תוספתא כפשוטה על כתובות ח:ז

130-33. המקבל שדה מחבירו, והגיע שנת השמטה, אם יש שם מחוברין בקרקע שמין לו. [המקבל שדה מחבירו, והגיע זמנו לצאת, אם יש שם מחוברין לקרקע שמין לו]. הוספתי את המוסגר ע"פ כי"ע. ומסתבר שנשמטה ברייתא זו לפנינו ע"י הדומות. ובבבלי ב"מ ק"ט א': המקבל שדה מחבירו והגיע זמנו לצאת שמין לו. מאי לאו שמין לו בשבח שקמה וכו', המקבל שדה מחבירו והגיע שביעית שמין לו. שביעית מי קא מפקעא ארעא, אלא אימא המקבל שדה מחבירו והגיע יובל שמין לו. ואכתי יובל מי מפקעא קבלנות וכו', אלא אימא הלוקח שדה מחבירו והגיע יובל וכו'. וכ"ז הוא לפירושי הבבלי שם. אבל בתוספתא הפירוש כפשוטו, שאם הגיעה שנת השמיטה ויש שם פירות שכבר הגיעו לעונת המעשרות והם מותרים בשביעית, 91 לעיל שביעית פ"ב הי"ג. וכן פירות האילן, שהן מותרין בשביעית אעפ"י שלא הגיעו לעונת המעשרות בששית, אלא שאסור לעשות כמה עבודות שהאריס רגיל לעשותן בשאר שנים, כמו שאמרו במשנת שביעית פ"י מ"א: ר' יוסי אומר כל מלאכה שפוסקת בשביעית וכו'. ובירושלמי שם פירש ר' יוחנן כגון חרישה. ובפיה"מ להר"מ שם: כגון החריש והקציר 92 כלומר, בתבואה שלא הביאה שליש לפני ר"ה שאסור לקוצרה בשביעית, והיא אסורה גם משום ספיחין. עיין ירושלמי מעשרות פ"ה ה"ד, נ"א ע"ד, ובפאת השלחן סי' כ"ב, אות ט"ו. וזמירת האילנות והנטיעות. וממילא אינו כדאי להחזיק אריסים בשביעית, 93 והרי אף שמירה אסורה בשביעית. שמין לו למקבל (לאריס, עיין ירושלמי דמאי רפ"ו) כל מה שטיפל עד עכשיו. והוא הדין באם הגיע זמנו לצאת (לפי התנאים שביניהם) בשאר שנים, שמין לו מה שעשה עד עכשיו (כגירסת כי"ע והברייתא שבבבלי). וכן להלן ב"מ רפ"ט: הניחה ויצא, והיה בה תבואה לקצור, ענבים לבצור, זתים למסוק, הרי אילו שמין לו. אם היה שוכר נותנין לו לפי שכירותו, קבלן לפי קבלנותו (כלומר, כאריס).

233. וכולן שמין להם בעריס. בד בטעות: בעדית . וצ"ל: כעריס. ובכי"ע: כאריס. ועיין לעיל, שו' 18–20, ד"ה היורד ומש"ש. וכבר נתפרשה ברייתא זו לעיל.