תוספתא כפשוטה על כתובות ט:ב

15-6. הרוצה להבריח נכסיה מפני בעלה, כותבתן בטפיח לאחר וכו'. בד: בטפוס וכו'. ובכי"ע: כותבתן שטר פסיס, ובין השורות תלויה "ט", כלומר, קרי: פסטיס. ובקג"נ: כותבת פסטם לאחר. ובבבלי ע"ט א': כותבת שטר פסים לאחרים. והנכון כמו שהוא בכי"ע: פסטיס, והיינו שטר אמנה, שהיא מאמינה לו שלא יחזיק את הנכסים לעצמו. ושטרות הללו היו רגילים בזמן העתיק והשתמשו בהן למטרות שונות, והיו ידועים בלשון המשפט היוני ωνή ἐν πίστει (מכירה באמנה), או בקיצור, πίστις, עיין מ"ש על כ"ז ר"א גולאק בספרו תולדות המשפט בישראל ח"א (ירושלים תרצ"ט), עמ' 63 ואילך, שהביא גם כמה מקורות מספרות התלמודית.

27. אלא כותבתן במתנה מהיום עד שעה שארצה. וכ"ה בד ובכי"ע. ובקג"נ: מהיום עד שארצה. ובבבלי ע"ט א' הנ"ל: עד שתכתוב לו מהיום ולכשארצה . ופירש"י (כפי שהעתיק הריטב"א בשמו): מהיום ולכשארצה שתהא מתנה, [ואם] יבא הבעל לזכות בהם תאמר הריני רוצה שתהא מתנה וזוכה הלוקח למפרע, ואם יזכה (צ"ל: ירצה) הלוקח לזכות בה שלא מדעתה תאמר איני רוצה, או תשתוק, שלא נתקיימה המתנה עד שתאמר רוצה אני. וברא"ש פ"ח סי' ב': פי' מהיום תחול המתנה לכשארצה לקיימה, אבל בכל פעם שארצה הרשות בידי לבטלה. ברם הר"ח (לפי שו"ת הרשב"א ח"ג סי' ר"ה והר"ן בסוגיין) פירש: הקנתה לו נכסים הללו מהיום ועד שארצה (כגירסת קג"נ בתוספתא) ולא אחזור בי, אבל לכשארצה ואחזור בי תהא מתנה זו בטלה. 8 וכע"ז באו"ז ב"ק סי' שנ"ח, כ"ה ע"ד, והכל לקוח מן הר"ח, עיי"ש בריש סי' שנ"ט. וכן בתוספות רי"ד בסוגיין: מהיום ועד זמן שארצה (כעין לשון התוספתא בשאר הנוסחאות), דמשמע דכל זמן שארצה אבטל מתנתך. ולא היתה לרבותינו גירסא אחרת בבבלי אלא שפירשו כן את הלשון "מהיום ולכשארצה". וכן בריטב"א ע"ט רע"א: "יש שפירשו מהיום מתנה גמורה תהא, וכשארצה לחזור בי אחזיר, ואין הלשון הולם פי' זה". ובה"ג ה' כתובות ד"ו ע"ב ע"ג, ה' נחלות (קרוב לסופן), ק"ח סע"ב: והכין כתבא בשטרא הרי הן לך במתנה מהיום לכשאני רוצה, דאמור רבנן דכי האי גוונא קני עד ההוא יומא דבעיא להו מיניה. ומלשון התוספתא משמע כפירוש הקדמונים הנ"ל (שלא כפירש"י וסייעתו), וכן העיר בח"ד שהביא את פירוש הר"ח שבר"ן. ומלשון בה"ג משמע קצת שהלוקח קונה את השדה עד שתחזור ואוכל פירותיו מדין המתנה. ועיין בשו"ת הרי"ף שבתשה"ג הרכבי, עמ' 293, סי' קל"ה שפסק שהמקבל אוכל פירות אם כתבה לו "מעכשיו ולכשארצה". וברא"ה בסוגיין כתב: ומברחת אחר שנתגרשה שחוזרת במתנתה וכו', נראה שאינה יכולה להוציא מיד מקבל מתנה פירות שאכל עד עכשיו, דמסתמא מחלה גבי פירות דאכיל בתר דאכלינהו, ולא דזכי בהו מדין מתנה כלל, אלא מדין מחילה, ודווקא בתר דאכלינהו וכדאמרי' בבא מציעא (ס"ו סע"ב) ומודה רב נחמן דאי שמיט ואכל לא מפקינן מיניה, אבל אלו היו שם פירות תלושין נראה שהיא מוציאה מידו (ועיין מ"ש לעיל פ"ח, הע' 40). ועיין בשו"ע אה"ע סי' צ' ס"ק ז' ובמפרשים שם, ועיין בשו"ת הרי"ף סי' פ"ו. 9 שהתנה עמו כל זמן שיצטרך קודם מיתה שיחזור באותן הקרקעות. ועיין בתוספות ב"ב קל"ה ב', ד"ה כל, ובטור חו"מ סוף סי' רנ"ז, אבל שמא יש לחלק בין הלשון "מהיום אם לא אחזור בי" ובין "מהיום עד שארצה".

37-8. ר' יהודה או' לעולם אוכל פירי פירות. פיסקא ממשנתנו פ"ט מ"א, שאמרו שם: הכותב לאשתו וכו' דין ודברים אין לי בנכסיך ובפרותיהן, הרי זה אינו אוכל פרות בחייה ואם מתה יורשה. ר' יהודה אומר לעולם אוכל פרי פרות עד שיכתב לה דין ודברים אין לי וכו', ובפרי פרותיהן עד עולם.

48-9. כיצד, מוכר (אוכל) פירות, וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות. בכי"ע: כיצד, מוכר פירות ילקח בהן קרקע וכו'. ובד חסרות המלים "כיצד מוכר אוכל פירות". וברא"ש פ"ט סי' א' מעתיק בשם התוספתא: כיצד, מוכר פירות, וילקח בהן קרקע וכו'. וכ"ה במגיד משנה פכ"ג מה' אישות ה"ג (בד"ק ובד"ו) ובר"ן רפ"ט סי' שכ"ז ובנ"י שם. וכצ"ל לפנינו, והמלה "אוכל" היא באשגרה מלמטה. ובירושלמי פ"ט ה"א, ל"ב ע"ד: מתניתא אמרה כן 10 לפי הגירסא שלפנינו צריך לפרש בתמיה. וברא"ש רפ"ט מעתיק: מתניתא לא אמרה כן. אילו הן פירי פירות מוכר פירות ולוקח קרקע והוא אוכל פירות. וכן פסק הר"מ בפכ"ג מה' אישות ה"ג. ובבבלי פ"ג ב': תנו רבנן וכו' מכר פירות ולקח מהן קרקע ועשתה פירות הרי הן פירי פירות וכו', כיון דאכלינהו' לפירי, פירי פירות מהיכא, אלא בדשיירא וכו'. וכבר העירו הראשונים הנ"ל שהר"מ סמך על התוספתא והירושלמי. 11 אעפ"י שהירושלמי חולק שם על הבבלי בעניין נותן מתנה לאשתו, עיי"ש. וכן מביא הריב"ש (לפי שטמ"ק פ"ג ב') בשם ר' יהודה בר' חסדאי שהר"מ סמך על התוספתא, ומיהו מגמרא דילן לא משמע אלא בדשיירה. וכן כתבו הראשונים הנ"ל.

59-10. רבן שמעון בן גמליאל ור' יוחנן בן ברוקה אומ' אם מתה יירשנה, שהתנה על מה שכת' בתורה, וכל המתנה וכו'. בד: רשב"ג ור' ישמעאל בן ר' יוחנן בן ברוקה או' וכו'. וכע"ז בכי"ע, אלא שמוסיף שם גם את "ר' יהושע בן קרחא". וכל הברייתא היא פיסקא ממשנתנו פ"ט סמ"א, אלא ששם לא נזכר אלא ר"ש בן גמליאל גרידא, והתוספתא הוסיפה שאין הוא יחידי בשיטתו. ובבבלי פ"ד א' אמרו שרשב"ג של משנתנו ור' יוחנן בן ברוקא (במשנת בכורות ספ"ח) שניהם סוברים שירושת הבעל מדאורייתא. ובמשנת ב"ב פ"ח מ"ה משמע שגם ר' יוחנן בן ברוקה סובר שהמתנה על מה שכתוב בתורה (אפילו בדיני ממונות) תנאו בטל, ואף בנו ר' ישמעאל כנראה סובר כמותו, עיין בבלי ב"ב ק"ל א'. ולעצם העניין של מתנה על מה שכתוב בתורה, עיין גם במשנת ב"ב פ"ח מ"ה הנ"ל (פעמים) וב"מ ספ"ז. ועיין להלן בתוספתא נזיר פ"ב ה"ב, גיטין פ"ז ה"א, קידושין פ"ג ה"ז וה"ח. ועיין ירושלמי בסוגיין ה"א, ל"ב ע"ד (ובמקבילה בב"ב פ"ח ה"ו, ט"ז ע"ב), פיאה ספ"ו, י"ט ע"ד, גיטין פ"ט ה"א, נ' ע"א, קידושין פ"א ה"ב, נ"ט ע"ג, ב"מ ספ"ז, י"א ע"ג, בבלי בסוגיין פ"ג ב', פ"ד א', ולעיל שם נ"ו א', ב', גיטין פ"ד ב', קידושין י"ט ב', נזיר י"א א', ב"מ נ"א א', צ"ד א', ב"ב קכ"ו ב', מכות ג' ב'.