תוספתא כפשוטה על כתובות ט:ז

139-40. [שכרה לו כשהיא תחתיו, וגרשה והחזירה אליו ומת, נוטלת כתובתה מנה]. בבא זו נשמטה בד וככי"ו, וישנה בכי"ע, וצ"ל: שברה. ואף בד נשאר שריד מגירסה זו, עיין מ"ש להלן, שו' 40–41, ד"ה ובכי"ע. ומלשון התוספתא משמע שדווקא אם גרשה והחזירה אין לה אלא מנה, ודינה ככל אשה שנתגרשה מן הנישואין ופרע לה כתובתה והחזירה שאין לה אלא מנה, כדברי הגאון שהביא בעל העיטור באות כ', כתובות, הוצ' רמא"י, ל"א רע"א. ועיין באוה"ג, התשובות, עמ' 250–251. אבל אם שברה לו כשהיא תחתיו ולא גרשה, כתובתה מאתים, כמפורש בטור אה"ע סוף סי' ס"ו. ובשו"ת הרדב"ז ד"ו ח"א סי' תרי"ב נסתפק באשה שמחלה כתובתה לבעלה, והוא כותב לה כתובה חדשה, והסיק: ופשיטא לי דבתר מעיקרא אזלינן וכו', כיון דנשאה בתולה לעולם שמה עליה עד שתתגרש, או תתאלמן, ואם גירשה והחזירה אין לה אלא מנה, אלא אם כן החזירה סתם, דעל דעת כתובה הראשונה החזירה. ודין זה דווקא במחלה וקיימה, אלא שאח"כ נמלך לגרשה, אבל בשברה וגרשה מיד, דינה כאילו נפרעה, ואף הרמב"ן נ"ז א' מודה בזה (עיין מ"ש לעיל הערה 1) ועיין בבית שמואל אה"ע סי' ס"ו ס"ק ג', אות י', שנוטה לפסוק בשוברת כתובתה, שצריך לכתוב לה כתובה אחרת מנה. ועיין בק"א לבעל הפלאה סי' ס"ו, אות ח', שהביא ראיה מב"ק פ"ט א', שאינה יכולה למחול אפילו מנה, וכתובתה מאתים, אם נישאת כשהיא בתולה, והתוספתא כאן מסייעת לו. ועיין בנתיבות משפט לס' משרים, קי"ו ע"א ואילך, שצויין לעיל סוף הע' 1.

240. אם חידש, נוטל מה שחידש. כלהלן בסיפא. ואף כאן אם כתב לה כתובה חדשה נוטלת מה שחידש, אבל הראשונה אין לה, שהרי כבר שברה לו. ועיין מ"ש להלן, שו' 41, ד"ה ואם חידש.

340-41. קטן שהשיאו אביו, כתובתו קיימת, שעל מנת כן קיימה. פיסקא ממשנתנו ספ"ט. ופירשו בירושלמי בספ"ט, ל"ג ע"א: שבא עליה משהגדיל. ומן הלשון כתובתו קיימת היה משמע שכל הכתובה קיימת, אבל בירושלמי הנ"ל נחלקו בה אמוראים. ועיין גם בדמאי פ"ו ה"ג, כ"ה ע"ד, ולהלן בירושלמי פי"ב ה"ב, ל"ד ע"ד. ובבבלי צ' א' נחלקו בה, והסיקו: הוא סבר כתובתה קיימת אכולה מילתא קאי, ולא היא, אעיקר כתובה קאי. ודווקא אם השיאו אביו יש לה כתובה מאתים (עיין להלן), אבל אם נשא מעצמו, ובא עליה כשהוא בן ט' וקיימה, אין לה אלא כתובה מנה, מתנאי ב"ד, עיין מ"ש בעל הפלאה בק"א סי' ס"ז אות ח'. ועיין בתוספות צ' א', ד"ה לא שנו. ועיין בשטמ"ק בשם תלמידי רבינו יונה. ועיין בה' קצובות, הוצ' ר"מ מרגליות, ריש עמ' 119 (ושם בקידש גרידא). ובכי"ע כאן סדר הבבות הפוך: גר שנתגייר וכו' קטן שהישיאו וכו', אבל עצם הגירסא היא כלפנינו. ובד: כתובתו קיימת ומת (כ"ה בד"ר) נוטלת כתובתה מנה. ובד"ח השמיטו את הוי"ו (של ומת), ונמצא כאילו לפנינו הלכה חדשה שיש לה כתובה, אבל אין לה אלא מנה, אבל הלשון שבד"ר ("ומת") מוכיח שיש כאן שריד שלא במקומו מן ההלכה שלעיל, שו' 39–40, ד"ה שכרה, עיין מש"ש. ועיין בשו"ת צפנת פענח (ירושלים תשכ"ה סי' נ"ז) שטרח ליישב את הגירסא המשובשת שבדפוסים.

441. ואם חידש, נוטל מה שחידש. צ"ל: נוטל', נוטלת. ובבבלי צ' א': חידשו נוטלת מה שחידשו, לא חידשו, בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה, והכוונה לקטן וגר. ובתוספתא אין זכר להוספה זו, והיא לא היתה ידועה אף לירושלמי הנ"ל (לעיל ד"ה קטן), ומי שסובר שכתובתו קיימת אף לתנאין מפרש את התוספתא שאם חידש וכתב לה עוד כתובה על כתובתה הראשונה, 68 וכן משמע להלן רפ"י, עיין מש"ש, שו' 2–3, סד"ה גירש. ולפ"ז לפנינו ההלכה שלמעלה, שו' 36, כלומר, שתי כתובות וגט בנתים, וגובה את שתיהן, ונוטלת אף מה שחידש. נוטלת אף מה שחידש, כמו שרצו לפרש בבבלי צ' א'. וכנראה שאף בבבלי הן שתי ברייתות, ומתחילה הביאו את התוספתא שלנו בצורתה ופירשוה כנ"ל, ואח"כ אמרו: והא לא תני הכי וכו', והיא ברייתא אחרת, בבלית.

541-42. וכן גר שנתגייר ואשתו עמו כתובתו קיימת, שעל מנת כן קיימה. ואם חידש, נוטל מה שחידש. פיסקא ממשנתנו ספ"ט, והוסיפה התוספתא "ואם חידש נוטל מה שחידש", ואף כאן צ"ל: נוטל', נוטלת. ועיין בשו"ע אה"ע סוף סי' ס"ז, ומ"ש המפרשים שם בדעת הר"מ, ומ"ש להלן בסמוך. ופשוטה של משנתנו ושל התוספתא הוא בגר שנתגייר ואשתו הגויה שנתגיירה עמו, ועיין מ"ש לעיל פ"א ה"ג, שו' 17–18, ד"ה רצו וד"ה ברם בתוספות רי"ד.