תוספתא כפשוטה על כתובות ט:ג

111-12. מי שמת, והניח נכסים ומטלטלין, ויצתה עליו כתובת אשה ובעל חוב, כל הקודם בהן זכה, והוא נקבר מן הצדקה. וכ"ה ("ומטלטלין") בד. וכן מעתיק בשם התוספתא בשו"ת מהר"ם ב"ב ד' פראג סי' קע"ו 12 ושם: ועוד הביא ראייה מתוספת דכתובות וכו'. וכ"ה ("הביא") בד' קרימונא סי' קפ"ד (ולעיל שם בריש סי' קפ"ב: מתשובות הגאונים), בתשובתו שבשו"ת הרשב"א ח"א סי' אלף ק"ג ותשב"ץ קטן סי' תצ"א. ומלשונו משמע שכוונתו לגאון שהביא ראייה לשיטת בעל הלכות גדולות ("וראייה מה"ג"). ולהלן שם בסי' תתקס"ד: ועוד הבאתי ראייה וכו', והכל הוא, כנראה, מלשונו של רב כהן צדק, עיי"ש. ולפ"ז הביאו הגאונים את התוספתא. ועיין מ"ש להלן בפנים, ד"ה ולעצם. ובהגהות מיימוניות פי"ז מה' אישות אות ד'. אבל בכי"ע: והניח נכסים מטלטלין וכו'. וכ"ה בשו"ת מהר"ם ב"ב הנ"ל סי' תתקס"ד, 13 ועיין שם בהערת הרמ"א בלאך בהוצאת בודאפעסט. וכן בהגהות מרדכי שהבאנו להלן בפנים: וכה"ג מי שמת וכו', וצ"ל: ובה"ג , מי שמת וכו'. ד' קרימונא סי' קפ"ד, תשובתו בשו"ת הרשב"א ח"א סי' אלף ק"ג ותשב"ץ קטן תצ"א, וכ"ה בשו"ת הרשב"א ח"ה סי' ע"ז, ח"ז סי' תי"ב, מיוחסות סי' ס"ד, שו"ת הריב"ש סוף סי' ק"ד. ועיין בהגהות מרדכי כאן פ"ד סי' קנ"ה (הגהות אשרי פ"ט סי' כ"ז), אגודה כאן סי' קל"ה, קי"ח ע"ד, תשב"ץ ח"ב סי' צ"ד ורשב"ש סי' תס"ה, ד"ה ולעניין. ועיין בשו"ת הרא"ש כלל ט"ו סי' ג' ובפיסקי ריקנטי סי' תקי"ז. ועיין בבאור הגר"א אה"ע סי' קי"ח ס"ק י"ח, אות כ"א, ובהגהת הרמ"א חו"מ ק"ז ס"ק ב'. ובכל בו ה' אבל סי' קי"ד ובארחות חיים ח"ב, עמ' 597: תניא בתוספתא מי שמת ולא הניח נכסים יותר מכתובת אשתו יכולה היא לומר יקבר מקופה של צדקה, דקבורת אשה על בעלה תקון רבנן, אבל קבורת בעל על אשתו לא תקון. ואין כאן אלא ניסוח הרב עצמו ע"פ ההלכה שבתוספתא. ובשו"ת מהר"ם ב"ב כ"י פראג סי' שמ"ז: 14 לפי הרמ"א בלאך בהערה הנ"ל (לעיל הע' 13). וה"ר משה הדרשן הביא ראי' מפ' נערה שנתפתתה (מ"ח א') דאמ' התם האומר אל תקברוני מנכסי אין שומעין לו, לאו כל הימנו שיעשיר את בניו וכו', ולא קאמר שיעשיר אשתו ובניו, ש"מ אשתו אינה חייבת בקבורתו. וחיים לכל ישראל. ואשר לגירסא "נכסים מטלטלין" כבר כתב הרשב"א בשו"ת ח"ה סי' ע"ז הנ"ל: ודאי דנקט מטלטלין, מפני שרצה לשנות כל הקודם, לפי שאין דין קדימה במטלטלין (כלומר, ואפילו המאוחר בשטר מה שתפס תפס), אבל לעניין קבורת הבעל אחד מטלטלין ואחד קרקעות שוין. ועיין גם בשו"ת שלו ח"ז סי' תי"ב. ואף לפי הגירסא "ומטלטלין" צריך לפרש שהוא וי"ו הפירוש והמשלים, והיינו נכסים שהם מטלטלין, ועיין במבוא לנוה"מ למהרי"ן אפשטין, עמ' 1086 ואילך. ועיין בבלי ב"ב ק"נ ב' ובתוספות שם ס"ב א', ד"ה ואי, ביד רמה ס"א ב', ועוד. ועיין להלן פ"י, הע' 56. אבל בירושלמי פי"א ה"א, ל"ד ריש ע"ב, שנו: רב אמר המת אמר אל תקברוני, נקבר בצדקה וכו', מתניתא פליגא על רב יורשיה היורשין כתובתה חייבין בקבורתה. פתר לה בשירשו קרקע. 15 ועיין מ"ש לעיל פ"ד, שו' 2–3, ד"ה שהבעל, וד"ה ואשר. וגם מן התוספתא כאן משמע קצת שאין היורשין חייבין בקבורתו אם לא ירשו קרקע. ושמא ביורשין עניים עסיקינן. כהדא דתני הניח עבדים ושפחות ושטרות ומטלטלין כל הקודם בהן זכה, והלה נקבר בצדקה, מפני שקדם ותפס, הא אם לא קדם ותפס מוציאין מידו. פתר ליה באומר קברוני וכו', במלוה בעדים, אבל במלוה בשטר בין שתפשו קרקע בין שתפשו מטלטלין אין מוציאין מידן. ועיין לעיל שם בירושלמי רפ"י, ל"ג רע"ד: כתובה וקבורה מי קודם ? ועיין בשי"ק שם שפירש שהשאלה היא בכתובת בנין דכרין. אבל אפשר ששאלת הירושלמי בשהנכסים לפנינו ולא נתפסו, עיין מ"ש לעיל בשם הירושלמי. ומן הירושלמי מוכח שכל זמן שהנכסים ברשות היורשין נקבר מנכסיו אפילו יש עליו בעל חוב בשטר, ובכתובה נסתפקו מי קודם. ולעצם העניין כבר דנו בעניין זה הגאונים. 16 עיין לעיל, הע' 12. וכן בתשה"ג הוצ' רנ"נ קורונל סי' נ"ג: וששאלתם מי שמת והניח אלמנה ולא הניח [אלא] 17 כנ"ל לתקן ע"פ תשובת רב כהן צדק שהביא בשו"ת מהר"מ ב"ב הנ"ל (ועיין לעיל הע' 12) וע"פ הלכות גדולות שהביא שם. שליש כתובה 18 בזמן הגאונים הגבו בין לאלמנה ובין לבעל חוב מן המטלטלין. ועיין מ"ש להלן בפנים. מי קוברו. תשובה מקופה של צדקה. ועיין באוה"ג, התשובות, עמ' 128, סי' שכ"ו וסי' שכ"ח. וכן הזכיר מהר"ם ב"ב הנ"ל בשם בה"ג. ומכאן משמע קצת 19 כלומר מן הדוגמא שנקט "ולא הניח אלא שליש כתובתה". שכבר בזמן הגאונים הקדמונים תיקנו שאשה גובה שליש כתובתה שלא בשבועה (עיין אוה"ג, התשובות, עמ' 291 ואילך), אם לא הניח נכסים בכדי כתובתה, ומטעם זה הרי כל שכן הוא שהנכסים ברשותה, משום שאינה צריכה שבועה. 20 אבל הוא הדין אפי' הניח לה כל כתובתה, עיין בשו"ת מהר"ם הנ"ל סי' קע"ו, ד' קרימונה סי' קפ"ד, ובשו"ת הרשב"א ח"א סי' אלף ק"ג הנ"ל, ועוד. והר"ש אסף ב"אזכרה לנשמת מרן הרא"י הכהן קוק זצ"ל" ח"ד, עמ' נ"א, פקפק בזמנה של תקנה זו. והברייתא שלנו נסמכה למשנתנו (פ"ט מ"ב): מי שמת, והניח אשה ובעל חוב ויורשין, והיה לו פקדון, או מלוה, ביד אחרים. ר' טרפון אומר ינתנו לכושל שבהן וכו'. הניח פירות תלושין מן הקרקע כל הקודם בהן זכה. זכתה האשה יותר על כתובתה וכו', ר"ע אומר אין מרחמין בדין, אלא ינתנו ליורשים, שכולם צריכין שבועה ואין היורשין צריכין שבועה. ולשיטת הבבלי (פ"ד סע"א) חולק ר"ע על הכל ולאו דווקא על מותר, והמטלטלים תמיד ברשות היתומים, ולפ"ז הברייתא שלנו כר' טרפון. 21 ומלשון הברייתא מוכח שהתפיסה היתה לאחר מיתתו, ולא בחייו. ובירושלמי פ"ט ה"ג, ל"ג ע"א, משמע שאם תפס בעל חוב כנגד חובו, או אשה כנגד כתובתה, אין מוציאין מידה. ובה"ב בירושלמי שם משמע שהלכה כר"ע, שהרי כשמסרו מטלטלים לקרובתו של ר' שמואל בר אבא דינה כאילו תפסה, ור"ל הוציא מידה, עיי"ש. אבל עיי"ש בנועם ירושלמי 22 אבל עיין בפי' הר"ח, אוה"ג, עמ' 63. ומ"ש לעיל יבמות פ"ד, שו' 17–18, סד"ה בעל חוב, וד"ה ובירושלמי.

212-13. אילו הן יורשין הבאין ברשותה, כל שמכרה להן, או נתנה להן במתנה. וכ"ה בד. אבל בכי"ע חסרה המלה "יורשין", ואינה בתוספתא שהביא הר"ח, הרי"ף וכל שאר הראשונים שנביא להלן, אבל כן הוא הסיגנון גם להלן פי"א, שו' 8 ואילך, פי"ב, שו' 34. ועיין הסיגנון בירושלמי שהבאנו להלן, ד"ה ולפיכך. ובס' התרומות (שנביא להלן): ואף על גב דתנן בתוספתא אלו הן הבאין ברשותה כל שמכרה, או נתנה, לאו למעוטי יורשין, אלא אתא לאשמועינן דאפילו לקוחות בכלל אותו לשון. ועיין בשו"ת הריב"ש סי' תצ"ד. והתוספתא שלנו הובאה בר"ח (לפי ס' הזכות ועוד, עיין להלן), ברי"ף פ"ט סי' שמ"ה (בסוף המשנה), בערוך ערך בא, בהשגות הראב"ד על הרי"ף פ"ט (תמים דעים סי' רל"ח, נ"ה ע"ב), בבעל המאור שם, בעיטור ח"א, נאמנות, הוצ' רמא"י, כ"ג ע"א וע"ג, בראבי"ה כת"י סי' תתקכ"ה, בשו"ת מהר"ם ב"ב סי' תקע"ז ובמרדכי כאן פ"ט סי' רכ"ז (בשם הראבי"ה), ועיין גם בהוצ' רנ"נ רבינוביץ סי' תנ"ה, בס' הזכות להרמב"ן, במלחמות על הרי"ף שם ובחידושיו פ"ז א', ד"ה בין הוא (בשם הר"ח), ס' התרומות שער י"ד ח"ב סי' ח', תוספות רי"ד פ"ח ב', רשב"א (בשטמ"ק) פ"ו ב', ד"ה אבל יורשיו, תלמידי רבינו יונה (לעיל שם, ד"ה אבל משביע), ריטב"א פ"ו ב', פ"ז א' (ד"ה רב נחמן), מאירי, עמ' 390, רא"ש פ"ט סי' י"ח וסי' כ"ב וסי' כ"ח ושו"ת שלו כלל ע"א סי' ו' (בשם ר"ח), ר"ן פ"ט סי' שמ"ה, נ"י פ"ו ב', שו"ת הריב"ש סי' תצ"ד. וכן פירש"י במשנתנו (פ"ו ב'): "ואת הבאים ברשותה. אם מכרה כתובתה לאחרים, ונתגרשה ומתה והלקוחות תובעין אותו, נשבעין אף הן שבועת היורשין", כלומר, שלא אמר לנו, ושלא מצאנו ששטר זה פרוע (עיין משנת שבועות פ"ז מ"ז). ועיין בשטמ"ק מ"ש בשם תלמידי רבינו יונה והריב"ש וברא"ש ובנ"י במקומו. ועיין מה שהאריך בזה בנתיבות משפט לס' משרים, קע"ד ע"ג ואילך. וכמה מן הראשונים הנ"ל הביאו תוספתא זו כראייה לפירש"י. אבל בעיקר הסתערו על הרי"ף (שם סי' שמ"ח) שפסק שדווקא מיורשי הבעל מועיל הפטור מן השבועה, אבל אם מכר הבעל את נכסיו נשבעת ללקוחות אעפ"י שפטרה בעלה מן השבועה. וכן הביא גם הר"ח בשם יש אומרים, וכן פסק הר"מ בפט"ז מה' אישות ה"כ וספט"ו מה' מלוה ולוה. והנה בתוספתא זו מפורש שהבאים ברשותה הם הלקוחות, ודכוותיה גם הבאים ברשותו הם הלקוחות, והרי מפורש במשנתנו שהפטור שלו מועיל גם לגבי הבאים ברשותו, וממילא אם פטרה משבועה לפני שמכר את הנכסים, ואח"כ גירשה, או מת, אינה נשבעת ללקוחות, עיי"ש בבעל המאור, בהשגות הראב"ד ועוד. והרמב"ן טען שאין להקשות מן התוספתא על הר"ח והרי"ף, שהרי הם בעצמם הביאו את התוספתא כפירוש לבאים ברשותה, ובעל כרחינו שחילקו בין באים ברשותה לבין באים ברשותו. ויפה העיר הר"א סופר בהערותיו למאירי, עמ' 390, הערה י"ד (בשם החתם סופר) שאין מקום לקרוא ללקוחות באים ברשותו, שהרי כבר מכר את נכסיו והסתלק מהם, והם באים מכח עצמם, אבל במוכרת כתובתה אין הלקוחות באים אלא מכוחה, שהרי יכולה למחול את כתובתה אף אחרי שמכרה, והלוקחים באים ברשותה. ועיין להלן, הערה 25, בשם ס' הזכות. ולפיכך פירשו הר"ח, הרי"ף, בעל העיטור הנ"ל ועוד שהבאים ברשותו הם האפוטרופסים שלו. ובריטב"א (פ"ז סע"א) כתב בשם מקצת הגאונים 23 בשטמ"ק לנכון: מקצת הראשונים. והכוונה לס' הזכות שהבאנו להלן. שהבאים ברשותו הם ב"ד שנפרעין ממנו שלא בפניו. 24 והוסיף רבינו: והדין דין אמת, ואע"פ שאין הראיה הזאת ברורה, שכבר פירשנו (כ"ה בשטמ"ק) דבאין ברשותו היינו לקוחות שלו. ואף זה מדברי הרמב"ן בס' הזכות שהבאנו להלן, הע' 25. ואף מה שכתב שם בשם "דעת רוב הגאונים" הוא מס' הזכות, ושם: "וכן מצינו בגליוני ראשונים". ובירושלמי פ"ט ה"ה, ל"ג ע"א: והוא שנתן לה רשות שיהו בניה אפיטרופי'. 25 עיין מ"ש לעיל בתחילת הדיבור, ד"ה אילו הן. ועיין בתוספות פ"ו ב', ד"ה נדר, חי' הרמב"ן פ"ז א', סד"ה הא דמקשה, מלחמות וס' הזכות להרמב"ן ברי"ף שם, רשב"א ותלמידי רבינו יונה (בשטמ"ק פ"ו ב'), רא"ש פ"ט ריש סי' כ"ט, ועוד. וכתב בס' הזכות שם: ובודאי למאי דקאמרינן מעיקרא פטורה על אפוטרופיא דוקא (כלומר, ולא על גביית הכתובה) וכו', הבאין ברשותה, שמכרה להם זכות שיש לה בנכסים (כלומר, ולא שמכרה להם כתובתה), וכן פירשו בירושלמי והוא שנתן לה רשות שיהיו בניה אפטרופסין וכו', הגאונים מפרשים באין ברשותו על דרך זו, דומיא דיורשיו, כלומר שנתן להן נכסיו במתנת שכיב מרע, או במתנת בריא מעכשיו ולאחר מיתה וכו', בנאמנות מפורש מועיל לה וכו', אבל שאר לקוחות, דשבועתן משום חשש קנוניא, כמו שמפורש בשבועות (מ"ב ב'), לא מהני לה נאמנות. ועיין בריטב"א פ"ו ב' (שהזכיר את ס' הזכות בפירוש) ולהלן שם פ"ז א', סד"ה רב נחמן. ועיין בראשונים הנ"ל. וכ"ה בקידושין פ"א ה"ד, ס' ע"ב. ובירושלמי ב"מ פ"ג ה"ג, ט' ע"א: והוא שנתן לו (צ"ל: לון) רשות לעשו' בה אפיטרופא. ובעיטור הנ"ל, כ"ג ע"א, כתב: תוספות. אלו הן הבאים ברשותה כל שמכרה להן, או שנתנה להן במתנה. ירושלמי יורשין שנתן להן רשות שיהיו בניה אפוטרופין וכו'. ולהלן שם (כ"ג ע"ג) כתב: והא דתניא בתוספתא אלו הן הבאים ברשותה וכו', דווקא הבאין ברשותה, דליכא למימר שמינתה אפוטרופוס, דאם כן היינו יורשיה כדאיתא בירושלמי, אבל הבאין ברשותו לא שמכר ונתן במתנה, אלא יורשין יורשיו ממש, והבאין ברשות אפוטרופא שמינה הבעל וכו'.

313-15. כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך, אין היורשין יכולין להשביעה בדברים שנשתמשה בהן לאחר מיתת בעלה. וכן מביא הרשב"א בחידושיו (לפי שטמ"ק) פ"ו ב' בשם "גירסא אחרת בתוספתא". וכן היתה הגירסא בתוספתא לפני רבינו יונה, כפי שמביאים תלמידיו בשמו בשטמ"ק פ"ז א', ד"ה בנכסי. אבל בד ובבי"ע הגירסא היא: בדברים שנשתמשה בהן בחיי בעלה . וכן מעתיקים בשם התוספתא הרמב"ן בחידושיו פ"ו ב', הרשב"א בשו"ת שלו ח"ג סוף סי' ל"ח (ועיי"ש בסי' ל"ט), וכן בחידושיו (לפי שטמ"ק פ"ו ב'): וגרסינן [בתוס'] כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך אין היורשין יכולין להשביעה בדברים שנשתמשה בהן בחיי בעלה וכו'. וכן מעתיק להלן שם פ"ז א' (שטמ"ק, ד"ה א"ל), וכן מעתיקים הרא"ה והריטב"א שם. ובמשנתנו פ"ט מ"ה: כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך אינו יכול להשביעה וכו', אבל יורשיו משביעין אותה. וכתב הרמב"ן על התוספתא שלנו (לפי גירסתו שהיא גי' ד וכי"ע): וזו התוספתא צריכה לפנים, דקתני דכי אמר לה נדר ושבועה אין לי עליך פטורה, והא מתניתין (הנ"ל) קתני היורשין משביעין אותה וכו', ופירש שהתוספתא היא בשיטת ר' יוסי בירושלמי (פ"ט ה"ו, ל"ג ע"ב), והוא הרי מפרש את משנתנו (מ"ו) "הלכה מקבר בעלה לבית אביה, או שחזרה לבית חמיה ולא נעשית אפטרופא, אין היורשין משביעין אותה" אפילו במקום שלא פטר את יורשיו, כמפורש בירושלמי שם. ולפ"ז דין התוספתא מפורש במ"ו. וכן כתב בהרשב"א לפי גירסא זו. ועיין במה שהאריך בנתיבות משפט לס' משרים, קע"ו ע"ג ואילך. אבל לפי גירסת התוספתא כי"ו 26 שהיא גירסת רבינו יונה וגירסא אחרת בתוספתא שהביא הרשב"א. פירש הרשב"א שהכוונה כאן לדברים שהשתמשה בהן בין מיתה לקבורה, 27 וכמו שמפורש להלן בסיפא: בד"א בזמן שהלכה מקבר בעלה לבית אביה, וממילא דברים שנשתמשה בהן לאחר מיתת בעלה הוא בין מיתתו לקברו. ומ"מ שמעינן מהכא שאף בכגון דא אין היא פטורה, אלא דווקא אם פטרה משבועה ממנו, כמפורש ברמב"ן בשיטת הירושלמי. וכן צ"ל ברשב"א שם: והא דקתני הלכה מקבר בעלה לבית אביה אין היורשין משביעין אותה על שעבר כו', בשלא כתב לה [אלא] נדר ושבועה אין לי עליך, ולפיכך אין היורשין משביעין אותה לשעבר, אבל משביעין אותה על העתיד, לפי שלא פטרה אלא ממנו . וכדרב מתנה (בבלי פ"ז א'). וכן בירושלמי הנ"ל, והביאו הרשב"א לעיל שם. ורבינו יונה (לפי שטמ"ק פ"ז א', ד"ה בנכסי) כתב: "דאבא שאול (בבלי פ"ז א') חולק הוא על המשנה ששנינו כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך הוא אינו יכול להשביעה, אבל יורשיו משביעין אותה וכו', סבירא ליה לאבא שאול שאפילו היורשין אין משביעין אותה 28 עיין היטב בלשון רב שרירא שהעתיק רב האיי (אוה"ג, התשובות, עמ' 282), ועיי"ש בלשון רב האיי ובפי' הר"ח (שם, עמ' 68). וכו', ויש סיוע לזה מן התוספתא, דתנינן התם כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך לא הוא ולא יורשיה (צ"ל: יורשיו) משביעין אותה בנכסים שאחר מיתה , וכיון דבנכסים דאחר מיתה אין משביעין אותה כל שכן בנכסים שנשתלטה בהן בחייו אין משביעין אותה". ופירוש זה בדברי אבא שאול קשה, עיין בראשונים במקומם, אבל תירוץ הרשב"א מרווח, עיין מ"ש, לעיל הערה 27.

415. במי דברים אמורי' בזמן שהלכה מקבר בעלה לבית אביה וכו'. במשנתנו פ"ט מ"ו הנ"ל: הלכה מקבר בעלה לבית אביה, או שחזרה לבית חמיה ולא נעשית אפטרופא, אין היורשין משביעין אותה. נעשית אפטרופא היורשין משביעין אותה על העתיד לבא ואין משביעין אותה על מה שעבר. ופירשו הגאונים והרי"ף בתשובה סי' ס"ג 29 עיין מ"ש בתס"ר ח"ב, עמ' 39. ועיין עכשיו באוה"ג, התשובות, עמ' 275, עמ' 280. שמשנתנו אינה דבוקה למשנה שלפניה, אלא מילתא באפי נפשא היא, ובלא פטרה משבועה כלל עסיקינן. ולשיטת הרי"ף 30 ועיין גם ר"מ פט"ז מה' אישות ה"כ ופ"ט מה' שלוחין ושותפין סה"ד. אף המשנה הקודמת אינה מדברת בשבועת אפוטרופיא, עיי"ש בסי' שמ"ה, ובהשגת הראב"ד שם, ד"ה עוד כתב הרב ז"ל כתב לה נדר וכו'. אבל הראשונים הנ"ל הוכיחו מלשון התוספתא "במי דברים אמורים" שבפטרה מן השבועה עסיקינן, וכן הוכיח מכאן רש"י במשנתנו (פ"ו ב', ד"ה הלכה), בעל העיטור, נאמנות, הוצ' רמא"י, כ"ג ע"ד, מכריע סי' מ"ח, ל"ח ע"ב, רא"ש פ"ט סוף סי' י"ח, מאירי, 31 מה שכתב שם: "שכתב לה נאמנות בין ממנו בין מיורשיו, וכן הוא בתוספתא" הוא לאו בדווקא, וכיוון לעיקר הדבר שמשנתנו דבוקה לשלפניה. ועיין רשב"א בשטמ"ק. עמ' 391, ר' יהודה אלמנדרי בסוגיין, שו"ת הריב"ש סי' ק"ח, ד"ה אמנם, ובחידושיו לפי שטמ"ק פ"ו ב' (בסוף המשנה). ועיין גם בר"ן פ"ט סי' שמ"ה ובנ"י פ"ו ב'. וכן מפורש בירושלמי פ"ט ה"ו, ל"ג ע"ב, בין לר' יונה ובין לר' יוסי. ומשיטת התוספתא והירושלמי משמע שאף במשנה הקודמת בשבועת אפוטרופוס גרידא עסיקינן, ודברי רב נחמן בשם רבה בר אבוה (בבלי פ"ז א') לא נזכרו בירושלמי.

515-17. אבל אם הלכה מקבר בעלה לבית חמיה, אפלו כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך, היורשין יכולין להשביעה בדברים שנשתמשה בהן לאחר מיתת בעלה. וכ"ה בד. וכן בכי"ע, אלא ששם הסדר אחר. והיא היא. וכן ("לאחר מיתה") מביא הרשב"א בחידושיו (לפי שטמ"ק פ"ו ב') בשם מקצת ספרים של התוספתא (כלומר, שגרסו כגי' ד וכי"ע בין ברישא ובין בסיפא) ובשם גירסא אחרת שגרסה בין ברישא ובין בסיפא "לאחר מיתת בעלה", כלומר גירסת כי"ו. אבל הרמב"ן, הרשב"א (לעיל שם), הרא"ה והריטב"א הנ"ל והרשב"ץ (עיין להלן) גרסו כאן בסיפא: בדברים שנשתמשה בחן בחיי בעלה. ולפי הגירסא שלנו בתוספתא הרי הדברים פשוטים, שאם הלכה מקבר בעלה לבית חמיה והשתמשה אח"כ בנכסי בעלה, היורשין משביעין אותה לכולי עלמא, שהרי עכשיו נכסי יורשין הן, ובעלה לא פטרה אלא מנכסיו. אבל לפי גירסת כל הראשונים הנ"ל שהיורשין משביעין אותה אפילו על דברים שנשתמשה בהן בחיי בעלה קשה והרי בעלה פטרה מן השבועה, ואמרו ברישא שהיורשין אין משביעין אותה בדברים שנשתמשה בחן בחיי בעלה (כגי' ד, כי"ע וכל הראשונים הנ"ל). וכתב הרמב"ן הנ"ל על הסיפא: "שבוש. אבל מצאתי בחבור מן המחברי' אחרוני' ז"ל 32 וכ"ה גם ברמב"ן כת"י ובשטמ"ק בשמו. ובנ"י העתיק בשם הרמב"ן: מצאתי בחבור הגאונים ז"ל וכו'. ונראה שהיא ט"ס, והנכון כלפנינו ברמב"ן, ורבינו כיוון לס' העיטור, נאמנות, הוצ' רמא"י, כ"ד ע"ב. ועיי"ש בשער החדש אות ע"ה. ועיין להלן הע' 34. אסכימו רבוותא ז"ל שטר שיש בו נאמנות יכול הוא לגלגל אותה על מקום אחר, ולפי זה נפרש מה ששנינו (כלומר, במשנתנו פ"ט מ"ו) ואין משביעין אותה לשעבר שבועה באפי נפשא (כלומר, שלא ע"י גלגול. ועיין מ"ש להלן) וכו'". וכן כתב הרשב"א על בבא זו (לפי גירסת הראשונים): ואפשר שעל ידי גלגול קאמר, וכדברי מי שאומר דמי שפטר את חברו מן השבועה בדבר, ונתחייב לו שבועה ממקום אחר מגלגל עליו את הכל, ויהיה להם סיוע מכאן. וכן כותב הרשב"ץ בשו"ת שלו ח"ב סי' קנ"ה: שהרי הפוטר חבירו משבועה ונתחייב לו שבועה על טענה אחרת יכול להשביעו מאותה טענה שפטרו ע"י גלגול, כדמוכח בתוספתא דפ' הכותב. וגרס כאן כגירסת הראשונים הנ"ל. ועיין בשו"ע חו"מ סי' ע"א ס"ק ה', ובש"ך שם אות י"ד, ובשו"ע אה"ע סי' צ"ח ס"ק ד'. אבל הגאונים פירשו את משנתנו (פ"ו מ"ו) "ואין משביעין אותה על מה שעבר", כלומר, אפילו ע"י גלגול, 33 והראשונים למדו ממשנתנו (לפי פירוש הנ"ל) שמי שפטר את חבירו משבועה אינו יכול להשביעו אפי' על ידי גלגול, עיין בלשון הרא"ה, הריטב"א בסוגיין וברא"ש פ"ט סי' י"ח. וכן בוודאי פירש הרא"ש שם את דברי רב האיי, שהרי רב האיי פסק (משפטי שבועות שער ה', ד"ו ה' ע"ב) שהבעל אינו יכול להשביע את אשתו בחייו על אפיטרופסות, וכאן כתב: דכיון דלא השביעה הבעל בחייו מחל לה השבועה, ובהכרח שכוונתו שהיורשים אינם יכולים להשביע אף ע"י גלגול. ועיין בס' נתיבות משפט לס' משרים, קע"ז ע"ג ואילך. כמו שכתבו הרא"ה, הריטב"א והריב"ש (בשטמ"ק) בשם הגאונים. 34 ולפלא שבמאירי שבועות, עמ' 211, כתב: הסכימו כל הגאונים שאם נתחייב לו שבועה ממקום אחר מגלגל עליה את שפטרו הימנה. ובכל הראשונים הנ"ל מבואר בשם הגאונים להפך. ושמא פירש את דברי הרמב"ן הנ"ל "ואסכימו רבוותא" שהכוונה לגאונים. ועיין לעיל הע' 32, בשם הנ"י, וכבר הסקנו שם שהיא ט"ס בדבריו. ועיין מאירי כאן, עמ' 387, וסוף עמ' 391 ואילך. וכתב הרא"ה: ואי משום תוספתא ההיא משבשתא מדלא מייתינן לה בגמ'. ואשכחן בירושלמי דפליג עלה ר' יונה. וביתר ביאור בחידושי תלמידו דון וידאל קרישקאש כת"י, לפי נתיבות משפט לס' משרים, קע"ז רע"ב, עיי"ש בנתיבות משפט שהאריך בטוב טעם. וכבר ראינו שאף הרמב"ן אמר בתחילה כן. וכן בריטב"א הנ"ל: ומשמע דסבר להו דלית להך תוספת'. ומסקנא זו (לפי שיטת הגאונים), שהתוספתא משובשת, היא לפי גירסת הראשונים בתוספתא, אבל לפי גירסת כי"ו, ד כי"ע ושתי הנוסחאות שהביא הרשב"א בשם התוספתא כבר העיר הרשב"א שם: ולפי גירסא זו לא יהא לנו ראיה מכרעת על אחת מן הפירושין כלל. ובסוף יש לציין שביד הרשב"א היו טופסים שונים של התוספתא, ויש שגרסו כגי' כי"ו, ומהם שגרסו כגי' ד וכי"ע, ומהם כגירסת כל הראשונים (והיינו ברישא ובסיפא: בדברים שנשתמשה בהם בחיי בעלה).

617-18. אין האיש משביע את אשתו עד שיושיבנה חנונית, או עד שיעשנה אפטרופיא. כת"ק בפ"ט מ"ד, ולאפוקי מדברי ר' אליעזר שם.

718-21. האשה כל זמן שתובעת כתובתה יורשין משביעין אותה, אינה תובע' כתובתה אין היורשין משביעין אותה דברי ר' שמעון, וחכמים או' בין כך ובין כך היורשין משביעין אותה. וכ"ה בכי"ע. ובד: האשה כל זמן שתובעת כתובתה אין היורשין יכולין להשביעה בדברים שנשתמשה בהן לאחר מית' בעלה. אין האיש משביע את אשתו עד שיושיבנה חנוונית או עד שתיעשנה אפוטרופיא. האשה כל זמן שתובעת כתובתה אין היורשין משביעין אותה דברי רבי שמעון וכו'. כ"ה הגירסא בד"ר, והכפילות מלעיל ברורה, והחסרון בדברי ר' שמעון נראה לעין. ובד"ח השמיטו חלק מן הכפילות ושבשו יותר. והנכון הוא בלי ספק כגי' כי"ו וכי"ע. ובמשנתנו פ"ט סמ"ח: ר' שמעון אומר כל זמן שהיא תובעת כתובתה היורשין משביעין אותה, ואם אינה תובעת כתובתה אין היורשין משביעין אותה. ובבבלי פ"ח א' שאלו ר' שמעון אהייא, ונשאו ונתנו בדבר, ואמרו שם: אלא אמר רב ששת אהא, הלכה מקבר בעלה וכו', ר"ש כאבא שאול, ורבנן כרבנן. מתקיף לה אביי האי כל זמן שתובעת כתובתה, אם תובעת כתובתה מיבעי ליה, אלא אמר אביי אהא, כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך וכו', אלא אמר רב פפא לאפוקי מדר"א ומחלוקתו. ופירש"י: "האי כל זמן שתובעת. בתמיה, הואיל ור"ש לקולא, מאי כל זמן, אם תובעת מיבעי ליה, אבל כל זמן משמע דשמעיה לת"ק דפטר לה משבועה אפי' תובעת כתובתה, וא"ל איהו כל זמן שתובעת כתובתה לא תפטרנה". ולפי גירסתנו פירש"י מוכרח, והתלמוד דייק מן הלשון "כל זמן" שדברי ר' שמעון כוללים גם חומרא, ולפיכך תירץ אביי שר"ש כאבא שאול, ומשביעין אותה כשגובה מן היתומין אפילו פטרה מן השבועה, ורב פפא הקשה על תירוץ זה ותירץ: לאפוקי מדר"א ומחלוקתו, ובהכרח שהוא לא דחה לגמרי את תירוץ אביי, שהרי אחרת אין למצוא חומרא בדברי ר' שמעון, ולפיכך פירשו רש"י וסייעתו שרב פפא הוסיף על דברי אביי ואמר, שר"ש חולק גם על כתב לה נדר ושבועה וגם על הרישא. ברם פירש"י קשה, ויש לשאול כיצד מוכח מן הדיבור "כל זמן" שיש כאן חומרא? אבל הר"ח (לפי תוספות הרא"ש ותלמידי רבינו יונה בשטמ"ק) גרס בקושיית אביי: [האי כל זמן שתובעת כתובתה], אם אינה תובעת מיבעי ליה. ופירש: דלא הוה ליה למיתני אלא סיפא דמתניתין לחוד , דמרישא משמע כל זמן שתובעת כתובתה כו' יורשין משביעין אותה אפילו על האפוטרופיא, ולאבא שאול כשמינהו אבי יתומים אין עליו שבועה כלל קאמר, הלכך אין על אשה זו שבועה אלא על כתובתה שתובעת. 35 והוסיפו תלמידי רבינו יונה: ונראה מדברי הרב דמינהו אבי יתומים אפילו על ידי גלגול אין משביעין אותו, וטעמא דמסתבר הוא, דאי משביעין ליה אפי' בגלגול, אתי לאמנועי. ולפי גירסא זו לא דייק הבבלי כלל מלשון "כל זמן" שר"ש מחמיר בדבר אחד, וממילא אין שום הכרח להניח שרב פפא קבל את דברי אביי והוסיף עליהם, ובוודאי מפשוטה של לשון סובר רב פפא שאין שום חומרא בדברי ר' שמעון, וחולק על אביי. 36 וכן משמע מן הלשון "אלא" אמר רב פפא, וכגירסא שלפנינו, וכ"ה גירסת כמה מן הגאונים ושל כל נוסחאות ספרד, עיין אוה"ג, הפירושים, עמ' 52 ואילך. וכן כתבו הגאונים: 37 הלכות פסוקות הוצ' ר"ס ששון, עמ' קט"ז, בה"ג ה' כתובות ד"ו ס"ט ע"ג. ועיין אוה"ג, התשובות, עמ' 274. ובגיאוניקה של גינצברג, עמ' 390: מדקא אמ' ר' שמע' יורשין משביעין אותה ואין הבעל משביע אותה , והוא תיקון סופר שלא הבין את הענין, והנכון הוא בהוצ' ששון ובה' ראו: ואין יורשים משביעים אותה. והכוונה לר"ש במשנתנו שלא הזכיר אלא יורשין משביעין וכו' אין יורשין משביעין, ומכאן שבעל אינו משביעה אפילו אם הושיבה וכו', עיי"ש. ואמרינן הא דר' שמעון אהידי קתני לה, ומדחינן לכולהו , ומסקינן אמ' רב פפא הא דר' שמעון לאפוקי מדר' אליעזר ורבנן, דר' שמעון סבר אע"ג דהושיבה חנונית ומינה אפוטרופיא בעל כלל לא מצי משבע לה וכו'. וכן מוכח מדברי רבוותא 38 לפי ר' יהודה אלמנדרי הכוונה לר"ח, ולפ"ז שיטתו ברורה מתוך פירושו הנ"ל, ועיין אוה"ג, ר"ח, עמ' 70. שהביא הרי"ף בפ"ט סי' שד"מ (ואשר להשגת הרי"ף שם עליהם ממשנת שבועות, עיין מ"ש ע"ז להלן, הע' 46) ומס' משפטי שבועות לרב האיי שער ה', ד"ו ה' ע"ב, ומס' שערי שבועות המיוחסות לבן בנו של הרי"ף שער ט"ז סוף אופן א'. ועיין בס' הזכות להרמב"ן על הרי"ף כאן. 39 רבינו השיג שם על דברי הראב"ד, וכתב: ומ"מ אין פירוש הרב נכון, דלר"ש כיון דבשעת תביעה של כתובה משביעין אותה, פשיטא שכל הדברים מתגלגלין עליה, שהרי משביעין עליה שלא עכבה משל בעלה אפילו שוה פרוטה שיעלה לה לפירעון כתובה, ואין מוציאין לה מן השבועה מה שנטלה מפלכה ועיסתה ושאר הוצאות של ביתו. וכן כותב רבינו להלן שם: ומתגלגלת עליה שבועה דחנות ושל פלך ועיסה וכו'. וכן להלן שם בס' הזכות סי' ל"ז, ד' ליוורנו, ל"ה ע"ב: שאם תבעה כתובתה הכל חוזר ומתגלגל עליה, דנשבעת בשעת גביית כתובתה שלא עכבה משלהם ומשל אביהם כלום. וכן בשו"ת שלו (ספרן של ראשונים הוצ' ר"ש אסף ירושלים תרצ"ה סי' י"ט, עמ' 73): שכשתבוא לגבות כתובתה על כרחה נשבעת שלא עכבה משלהם כלום, ונמצאת שבועת אפוטרופיא נעורת עליה (ואעפ"י שהמאירי בשבועות, עמ' 208, כתב: חוזרת ונעורה ע"י גלגול , אין כאן אלא מליצה, והנכון כמו שפירשנו, כפי שמוכח מדברי הרמב"ן לעיל שם). וכן כותבים תלמידי רבינו יונה בשטמ"ק פ"ז ב': וכשתבא לגבות כתובתה צריכה לישבע שבועת כתובה, דהיינו שלא גבתה כלום, ולא תפסה ממון, ונמצא כי בכלל שבועה זו נכללה שבועת האפוטרופי' מאליה . ברם הגאונים (והעתקנו את לשונם להלן בפנים, ר"ה ובתשובת רב צמח) כתבו במפורש שאין שבועת האשה בגביית כתובתה כוללת את הגניבה שגנבה בחיי בעלה. ואף שהגאונים ז"ל פירשו את משנתנו שם אחרת, מ"מ שמעינן מהכא מפורש שיתכן שלא תהיה שבועת האפוטרופיא כלולה בתוך שבועת גביית הכתובה. וכן נראה שפירש גם הר"מ בפיה"מ למשנתנו, והמאירי, עמ' 393, ועמ' 401, ועיי"ש בהערה א' בשם גליון הכת"י. וכן כתב הריטב"א פ"ח ב' (וכגירסא הנכונה שבשטמ"ק שם): "אבל יש שפירש דרב פפא סתר ליה לכולא אוקימתא דאביי, למימר דלא פליג ר' שמעון על כתב לה נדר ושבועה" וכו' "וכולה פלוגתא דר"ש אינה אלא ארישא דעשאה אפוטרופיא". ועיין מ"ש בנתיבות משפט לס' משרים, קע"א ע"ג ואילך. והנה מסמיכות דברי התוספתא כאן, ומדברי חכמים שאמרו בין כך ובין כך היורשין משביעין אותה מוכח כפירוש הנ"ל, 40 ואין ר"ש מדבר כלל בפטרה מן השבועה, וכפירוש הגאונים הנ"ל. ואף ר' שמעון לא אמר שהיורשין משביעין אותה בשעת גביית כתובתה אלא אם הושיבה חנוונית, או עשאה אפיטרופיא, אבל על פילכה ועל עיסתה אינו משביעה כלל אפילו ע"י גלגול, מפני שהבעל מוחל לה. 41 ויש שפירשו שאף לחכמים אינה נשבעת על פילכה ועל עיסתה אפילו ע"י גלגול, עיין מאירי, סוף עמ' 387, ובהע' י"א שם. ועיין בס' הזכות להרמב"ן, אלא שלדבריו מחמיר ר"ש וסובר שמגלגלין על פלכה ועל עיסתה, והוא ז"ל לשיטתו בפירוש הבבלי. ועיין בהשגות הראב"ד על הרי"ף שם. ומדברי רבינו עזריאל נזיר כ"ד ב' (לפי שטמ"ק) מוכח שפירש שהבעל מוחל לה, מה שקימצה מעיסתה, עיי"ש ועיין במאירי הנ"ל. ובפיה"מ להר"מ פ"ט מ"ג פסק שמשביעה ע"י גלגול. ואף בבבלי הנ"ל הפירוש כן, ולאפוקי ממחלוקת ר' אליעזר וחכמים, כלומר, לאפוקי ממשנתנו פ"ט מ"ד, ואומר ר' שמעון דווקא כל זמן שתובעת כתובתה היורשין משביעין אותה שבועת אפיטרופוס, אבל אם אינה תובעת כתובתה אין משביעין אותה כלל אפילו שבועת אפיטרופוס. ואין בפירוש זה שום דוחק אפילו במשנתנו, ור"ש נקט כלל 42 בכל האוקימתות שקדמו לאוקימתא דרב פפא נקטו: [ר"ש] "אהא", עיי"ש פ"ח סע"א, פ"ח ב' (פעמים), אבל רב פפא לא אמר "אהא" אלא סתם "לאפוקי". ועיין מה שאמרו על הלכות אחרות של ר' שמעון בבבלי עירובין ק"ה א', ב"ק ע"ו א', סנהדרין ע"ט א', חולין קכ"ט א', שם קכ"ט ב'. שאין שבועה על האשה (בדברים הרגילים בין בעל לאשתו) אלא דווקא אם תובעת כתובתה. ובירושלמי פ"ט סה"י, ל"ג ע"ב (שבועות פ"ז סה"ט, ל"ח ע"א): אשכחת אמר חנן ור' שמעון אמרו דבר אחד, כמה דמר (רבי) חנן לא תשבע אלא בסוף כן ר' שמעון אמר לא תשבע אלא לבסוף. כמה דאת אמר הלכה כחנן והכא הלכה כר' שמעון. ואף הירושלמי כיוון לפירוש הנ"ל (כלומר, שיש כאן הלכה כללית) ולפיכך לא באר כלום. ואין לומר שדברי הירושלמי הם דברי הבבלי פ"ח רע"ב, שאם כן למה הסתפקו אם הלכה כר"ש. 43 ועיין בק"ע בירושלמי ובשי"ק שם, ד"ה אשכחת. ברם הלשון בסוף משנתנו הוא: אין נפרעת אלא בשבועה, והכוונה לכתובה. ואם הירושלמי רצה להכניס אף מזונות בדברי המשנה, היה לו לפרש את דבריו (עיין בבלי פ"ח סע"א) ולא לסתום. ואף סוף דברי הירושלמי (כמה דאת אומר הלכה כחנן וכו') מוכיחין שאין דברי ר"ש ודברי חנן דבר אחד ממש. 44 הר"מ בפיה"מ רפי"ג מפרש תשבע לסוף: כשיבא בעלה ויכחישנה ויאמר אני הנחתי לך מזונות, או לא נצרכת לכלום, וכל כיוצא בזה (כ"ה הגירסא הנכונה שם לפי הגד"נ וכע"ז בהוצ' הר"י קאפח), וכן מוכח מלשונו בפי"ב מה' אישות הכ"א (שהיא נשבעת בנקיטת הפץ), כמו שכתב הרב המגיד שם (וכדבריו מפורש בפיה"מ הנ"ל), ולפ"ז אין דברי ר"ש ודברי חנן דבר אחד ממש. ברם מלשון הירושלמי פי"ג ה"א, ל"ה ע"ד "מאן דמר באשת איש היא מתניתא... בסוף שלא הטמינה ושלא הערימה. מאן דאמר באלמנה היא מתניתא... (ב)שלא מחלה ליתומים על כתובתה" מוכח שהכוונה לשבועה בשעת גביית הכתובה. ברם כל מה שכתבנו בפירוש המשנה והתוספתא הוא רק לפי ההלכה שאם תובעת כתובתה היורשין משביעין אותה ע"י גלגול גם על אפיטרופסות בחיי בעלה אם לא פטר אותה מן השבועה, אבל הגאונים מפרשים את כל הסוגייא אחרת, ולשיטתם אין היורשים משביעים את האשה על האפיטרופסות בחיי בעלה אפילו על ידי גלגול, אף שלא פטר אותה משבועה, משום שהבעל מוחל, ומשום כך אף הוא אינו יכול להשביעה לשיטת ר' שמעון. וכן אמרו בהלכות פסוקות הנ"ל (לעיל, ד"ה וכן כתבו): מדקא אמ' ר' שמעון יורשין משביעין אותה, ואין יורשין משביעין אותה, היכא דנפלא לבהדי יורשין הוא דמשביעין לה, אבל בעל, אע"ג דהושיבה ומינה אפטורפיא לא מצי משבע לה וכו'. ואתא רב פפא נמי, דבתרא הוא, ותרצה לדר' שמעון דבעל כלל לא מצי משבע לה לאשתו, אילא יורשים דיליה לאחר מיתתו, 45 בתשובת רב צמח שהבאנו להלן בפנים מפורש שהכוונה לאפטרופסות שלה לאחר מיתתו. וסתם נמי מתניתין (שבועות פ"ז מ"ח) ואילו נישבעין שלא בטענה השותפין והאריסין והאפטורפין והאשה נושאה ונותנת בתוך הבית 46 ופירשו בה"ג שהכוונה לאלמנה אצל היורשים, דוגמת הברייתא בבבלי ב"ב נ"ב ב' (ששנו בה אותו לשון). וכן במשפטי שבועות לרב האיי שער ה', ד"ו ו' ע"א: אם הרשו היתומים אלמנת מורישם בנכסיהם והיתה נושאה ונותנת בבית משביעין אותה על טענת שמא, ואינן דומין בהרשאת אביהם. ובזה אמרו האשה הנושאה ונותנת בתוך הבית, והוא ששנינו במשנתינו וכו'. וכן מפורש בשערי שבועות המיוחסות לבן בנו של הרי"ף שער ט"ז, אופן ז'. והרי"ף כאן פ"ט סי' שד"מ הקשה ממשנה זו על הר"ח, וכתב: ועוד הא קתני לה גבי הילכתא פסקתא, דתנן (כלומר, משנת שבועות הנ"ל) ואלו נשבעין שלא בטענה וכו', והאשה הנושאת והנותנת בתוך הבית ובן בית, וקי"ל דהני כולהו הילכתא נינהו, ולא מצית למימר דהאי אשה אלמנה היא, דאשה סתם קתני, בין אלמנה בין אשת איש וכו'. ומדברי בה"ג הנ"ל אנו רואים שדווקא ממשנה זו הביאו ראייה לדבריהם, ופירשוה באלמנה דווקא. ועיין בתשובת ר' קלונימוס שבתשה"ג הוצ' קאססעל שרצה לפרש את משנתנו בשבועות באשה שנשאה ונתנה בממונם של אחרים, עיי"ש היטב. ובן בית, אלמא בעל לא מצי למימר לאישתו אישתבע לי דלא גזלת מידי מן ממונאי, ולא אשכחן שבועה גבי אשה לבעלה אילא פוגמת כתובתה וכו'. ובתשובת רב צמח גאון (עיין אוה"ג, התשובות, עמ' 280) מפורש: בלשון הזה משביעין אותה שלא נתן ליך בעליך בצנעא כספים ולא השתלמת כתובתך כולה, או מקצתה וכו', ואגב דמשביעין אותה שלא נטלת כתובתיך מגלגלין עליה ומשביעין אותה שלא גנבת ושלא גזלת כלום אחרי מיתת בעליך , אבל אם רצו להשביע אותה שלא גנבה בחיי בעלה אינן יכולין, שכך שנינו (כאן פ"ט מ"ו) הלכה מקבר בעלה לבית אביה וכו' ואין משביעין אותה על לשעבר, במה דברים אמורים בזמן שתבעה כתובתה, אבל לא תבעה כתובתה אין יכולין להשביעה, דתנן ר' שמעון אומר כל זמן שתובעת כתובתה וכו'. וכע"ז בתשה"ג שערי צדק, ס"ה ע"ב (אוה"ג, התשובות, עמ' 273). והם מפרשים את משנתנו הנ"ל (הלכה מקבר בעלה וכו') אפילו בשלא פטרה מן השבועה. 47 עיין מ"ש לעיל, שו' 15, ד"ה במי דברים. ואף הרי"ף מפרש כן (עיין מש"ש), אלא שהוא חולק על הגאונים בזה שהוא סובר שדווקא אם הבעל לא השביע אותה בחייו אין היורשים יכולים להשביעה על האפיטרופסות בחיי בעלה, אבל הבעל עצמו יכול להשביעה, כמו שמפורש במשנת שבועות, עיין מ"ש לעיל, הע' 46. ומכאן שמ"ו של משנתנו חולקת על מ"ד ("המושיב את אשתו חנונית וכו'") ואין הלכה כמשנה ד'. 48 אלא שהרי"ף סובר שאין מחלוקת ביניהן, ומשנה ד' מדברת כשהבעל משביעה בחייו, והרי לא מחל לה. ועיין בפני יהושע בסוגיין פ"ה ב' שתמה כיצד יפרש הרי"ף את דברי רב פפא, ברם הרי"ף כתב מפורש (פ"ט סי' שד"מ) דרב פפא לא אתא לאפסוקי הלכתא, אלא לפרושי בעלמא הוא דאתא וכו', ולעולם הלכתא כת"ק. נמצאנו למדים לשיטת בה"ג והגאונים הנ"ל שהמשניות חולקות: לפי משנה ד' יכול הבעל להשביע בחייו את אשתו אם הושיבה חנוונית, או עשאה אפיטרופיא, והיא הרישא של התוספתא שלנו, ולפי משנה ו', ר' שמעון, ומשנת שבועות פ"ז מ"ח, אינו יכול להשביעה, ואפילו היורשין אין משביעין אותה על מה שעשתה בחייו, ואפילו ע"י גלגול בשעת גביית כתובתה מן היורשין אינה נשבעת על מה שעשתה בחיי בעלה, לשיטת ר' צמח ועוד. וכבר ראינו לעיל, שו' 15, ד"ה במי דברים, שהתוספתא חולקת על שיטת הגאונים, ואף כאן לפי פשוטה דברי ר"ש דבוקים לרישא ממש, והוא חולק על החכמים וסובר שדווקא אם תובעת כתובתה מן היורשין, היורשין משביעין אותה על האפיטרופסות בחיי בעלה, הואיל והיא בין כך וכך צריכה להשבע על כתובתה, ממילא מגלגלין עליה גם שבועת האפוטרופסות, אבל כשגירשה בעלה אינו משביעה אפילו בשעת גביית כתובתה, שהרי ממנו גובה בלא שבועה, 49 כשיטת התוספות שהבאנו להלן בפנים. ועיין בשו"ת הרי"ף סי' מ"ח, הוצ' הרזו"ו לייטער, ובהערות שם. ועיין בשו"ע אה"ע סי' צ"ז ס"ק ב', בחלקת מחוקק שם ובקרבן נתנאל על הרא"ש פ"ט סי' כ"ח, אות ה'. וכן היורשים כל זמן שאינה תובעת כתובתה אין משביעין אותה על מה שעשתה בחיי בעלה. וחכמים כאן סוברים שבין תובעת כתובתה ובין שאינה תובעת היורשין משביעין אותה. ונראה שהן הן החכמים שברישא, והוא הדין בעלה משביע אותה, ואגב דנקט ר' שמעון יורשין נקטו אף הן יורשין. ועיין תוספות פ"ח ב', ד"ה לאפוקי.

821-22. עריס, כל זמן שהוא עריס. יצא מעריסותו הרי הוא כאחד מכל אדם. שותף, כל זמן שהוא שותף וכו'. ההלכות האילו הובאו כאן אגב שבועת האפוטרופסות של האשה. ובמשנת שבועות פ"ז מ"ח: ואלו נשבעין שלא בטענה השותפין והאריסין והאפוטרופין והאשה הנושאת והנותנת בתוך הבית ובן הבית וכו', חלקו השותפין והאריסין אין יכול להשביען. נתגלגלה לו שבועה ממקום אחר מגלגלין עליו את הכל. וברי"ף שם סי' אלף קפ"ב: חלקו השותפין וכו', והוא הדין לשאר, שאם חלקו אינו יכול להשביען. והתוספתא מוסיפה כאן על משנתנו גם את האפוטרופוס שיצא מאפוטרופסותו. ולהלן ב"ב פ"ב ה"ה: אימתי אמרו עריס נשבע שלא בטענה כל זמן שעריס וכו', כל זמן ששותף 50 הבבא של שותפות נשמטה בכי"ע שם ע"י הדומות. אבל היא ישנה גם בד. וכן בשלטה"ג על המרדכי כאן פ"ט (בשם צפנת פענח): ותני' בתוספתא בב' (כ"ה בד"ר, והכוונה: בבא בתרא. ובר"ח תקנו: במה !) [אימתי] אמרו נשבע שלא בטענה כל זמן שהוא שותף, יצא משותפות הרי הוא ככל אדם. וכו', כל זמן שאפוטרופוס וכו'. ובכל הנוסחאות שם נוסף: הבן שחלק , והאשה שנתגרשה הרי הן כאחד מכל אדם. ובעל כרחנו אנו אומרים שהסיפא אינה מדברת כלל בעניין שבועה, 51 שהרי אצל הבן לא נזכרה שבועה כלל במשנתנו. והיא נסמכה למשנתנו שם (ב"ב פ"ג מ"ג): "אין לאיש חזקה בנכסי אשתו, ולא לאשה חזקה בנכסי בעלה, ולא לאב בנכסי הבן, ולא לבן בנכסי האב", ועלה אמרו הבן שחלק וכו'. ובבבלי שם מ"ז א' פירשו את כל הברייתא בעניין חזקה, עיי"ש נ"ב א'. ופירשו כל הראשונים "הבן שחלק" כלומר, הפליג, או פירש, משולחן אביו. ובירושלמי ב"ב פ"ג ה"ה, י"ד ע"א: ולא לאשה בנכסי בעלה. בחייו, אבל לאחר מותו יש לה חזקה. ולא לבן בניכסי האב, בחייו, אבל לאחר מיתת האב יש לו חזקה. וברשב"ם שם נ"ב ב' הביא את הירושלמי הנ"ל, והוסיף: ואיכא לדמויי להך דתניא לעיל (נ"ב א') בן שחלק ואשה שנתגרשה וכו'. וכן בעיטור אות מ' מודעא, הוצ' רמא"י, מ"ט ע"א: ותניא נמי בן שחלק ואשה שנתגרשה הרי הן כשאר כל אדם. ירושלמי אין לאיש חזקה בנכסי אשתו וכו' בחייהן אין להם חזקה, אבל לאחר מיתה יש להן חזקה. ושמא הכוונה גם בברייתא שלנו הבן שחלק אחר מיתת אביו יש לו חזקה, שהרי לפני החלוקה כל האחים שותפין הן, 52 עיין ירושלמי ב"ב פ"ט ה"ד, י"ז ע"א, ור"מ רפ"ט מה' נחלות. ושותף אין לו חזקה. 53 ואף שבירושלמי הנ"ל: א"ר אימי בן שנראה חלוק בחיי אביו מה שסיגל סיגל לעצמו, ומכאן שמסתבר יותר לפרש "שחלק" בבבלי הנ"ל, כפירוש הראשונים הנ"ל, אבל "חלוק בחיי אביו" לחוד, "והבן שחלק" לחוד, וסתם "בן שחלק" משמעותו שחלק בנכסים. וצ"ע. ובתוספתא כאן לא נזכר בשום נוסח דין האשה שנתגרשה לעניין שבועה. ולשיטת הגאונים אין לה כאן כלל מקום, שהרי אפילו בחיי בעלה אינו יכול להשביעה בטענת שמא, כמפורש במשנתנו פ"ט מ"ו, לפי פירושם. 54 עיין מ"ש לעיל, שו' 18–21, ד"ה ובתשובת רב צמח. ובחי' הרמב"ן פ"ו סע"א, ד"ה והא דתנן (קרוב לסופו): ואחרים אמרו דהך מתני' דקתני הלכה מקבר בעלה בשלא פטרה קיימא, וטעמא דמילתא, משום דכיון דלא תבעה בעל פטורה, כאריס ושותף שאם חלקו אינו יכול להשביען, וכן בן הבית וכן האשה . ולשיטה זו הבעל יכול להשביע את אשתו אם מינה אותה אפוטרופסית, אבל כיוון שמת הרי היא ככל אדם, והוא הדין אם גירשה. וכן הר"מ שפסק (רפ"ט מה' שלוחין ושותפין) שהבעל משביע את אשתו בחייו, אם עשה אותה אפיטרופיא, הביא (בפ"ט שם ה"ז): חלקו השותפין והאריסין ונתגרשה האשה ונפרד מעליו בן הבית וכו' אינו יכול לחזור ולהשביעו בטענת ספק וכו'. וסמך על פירוש הרי"ף בשבועות פ"ז הנ"ל (לעיל, ד"ה עריס) שכתב: והוא הדין לשאר וכו', כמו שהעיר במגיד משנה במקומו. 55 אלא שהרי"ף עצמו בוודאי לא כיוון לומר שמשנת שבועות ("חלקו השותפין והאריסין אין יכול להשביען") כיוונה אף לאשה שנתגרשה, שהרי המשנה ממשיכה: נתגלגלה לו שבועה ממקום אחר מגלגלין עליו את הכל, ולשיטת הרי"ף בתשובה סי' ס"ג אם נתגרשה אין משביעין אותה אף ע"י גילגול, משום שכבר מחל לה. ועיין מ"ש בנתיבות משפט לס' משרים, קע"ז סע"ג ואילך. ועיין לעיל, הע' 33.

924-25. בן בית שאמרו, לא זה שנכנס ויוצא, אלא מכניס פירות ומוציא פירות, שוכר פועלין ופוטר פועלין. בבבלי שבועות מ"ח ב': תנא בן בית שאמרו לא שנכנס ויוצא ברגליו, אלא מכניס לו פועלין ומוציא לו פועלין, מכניס לו פירות ומוציא לו פירות. ובתשובות גאונים קדמונים הוצ' קאססעל סי' ק"ז, ל"ד ע"ב (בשם ר' קלונימוס): שכך שנינו האשה הנושאת ונותנת בתוך הבית, ובתוספתא אנו אומ' עלה, בן הבית שאמרו לא שנכנס ויוצא ברגליו אלא שמכניס לו פירותיו ומוציא לו פירותיו וכו'. ועיין בתשובות ר' קלונימוס מלוקא, הוצ' מיללער, עמ' 9. וכנראה שרבינו לא כיוון לתוספתא כאן, אלא לבבלי הנ"ל, כדרך הקדמונים לקרוא לברייתות שבבבלי תוספתא, עיין מ"ש בתשלום תוספתא, עמ' 6 ואילך.

1025-27. לוה ממנו בערב שביעית ושביעית, ומוצאי שביעית נעשה לו שותף, או עריס, פטור. אבל נעשה לו שותף, או עריס, בערב שביעית ושביעית, ולמוצאי שביעית חזר ולוה הימנו, מגלגלין עליו את הכל. בד: לוה ממנו בערב שביעית, ומוצאי שביעית (שביעית) 56 מלה זו היא בתחילת השורה ונכפלה בטעות מסוף השורה שלפניה. ואף בכי"י רגילים הסופרים לכתוב בקיצור מלה בסוף השורה כדי למלא ולהשוות את השורה. והם כופלים את המלה בתחילת השורה שלאחריה. נעשה לו שותף, או אריס, פוטר, אבל נעשה לו שותף, או אריס, בערב שביעית ולשביעית, ולמוצאי שביעית חזר ולוה וכו'. ובכי"ע: לוקח (צ"ל: לוה) הימנו ערב שביעית ושביעית וכו', אבל נעשה לו אריס ערב שביעית, ולמוצאי שביעית לוה הימנו מגלגלין עליו את הכל. ובבבלי שבועות מ"ח ב': ת"ש לוה הימנו ערב שביעית, ולמוצאי שביעית נעשה לו שותף, או אריס, אין מגלגלין וכו', נעשה לו שותף, או אריס, ערב שביעית, ולמוצאי שביעית לוה הימנו מגלגלין. והנה לעניין השמטת מלוה אין הבדל בין ערב שביעית ושביעית שהרי אין שביעית משמטת אלא בסופה, 57 עיין מ"ש לעיל ח"ב (שביעית), עמ' 592. וגירסת כי"ו וכי"ע ברישא ("ושביעית") נכונה, ובד, וכן בבבלי, מקוצר. ולעומת זה נראית גירסת בי"ע והבבלי בסיפא שלא גרסו בה "ושביעית" (לעניין נעשה אריס בשביעית), ודברו בהווה, שהרי אינו כדאי להוריד אריסין בשביעית. 58 עיין מ"ש לעיל ספ"ח, שו' 30–33, ד"ה המקבל, ואגב אריסין נקטו גם שותפין. ואף הגירסא שבד ובכי"ו ("ושביעית") מתפרשת יפה, והכוונה לתבואה שהביאה שליש בערב שביעית שמותר לקוצרה בשביעית (עיין פאת השלחן סי' כ"ב ס"ק ט', אות ג'), או לכמה עבודות שמותרות בשביעית (עיין לעיל שביעית פ"ג ה"ז), או לתיקון השדה בשביעית לצורך מוצאי שביעית, כמשנת שביעית פ"ג מ"ח. ולעצם העניין אמרו במשנתנו (שבועות ספ"ז): והשביעית משמטת את השבועה. ופירשו הראשונים 59 עיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 587, הע' 29. שאם הודה במקצת לפני שמיטה ונתחייב שבועה, השביעית משמטת אותה, אעפ"י שעצם החוב (אם הוא חייב לו) אינו משתמט, שהרי אין שביעית משמטת מלוה כפרנית, ולוא היה מודה היה חייב לשלם, אבל השבועה משתמטת, ואינו יכול להשביע אותו אחר שביעית. וכן הפירוש גם לפנינו: לוה ממנו בערב שביעית, או בשביעית, ותבעו וכפר בו, 60 לשון הר"ח בשבועות מ"ח סע"ב, ועיין בשו"ת הרי"ף הוצ' ביעדנאוויץ סי' י"ג ובהערות הגרא"ז מעלצער ז"ל שם, כ"א ע"א, מ"ש על לשון הר"ח. ובמוצאי שביעית נעשה לו אריס 61 כלומר, שיכול להשביעו בטענת שמא. אינו יכול לגלגל עליו שבועה על ההלואה שכפר לו לפני מוצאי שביעית משום שאפילו נתחייב לו שבועה באותו זמן, היתה משתמטת למוצאי שביעית. אבל אם נעשה לו אריס בערב שביעית (או בשביעית), 62 עיין מ"ש לעיל, הע' 58. ולמוצאי שביעית לוה הימנו ונתחייב לו שבועה יכול לגלגל עליו גם שבועת האריסין, אעפ"י שכבר יצא מאריסותו 63 עיין מ"ש לעיל פ"ח, שו' 30–33, ד"ה המקבל. ואינו יכול להשביעו בטענת שמא (כמפורש לעיל), משביעו ע"י גלגול אפילו לאחר שמיטה. ואין שביעית משמטת שבועת השותפין והאריסין, כשם שאינו משמטת את שכרן. וכן מפורש לעיל שביעית פ"ח ה"ו: דבר שהשביעית משמטתו משמט שבועתו, ודבר שאין השביעי' משמטתו אין משמטת שבועתו. ועיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 588.