תוספתא כפשוטה על כתובות ח:ט

134-36. היורד לחרבתו של חבירו ובנאה שלא ברשות שמין לו וידו על התחתונה. ברשות, שמין לו וידו על העליונה. להלן ב"ק פ"י ה"ז, ירושלמי שם פ"ט ה"א, ו' ע"ד. והרישא גם בירושלמי גיטין פ"ה ה"ה, מ"ז ע"א. ועיין בבלי כאן פ' א' וב"מ ק"א א'. ובמלחמות להרמב"ן ב"מ ספ"ח: ומצאתי מפור' בתוספתא במסכת כתובו' היורד לחורבתו של חבירו וכו', כלפנינו כאן. ועיין מ"ש על כ"ז להלן בסמוך.

236-37. כיצד ידו על התחתונה, אם השבח יתר על ההוצאה נותן לו את ההוצאה, ואם הוצאה יתירה על השבח נותן לו את השבח. וכ"ה בד ובמלחמות הנ"ל. וכ"ה בעיטור, חלוקת קרקעות, הוצ' רמא"י, כ"ו ע"ג, בחי' הרמב"ן, בריטב"א (לפי שטמ"ק), בחי' הר"ן ב"מ ק"א א', ובנ"י שם פ"ח סי' תקכ"ו. אבל בכי"ע: כיצד ידו על העליונה, אם השבח יותר על ההוצאה, נותן לו את השבח, אם הוצאה יתירה על השבח נותן לו את החוצאה. וכן היתה הגירסא בקג"נ. וכ"ה להלן ב"ק פ"י ה"ז הנ"ל בד, בכי"ו ובכי"ע. ונמצא שבכתובות כאן (לפי רוב הנוסחאות) מפרשת התוספתא את "ידו על התחתונה", ובב"ק מפרשת את "ידו על העליונה" ומסתבר שלפנינו נשמטה הסיפא (ע"י הדומות) ובכי"ע ובקג"נ כאן, וכן בכל הנוסחאות בב"ק, נשמטה הרישא. ועיין מ"ש להלן. והנה רש"י (ב"מ ק"א א') פירש "ידו על התחתונה" (לעניין יורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות): השבח יתר על הוצאה יש לו הוצאה, ואם הוצאה יתירה על השבח אין לו אלא שבח. ובעל המאור (ספ"ח שם) חולק ומפרש ידו על התחתונה שמשלם לו כפחות שבשכירים, ועיי"ש שהביא גם את פירוש רב האיי בס' המקח והממכר ש"ז. ובמלחמות שם, וכן כל הראשונים הנ"ל, מביאים תוספתא שלנו כאן שמפורש בה כפירש"י בידו על התחתונה. ואשר לידו על העליונה, הרי בד ובכי"ו לא נזכר כאן כלום, וכן במלחמות הנ"ל: " ומכלל אתה למד פירוש ידו על העליונה כמנהג אריסי העיר". ולא הזכירו הראשונים הנ"ל את התוספתא ב"ק פ"י הנ"ל שמפורש גם כיצד ידו על העליונה, והוא כדברי הרמב"ן הנ"ל שאם השבח יותר על ההוצאה נוטל את השבח, והיינו כמנהג האריסים. ועיין בבאור הגר"א חו"מ סי' שע"ה ס"ק ד', אות ז' ואות י'. והלשון "שלא ברשות" ברור, אבל "ברשות" כאן הכוונה שלא שכרו לעשות, אלא היורד עשה לעצמו ונטל רשות מבעל החורבה, או השדה, ואח"כ רצו הבעלים לסלק אותו. ואם אמרו לו הבעלים לבנות, או ליטע, הרי בוודאי עליהם לשלם משלם. 96 במאירי עבודה זרה ג' א', עמ' 5: ודרך צחות אמרו בתלמוד המערב שהמצוה ועושה הוא כיורד לתוך שדה חברו ברשות שנפרע משלם, ואת שאינו מצוה ועושה הוא כיורד שלא ברשות ששמין לו שבח והוצאה (ואף שכר פעולה בכלל הוצאה) וידו על התחתונה. ואף שהדברים אינם בירושלמי, אבל בוודאי היו לפניו הדברים הללו במקור חז"ל. והמשל שם הוא לענין הגויים שאם היו מקיימים כל הזמן את שבע מצות בני נת היו מקבלים שכרם משלם, כפי הבטחת הקב"ה, אבל הואיל ולא קיימו אותן, הרי שינו ולא קיימו את החוזה, ובטלה ההתחייבות נגדם (אע"פ שלא בטלה ההתחייבות שלהם ונענשים עליהם), ואפילו אם יקיימו את החוזה מכאן ולהבא וישמרו את שבע המצוות שנצטוו עליהן, הרי הצד השני אינו מחוייב לשמור על התנאים שהבטיח (וכל המשנה ידו על התחתונה, כמשנת ב"מ פ"ו מ"ב), ודינם כיורדים לשדה שלא ברשות ומשביחים אותה, ששמין להם שבח והוצאה בלבד. והסבר זה ל"עמד וויתר להם" אינו עושה רושם של מקור אמוראים. ובמאירי ב"ב מ"ב ב', עמ' 246, כתב: ואם נטל רשות בפרט ליטע נעשה כעריס ליטול חלק בפירות. ואף "ידו על העליונה" במקום שגילו הבעלים שניחא להו בעבודתו של היורד שלא ברשות אינו דומה ל"ידו על העליונה" שיורד ברשות, עיין בבלי ב"מ ק"א א', 97 אבל עיין בירושלמי גיטין פ"ה וב"ק פ"ט ומ"ש בתלמודה של קיסרין, עמ' 39. בשטמ"ק שם ובבאור הגר"א הנ"ל אות ט'. ועיין להלן בתוספתא ב"מ פי"א ה"ד ובירושלמי שם פ"י ה"ג, י"ב ע"ג.