' לו ר' יהודה והלא אין זמנו של שטר מוכיח עליו אלא משעה שנכתב. וכ"ה בד ובכי"ע. ולפי גירסא זו ("משעה") הכוונה שאין הזמן מוכיח אלא על הנכסים שבידו בשעת כתיבת השטר, אבל אינו נותן לו את הנכסים שיקנה משעה שנכתב השטר ואילך, והמשך התוספתא בסמוך: אף הכותב וכו', הכל הוא מדברי ר' יהודה. כן פירש באו"ש סוף ה' זכיה ומתנה. ותשובת ר' יהודה היא שלכל הפחות בשעה שלא פרט את שם הנכסים שנותן, אין זמנו של שטר מוכיח. אבל בוודאי בזמן שפרט את שם הנכסים, וכן בגט אשה (שלא כתב בו מהיום), אין מקום לתשובת ר' יהודה לפי הגירסא שלנו בתוספתא.

527-28. אף הכותב נכסיו לבנו וחזר וקנה נכסים אחרים, כל שלא היה בכלל מתנה ראשונה, הרי אילו של יורשין. וכ"ה בד. ובכי"ע חסרה המלה "אף". 77 אצל צוקרמנדל: הכותב נכסיו לבנו וקנה וחזר וקנה וכו'. אבל בכ"י נמחק "וקנה" (הראשון) ע"י נקודות, ואינה גם בס' התרומות שהבאנו בפנים. ועיין מ"ש בפירושה לעיל בסמוך. ובס' התרומות שער מ"ג ח"ד סי' ו': והיכא דיהיב מתנה לחבריה ממה שקנה ומה שיקנה הרי זה פשוט שלא זכה במה שיקנה שאין אדם יכול לתת מה שאינו ברשותו וכדאיתא בתוספתא הכותב נכסיו לבנו וחזר וקנה נכסים אחר כך, אף שכתב לו דאקנה , כל שלא היה לו בשעת מתנה ראשונה הרי היא של יורשין. והמלים "אף שכתב לו דאקנה" ליתא בשום נוסח. וכנראה שרבינו הוסיף מעצמו כן, 78 ועיי"ש שהמשיך: אך יש לברר אם מקבל אחריות להעמיד מתנת מה שאקנה בידו אם מהני ליה. ומסתברא דלא מהני ליה וכו'. ועיי"ש שהביא את תשובת הרמב"ן אליו, ולא הסכים עמו. ותשובת הרמב"ן היא בספרן של ראשונים, הוצ' ר"ש אסף (ירושלים תרצ"ה) סי' ל"ח, עמ' 83, עיי"ש. שהרי פשוט הוא שאפילו אם כתב כן אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, ואפילו ר"מ מודה בכגון דא, עיין בבלי ב"ב קכ"ח ב' וברשב"ם שם, ד"ה ובנכסים של עכשיו. 79 ועיין בגידולי תרומה במקומו שהעיר על תשובת הרא"ש סוף כלל פ"ד שכתב: וכן בקרקע שקנה אחר שנכתבה המתנה זכתה בו, כי כתוב בשטר ושאני עתיד לקנות. והוא תמוה מאד, עיי"ש בגידולי תרומה. וכן בה"ג סוף ה' נדוי, ד"ו ק"ה ע"ד (ד"ב, עמ' 432): מאן דכתב בשטר מתנה יהבית לפלוני ברי, או לברתי, או לאינתתי, כל דאית לי ודהוי לי, לא קני אלא מאי דהוה ליה בההיא שעתא וכו'. ודברים אלו הובאו בשם רב פלטוי בעיטור ח"א, 80 בתס"ר ח"ב, ריש עמ' 38, כתבתי: ועל דברי העיטור העירני ידידי הרמ"מ כשר נ"י. קניין, הוצ' רמא"י י' ע"א, והובא בהגהות מרדכי ב"ב פ"ט סוף סי' תרע"א. ועיין בשו"ת הרי"ף סי' ג'. ועיין בשער החדש על העיטור הנ"ל אות ל"ב.

628-29. מכר הבן, או שמת האב, אם יש שם נכסין מחוברין בקרקע שמין לו. וכ"ה בד. אבל בכי"ע: מכר חבן ומת חאב, אם יש נכסים מחוברין שמין לו. ובגליון נוסף: לקרקע. ובפירוש רבינו חננאל 81 הביאו ר' זכריה אגמאתי, הוצ' יעקב לוין (לונדון 1961), 302, ע"א. ב"ב קל"ט רע"א: והתניא בתוספתא במסכת כתובות מכר הבן ומת האב אם יש מחוברין 82 וחסרה שם המלה "נכסים". וכן היא חסרה באו"ז שהבאנו להלן בפנים. ועיין מ"ש ע"ז להלן בפנים, ד"ה ברם. בקרקעות שמין לה. וברשב"ם שם: ובתוספתא דכתובות היא שנויה מכר הבן ומת האב אם יש בנכסים מחוברים לקרקעות שמין לו. ובאו"ז ב"ב סי' קמ"ז, כ"ב ע"ד: והתניא בתוספתא דכתובות מכר הבן ומת האב אם יש מחוברין לקרקעות שמין לו. ובבעל המאור שם פ"ח סי' תתנ"ז, 83 בתס"ר ח"ב (ירושלים תפרח"י), עמ' 38, כתבתי בטעות: תתס"ט. ד"ה תנן התם הכותב (והובא במ"מ פי"ב מה' זכיה ומתנה הי"ג): ה"ג לה בתוספתא דכתובות מכר הבן בחיי האב ומת האב אם היו שם פירות מחוברים שמין לו. ועיין בתוספות שם קל"ט רע"א שציינו לתוספתא ולא העתיקוה. ולפ"ז ברור שאף לפנינו צ"ל: ומת האב. 84 ושמא צ"ל: או שמכ' (-שמכר) האב, [ומת האב] אם יש שם פירות מחוברים וכו', וכל אחד כדינו, עיין מ"ש להלן, ד"ה אבל הר"י מיגאש. ובמשנתנו ב"ב פ"ח מ"ז: הכותב נכסיו לבניו וכו', מכר הבן אין ללוקח בהן כלום עד שימות האב. האב תולש ומאכיל לכל מי שירצה, ומה שהניח תלוש הרי הוא של יורשין. ואמרו עלה בבבלי שם קל"ח סע"ב: תלוש אין מחובר לא, והא תניא שמין את המחוברין ללוקח. כלומר, במשנתנו מוכח שדווקא התלושין הן של האב, וכל היורשין יורשין ממנו, אבל כל מה שהניח במחובר הוא לבן שניתנה לו הקרקע במתנה, ובברייתא שנינו שחמחוברין שמין ללוקח. ופירשו הראשונים הנ"ל שהכוונה לתוספתא שלנו, ששנו בה שאם מכר הבן שמין לו ללוקח, ומשלם את דמי התבואה המחוברת ליורשין, וקשה והרי כל התבואה המחוברת של הבן (שניתנה לו הקרקע במתנה) היא, והיא כבר מכורה כולה ללוקח, ולמה ישלם דמיה ליורשין? ומתרץ התלמוד: כאן בבנו כאן באחר, הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו. ופירשו הנ"ל, שאלמלא מכר הבן היו המחוברין שלו לגמרי שדעתו של אדם קרוב אצל בנו, אבל אם מכר הבן הרי המחוברין לקרקע של כל היורשין, משום שלגבי הלוקח לא וויתר האב. אבל הר"י מיגאש, 85 במקומו. וכן מוכח מפירושו כאן ע"ט ב' (לפי תמים דעים סי' רל"ח, נ"ג ע"ב, הרא"ש פ"ח סוף סי' ז', רבינו ירוחם, משרים, נכ"ג ח"ז). ובס' נתיבות משפט, קצ"ז סע"א, השמיט את המלים "מן האב" מנוסח רבינו ירוחם, ועיי"ש קצ"ז סע"ד ואילך. ונעלם לרגע קטן מהגאון הנפלא פירוש הרי"ף והר"מ (חי' הר"י מיגאש ויד רמה עדיין לא נדפסו בימיו). הרי"ף והרמב"ם (פי"ב מה' זכיה ומתנה הי"ג) פירשו את הברייתא בבבלי במכר האב את הנכסים והיא סמוכה לרישא של משנת ב"ב הנ"ל, והיינו: "מכר האב מכורים עד שימות", וכשמת האב, הבן מסלק את הלוקח מן הנכסים, עיי"ש הפירוש. וביד רמה הביא את שני הפירושים הנ"ל והקשה עליהם, ופירש שברייתא זו אינה מדברת כלל בכותב נכסיו לבנו, אלא בכותב נכסיו לאחר, שאם מכרן הנותן מכורין עד שימות וכו', עיי"ש הפירוש. ובפירוש המיוחס לר"ג מפרש ברייתא זו באדם שמכר שדה לחבירו לעשר שנים, וכשהשלימו עשר שנים היתה תבואה של מוכר מחוברת לקרקע, ועדיין לא נגמר בישולה וכו', ואין מדברים כלל בכותב נכסיו למי שהוא, לא לבן ולא לאחר, עיי"ש הפירוש. וכן מביא הרב המגיד (פי"ב מה' זכיה ומתנה הי"ג) בשם רש"י. ועכשיו נשאלת השאלה למה מיאנו ארבעת הראשונים הנ"ל בפירוש הר"ח שבוודאי ראוהו, והוא הרי כבר הביא את התוספתא שלנו, שהיא סמוכה למשנת ב"ב (עיין מ"ש לעיל, שו' 24–25, ד"ה הכותב), ולמה דחו את פירושו. וביד רמה הנ"ל (רד"ה הרי אמרו) גילה את טעמו, וכתב: שמין אותן כמה הן שוין בשעת מיתת האב ולוקח נותן דמיהם ליורשין. והא לישנא בעלמא לאו הכי הוא, דכל היכא דאמרינן שמין לו, לההוא דשיימינן הוא דיהבינן דמי ומסלקינן ליה וכו', וכי תימא לעולם בלוקח מן הבן, ומאי שמין דשיימינן להו למחוברין ניהליה ומסלקינן ליה מינייהו בדמים (כלומר, שהפירות עצמן הם ליורשים, ושיימינן ללוקח ומסלקין אותו מן הפירות), לא סלקא דעתך, דהא לוקח מן הבן במקום בן קאי, דקנה ליה גופא מחיי האב וכו', עיי"ש. ברם בתוספתא כאן מפורש "שמין לו", ולהלן בסמוך אמרינן "וכולן שמין להם כעריס" ובוודאי הכוונה ששמין ללוקח, או למקבל. ולא עוד אלא שהלשון בתוספתא בכל הנוס' "נכסין מחוברין" הוא משונה. וברשב"ם הלשון "מתוקן": בנכסים מחוברים. ובר"ח ובאו"ז הנ"ל חסרה המלה "נכסין". ובמאור הנ"ל: פירות מחוברים, וקרוב לוודאי שיש כאן "תיקון". תדע לך שהוא כן, שבסיפא להלן (בכל הבבות) חסרה המלה "נכסים", מפני שבפירות גרידא עסיקינן שם. ולפיכך נראה שמדברים כאן בכל נכסים, בין בבניינים ובין בפירות, והיינו שהלוקח בנה בניינים בנכסים שמכר לו הבן, והבניינים הללו הרי לא ניתנו לבן, כמפורש ברישא ("כל שלא היה בכלל מתנה ראשונה הרי אילו של יורשין"), וכן בפירות שצמחו בחיי האב, ולפיכך הנכסים והפירות שייכים לכל היורשין, אלא הואיל והלוקח טרח בטיפולן שמין לו בפירות כעריס, ודינו כיורד ברשות, 86 שהרי גוף הקרקע שלו היא, ולא עוד אלא שגם בנכסים ובפירות יש לבן שותפות, עיין רשב"ם קל"ח סע"ב, ד"ה הרי הוא של יורשין. ובפירות נותנין לו כעריס, ובבניין לפי שכר הקבלנים, עיין להלן ב"מ פ"ט סה"א ובר"מ פ"י מה' גזילה ואבידה ה"ו, ומ"ש בבאורי להלכות הירושלמי להר"מ, עמ' ס"ד, אות ק'. ואשר לקושיית הרמ"ה הנ"ל: "דכל היכא דאמרינן שמין לו, לההוא דשיימינן הוא דיהבינן דמי ומסלקין ליה", הרי בוודאי שכן הוא ברוב המקומות, אבל להלן בסמוך נראה שאין כאן כלל גמור. וממילא פירוש הר"ח והרשב"ם וסייעתו (וכן פירש גם הריטב"א במקומו) המקויים ע"י התוספתא כאן אינו סתור.