תוספתא כפשוטה על כתובות ט:ה

132-33. הוציאה גט ואין עמה כתובה, בתולה גובה מאתים, ואלמנה מנה. במשנתנו פ"ט מ"ט: הוציאה גט ואין עמו כתובה גובה כתובתה. ולפי פשוטה "הוציאה גט" פירושה גט ממש, כפירוש רוב הראשונים (ושלא כפירוש התוספות פ"ח ב', ד"ה הוציאה, ועוד), ואינה גובה אלא עיקר כתובה משום מעשה בית דין, עיין בבלי פ"ט א'. וכן פסקו הר"ח והרי"ף, עיין עיטור, אות תי"ו, תנאי, הוצ' רמא"י, מ' ע"ד, בעל המאור ב"מ פ"א סי' ע"ר, מלחמות להרמב"ן שם וחידושיו שם י"ז א', רשב"א שם ועוד. ועיין תוספות שם י"ז א', ד"ה הטוען. אבל בעיטור הנ"ל הביא בשם הר"י מיגאש שאף תוספת גובה. 65 וצדיך לפרש במקום שיש עדים שהוסיף לה, או שכן הוא מנהג המקום, עיין להלן, ועיי"ש בעיטור ה' מלוה על פה, הוצ' רמא"י, ט"ז רע"ג. וכן כותב בתוספות ר"י הלבן כאן ט"ז ב', עמ' ל': וכן נמצא בפסקים של רבי יב"א ובתספות הרב ר' יצחק בר' מרדכי שהלכה כר' יוחנן דאמר (ב"מ י"ז א') הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום, כיון (צ"ל: בין) במנה מאתים בין בתוספת, ואפי' אין ידועה כמה היא גבין אותה לפי מנהג המקום 66 וכצ"ל באו"ז ב"מ פ"א סי' מ"ח, ח' ע"ג, ועיי"ש מה שכתב רבינו יצחק בר אשר (הריב"א), ובהערות שם, אות י"ז, לא הגיה יפה. ועיין אוה"ג כאן, התשובות, עמ' 50 ואילך, ובס' המתיבות הוצ' רב"מ לוין, עמ' 27 (לעניין אחר קצת). וכו', והא דתניא בתוספת' דכתובות הוציאה גט ואין עמו כתובה גובה מנה מאתים, לאו לאפוקי תוספת, אלא ההוא תנא מילתא דפסיקא, דאין כתובה בלא מנה ומאתים, ויש כתובה בלי תוספת. ועיין בירושלמי פ"ט ה"א, ל"ג ע"ג, ובבבלי פ"ט א', שנחלקו בה אמוראים אם ההלכה היא דווקא במקום שאין כותבין כתובה, או אפילו במקום שכותבין כתובה אינו נאמן לומר פרעתי כל זמן שאין לו שובר, עיי"ש, וכבר האריכו בזה הראשונים בסוגיין ובב"מ י"ז ב'.

233-34. כתובה ואין עמה גט, אין גובה כלום, מפני שהיא אומרת אבד גיטי, והוא אומ' אבד שוברי. במשנתנו פ"ט מ"ט: כתובה ואין עמה גט, היא אומרת אבד גיטי והוא אומר אבד שוברי וכו', הרי אלו לא יפרעו. ולשון התוספתא ("מפני שהיא") הוא מגומגם, אבל אין להגיה, שכ"ה גם בד ובכי"ע, וכן נראה גם מקג"נ. ובשטמ"ק פ"ח ב' הביא בשם תוספות שאנץ בפ' שנים אוחזין: הוא אומר אבד שוברי, פירוש דבלאו הכי לא הוי מהימן לומר פרעתי, דאמרינן ליה אחוי שוברך, שהרי לא היה פורע בלא שובר, פן תגבה פעם אחרת ע"י הכתובה לאחר מיתה, או מחיים ובעדי גירושין. ועיין שם בשטמ"ק פ"ח סע"ב. ולפ"ז נתנה התוספתא טעם לדבריה שאינה גובה כלום ובעלה נאמן, משום שטוען אבד שוברי, אבל מבלי זה אינו נאמן לומר פרעתי. ועיין הלשון ברש"י פ"ט א' ובתוספות רי"ד שם. ובבבלי שם העמידוה (אליבא דרב) בשאין שם עידי גירושין, ועיין בתוספות שם, ד"ה מיגו. 67 ועיין להלן, שו' 34–36, ד"ה ובבבלי. ובעל המאור בב"מ פ"א סי' ע"ר מפרש את הרישא (אליבא דר' יוחנן שם) בשהבעל אינו מכחיש כלל שלא פרע, אלא טוען לא אפרע לה עד שתחזיר לי את הכתובה, ולפיכך גובה את הכתובה, אבל בסיפא הוא נאמן, מפני שהוא אומר שפרע, והגט שאבד היה שוברו כתוב על גביו (עיין בבלי פ"ט ב'). ולפי זה הלשון בתוספתא מתפרש כפשוטו, אלא שפירושו דחוק מאד, וכבר השיג עליו במלחמות שם.