תוספתא כפשוטה על קידושין א:יא

145-46. אי זו היא מצות הבן על האב, מאכיל, ומשקה וכו'. במשנתנו פ"א מ"ז: כל מצות הבן על האב אנשים חייבים ונשים פטורות וכו'. ומתחילה סבר הבבלי לפרש שמצות הבן על האב כוונתו מצוות שהבן מצווה על אביו, 17 דוגמת "אתה מצווה עליו לפרנסו" בברייתא שבבבלי כתובות ס"ז ב'. ולפיכך שאלו, כיצד אמרו על כך שהנשים פטורות, והרי גם הנשים חייבות בכיבוד אב ואם, ומשום כך אמר רב יהודה שם: הכי קאמר כל מצות הבן המוטלות על האב לעשות לבנו אנשים חייבים ונשים פטורות. תנינא להא דת"ר (להלן בסיפא) האב חייב בבנו למולו, ולפדותו וכו'. וע"פ שיטה זו פירש רב יהודה את הסיפא של משנתנו, עיין להלן. אבל במשניות מטיפוס א"י (משנה שבירושלמי, פיסקא שבירושלמי, הוצ' לו, קויפמן ופרמה) הגירסא היא להפך: כל מצות האב על הבן האנשים חייבין והנשים פטורות, כל מצות הבן על האב אחד אנשים ואחד נשים חייבין. ומפרט בירושלמי את המצוות כבתוספתא בערך. 18 אלא ששם הפרוט הוא ע"פ סידרו במשנה, כלומר, מתחילה המצוות של האב על הבן, ואח"כ מצוות של הבן על האב. ומתוך התוספתא שלנו ברור ששנתה את משנתה בנוסח א"י, אלא שסדר הבבות הוא כמו במשנה שבבבלי. ועיין מ"ש ר"ל גינצבורג בגנזי שכטר ח"א, עמ' 489, סי' ד', ומ"ש להלן שורה 48–49, ד"ה אי זו. וכבר עמד ר' יהוסף אשכנזי על החילוף בין משנת הבבלי לבין משנת הירושלמי, ופירשה כפשוטה, וכמו שרצה הבבלי לומר בתחילה, אלא שעמעם על פירוש זה, משום משנת בכורות פ"ח סמ"ו (והובאה בבבלי כ"ט סע"א): הוא לפדות ובנו לפדות, הוא קודם את בנו. ר' יהודה אומר בנו קודמו, שמצותו על אביו, ומצות בנו עליו , הרי לך שמצות הבן על האב פירושו, מצוות הבן שמוטלות על האב, 19 אין מכאן ראייה גמורה, משום שמצוותו פירושו "מצוות פדיון הבן", ומצוות פדיון הבן ביחס לאב הרי היא על אביו (כלומד, על הסבא של בנו) ומצות בנו (כלומד. מצוות פדיון בנו) עליו היא, ואין יסוד חזק להסיק מכאן שהניסוח כאן הוא מתוך הסידרא של "מצות בנו עליו", שכוונתו מצוות הבן שמוטלות על האב. דוגמת פדיון הבן, וכמו שפירש הבבלי שהבאנו לעיל. ברם יפה העיר מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 340, על הלשון שבמכילתא פסחא פי"ה, הוצ' הורוביץ, עמ' 73: הצד השוה שבהן (כלומר, במלה ובפדיון הבן) שהוא מצות האב על הבן , אם לא עשה לו אביו הוא יעשה לעצמו וכו'. וגירסא זו מתאימה ללשון המשנה כאן בטופסי א"י, וכמו שמפורש בתוספתא ובירושלמי כאן. וכן ראיתי בשאילתות סוף שאילתא נ"ו: דרש. כל מצות הבן על האב . 20 ובאמת בכ"י אפשטין (לפי הוצ' מירסקי, עמ' קס"ו, בשנו"ס): "מצות האב על הבן ", והוא תיקון ע"פ משנת הבבלי. ומשמע מכאן שהיתה לפניו הגירסא במשנה כנוסח א"י, שהרי הוא עוסק שם במצות כיבוד אב ואם.

246-47. מאכיל ומשקה מלביש ומכסה מוציא ומכניס ומרחיץ את פניו ידיו ורגליו. בתו"כ ריש קדושים ה"י, פ"ז ע"א: אי זהו כיבוד מאכיל ומשקה מלביש ומכסה מכניס ומוציא. וכ"ה במכילתא דרשב"י יתרו, הוצ' אפשטין-מלמד, עמ' 152. וכן בירושלמי כאן פ"א ה"ז, ס"א ע"א, אלא ששם: ומכסה ומנעיל מכניס ומוציא. ובירושלמי פיאה פ"א ה"א, ט"ו ע"ג, בא "מנעיל" במקום "מכסה" (עיין להלן). ובבבלי כאן ל"א סע"ב הגירסא היא כמו בתו"כ, אלא שבנוסח העין יעקב (כמו שהעירו בגליון במקומו) הגירסא היא כבירושלמי פיאה הנ"ל. ובכל המקבילות שראינו לא נזכר "ומרחיץ פניו ידיו ורגליו". ובירושלמי כאן לעיל שם: וכשם שהוא זכה לו (כלומר, שהאב זכה לבן) בחמשה דברים כך הוא חייב לו בחמשה דברים 21 המניין הזה היה מקובל אצל חז"ל, שכן שנו בילמדנו (לפי ילקוט שלח רמז תשמ"ה): האב חייב בבנו בחמשה דברים , למולו, לפדותו וכו', והבן אף הוא חייב לכבד לאביו . ועיין בתנחומא שלח סי' י"ד, הוצ' בובר סי' כ"ו, במ"ר רפי"ז. ואילו הן מאכיל, ומשקה, מלביש, מנעיל, מנהיג. והוא מתאים לירושלמי פיאה אלא שכלל מכניס ומוציא ב"מנהיג". ובפסיקתא רבתי (כ"ג-כ"ד), הוצ' רמא"ש קכ"ב ע"א: איזהו כיבוד, מאכל ומשקה מרביץ מרחיץ סך ומנעיל ומכניס ומוציא. וכנראה שיש כאן השפעה ממשנת סנהדרין פ"ז מ"ו. ועיין מכילתא, מס' בחדש, יתרו רפ"ח, עמ' 231.

347. אחד האיש ואחד האשה, אלא שהאיש ספיקה בו לעשות וכו'. תו"כ ריש קדושים ה"ב, פ"ו ע"ד, ירושלמי פאה וקידושין הנ"ל, בבלי ל' ב', ל"ה א', פסיקתא רבתי, קכ"ב סע"א הנ"ל, ועיין מכילתא הנ"ל.

448-49. אי זו היא מצות האב על הבן, למולו, ולפדותו וכו'. וכן בירושלמי פ"א רה"ז, ס"א א': כל מצות האב על הבן כו' (כלומר פיסקא ממשנתנו), מצוה שהאב חייב לעשות לבנו, למוהלו לפדותו וכו'. ובבבלי כ"ט א': מאי כל מצות הבן על האב וכו', האב חייב בבנו למולו ולפדותו וכו'. ושני התלמודים לשיטתם בגירסתם במשנה, עיין מ"ש על כ"ז לעיל שורה 45–46, ד"ה אי זו היא, ואילך. וברייתא זו במכילתא בא פי"ח, עמ' 73, קה"ר פ"ט, ט', ילמדנו בילקוט שלח רמז תשמ"ה, תנחומא שם סי' י"ד, הוצ' בובר סי' כ"ו, במ"ר רפי"ז. ועל הסדר כאן, עיין בח"ד ומ"ש הר"ל גינצבורג בגנזי שכטר ח"א, עמ' 478.

550. ויש אומ' אף להשיטו בנהר. וכ"ה בקה"ר ובבבלי הנ"ל (ושם: במים). ובירושלמי הנ"ל: ר' עקיבה אומר אף ללמדו לשוט על פני המים. ובמכילתא הנ"ל: ר' עקיבא אומר אף ללמדו שייט. רבי אומר אף ישוב מדינה. ובבבלי ל' ב': איכא בינייהו, דאגמריה עיסקא. וברש"י: אם למדו סחורה, לת"ק הרי למדו חיים וכו'.

650-51. כל שאין מלמד את בנו אומנות מלמדו ליסטות. בד: כאלו מלמדו לסטות, והוא תיקון ע"פ הבבלי הנ"ל שגרס בברייתא כלפנינו בכי"ו, ושאל: ליסטות סלקא דעתך, אלא כאילו מלמדו ליסטות. 22 באתונה העתיקה היה קיים חוק, νόμος περὶ τῆς ἀργίας (כנראה, מזמנו של דרקון), שהיה מטיל ענשים חמורים על הבטלה. וחוקי Solon (לפי פלוטרך, Solon 22) אינם מחייבים את הבן לפרנס אביו לעת זיקנותו, אם אביו לא לימדו אומנות. ועיין מ"ש על כל זה G. Busolt בספרו Griechische Staatskunde (מינכן 1920–26), עמ' 182, הערה 5, עמ' 815, הערה 1. ובכי"ע: ילמדו ליסטות, וסיגנון זה יותר עוקץ, הואיל ואין אביו מלמדו אומנות, מוטב לו לאביו ללמדו מתחילה ליסטות, שלא יהא לקיש ליסטים ובכיר לצלובים. ומהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 536, העיר על סיגנון דומה במשנה סוטה פ"ג מ"ד: כל המלמד בתו תורה לומדה תפלות, ואף שם שאלו בבבלי (כ"א ב'): תיפלות סלקא דעתך, אלא אימא כאילו למדה תפלות. ועיי"ש במבוא הנ"ל שהביא כמה נוסחאות שלא גרסו במשנתנו "כאילו", עיי"ש. וכן בתרגום לטיני ממשנה זו מן המאה השלש עשרה למספרם: 23 עיין מ"ש עליו במחברתי שקיעין, עמ' 94. Qui docet filiam suam legem, docet eam lecacitatem.

751-53. רבן גמלי' אומ' כל שיש בידו אומנות למה הוא דומה, לכרם [שמוקף גדירו לחרי' שמוקף סייג וכל שאין בידו אומנו' למה הוא דומה, לכרם] שאין מוקף גדירו ולחריץ שאין מוקף סייג. השלמתי ע"פ ד, ובכי"ו נשמט ע"י הדומות. ובכי"ע: כל שיש בידו אומנות למה הוא דומה, לכרם שמוקף גדר ולאריס שמוקף סייג. ושם, כנראה, נשמטה הסיפא ע"י הדומות. הזיווג של כרם וחריץ, וכן גירסת כי"ע "אריס" במקום "חריץ", מורה ש"חריץ" כאן אינו אלא עריס, אריס, והכתיב חריץ רגיל בתוספתא, עיין מ"ש לעיל ח"ב (כלאים), 24 על מה שכתבתי שם יש להוסיף ספרי האזינו פיס' שי"ב, כ"י ברלין (לפי שנו"ס בהוצ' הר"א פינקלשטין, עמ' 353, שורה 3): ונתנה לעריצים , התחילו עריצים גונבים אותה וכו'. ובשאר נוסחאות שם: לאריסים, התחילו העריסים וכו'. ופשיטא שאין "עריצים" אלא שינוי כתיב של "חריצים", "אריסים", "עריסים", בלי הבדל במשמעות המלה. עמ' 625. שניהם, כרם ועריס, אוסרים את הזרעים בתוך ד' אמות (עיין כלאים רפ"ו), אבל אם היו מוקפים גדר, או סייג, גבוה עשרה טפחים, מותר לסמוך להם זרעים. והמשל כאן 25 בניגוד למסורת ר' יוסי בר' אלעזר בשם רבן גמליאל להלן בסמוך. הוא על היחס שבין הכרם לבין "חוץ לכרם". ותוכנו, כשם שכרם המוקף גדר, ועריס המוקף סייג, אינם אוסרים את מה שנזרע בתוך ד' אמות שלהם (כמשנת כלאים פ"ד מ"ג), כך מי שיש לו אומנות אינו יורד לחייו של חבירו, והוא אומר "אני משכים למלאכתי והוא משכים למלאכתו, כשם שהוא אינו מתגדר במלאכתי, כך אני איני מתגדר במלאכתו", ואינו מזיק לחבירו. והמשל בין כרם לאומנות מצוי גם במסורת אגדה, שכן אמרו בילמדנו (לפי ילקוט שלח רמז תשמ"ה): ולמדם אומנות. וכי תבאו אל הארץ ונטעתם (ויקרא י"ט, כ"ג).

854-56. כל שבידו אומנות למה הוא דומה, לאשה שיש לה בעל, בין שהיא מתקשטת ובין שאינה מתקשטת אין הכל מסתכלין בה, ואם אין מתקשטת היא תהא לה מורא. וכ"ה בד, אלא ששם: לא תהא לה מורא. ובכי"ע: אם אינה מתקשטת היא תהא לה מאירה . ואין ספק שגירסת כי"ע נכונה, ולהלן בסיפא נביא את מסורת הקדמונים בגירסת התוספתא. והמשל הוא שבאשה שיש לה בעל אין אחד מעוניין להסתכל אם היא מתקשטת, או לא, אבל תבוא לה מאירה אם אינה מתקשטת, שהרי סופה להמאס על בעלה, ועיין במשנת נדרים רפי"א וכתובות פ"ז מ"ג. ועיין בבלי פ"א ב', ובהגהות הרד"ל שם, ד"ה כמה שנ', שהסמיך לו את התוספתא. וכן אדם שיש לו אומנות, בין אם הוא מתהדר בצדקה ומתקשט במלבושו, בין אינו עושה כן, אין הבריות מרננים אחריו, אבל אם יש לו ואינו מתנהג כן תהא לו מאירה. ועיין מ"ש להלן בסיפא בשם הגאון. והדמיון בין אומנות לאשה מצוי במקורות חז"ל, עיין בבלי סנהדרין פ"א א'. ובקהלת זוטא, עמ' 122 (לפי גירסת הילקוט רמז תתקפ"ט): ראה חיים זו תורה. עם אשה. זו אומנות . ועיין בבלי כאן ל' ב'.

956-58. וכל שאין בידו אומנות למה הוא דומה, לאשה שאין לה בעל, בין מתקשטת ובין שאינה מתקשטת הכל מסתכלין בה. ואם אין מתקשטת היא לא תהא לה מורא. כל בבא זו, כנראה, היתה חסרה בטופס שממנו הדפיסו בד"ו, אלא שהוסיפו ע"פ נוסחא אחרת, והקדימו לה המגיהים: "בספרי' אחרי' ונר'", כלומר, נוסחא זו מצאוה בספרים אחרים, והיא נראית להם. וברור שבנוסחא שהדפיסו ממנה, נשמט ע"י הדומות בט"ס. ובכי"ע ישנה בבא זו, אלא שמסיים בה: ואם מתקשטת היא תהא לה מאירה . וכן בשו"ת מהר"ם בר ברוך (דפוס פראג) סי' קצ"ט: תבא מאירה לאשה שיש לה בעל ואינה מתקשטת, ותבא מאירה לאשה שאין לה בעל ומתקשטת . ובתשה"ג שערי תשובה סי' פ"ד: גרסינן בשקלים תבוא מארה לאשה שיש לה בעל ואינה מתקשטת, ותבא מארה לאשה שאין לה בעל ומתקשטת, ותבוא מאר' לצורבא מרבנן דלא מתקשט בכבודה של תורה. ומדברי הגאון לעיל שם משמע קצת שאף הסיום הוא מן המקור שהביא. והדברים אינם בשקלים ולא במקום אחר 26 והלשון "לצורבא מרבנן" מוכיח שיש כאן מקור בבלי. (חוץ מן ההתחלה שנמצאת כאן בתוספתא). ובמקור זה, כנראה, השתמש ר' יוסף אבן אביתור במכתבו לרב שמואל הכהן גאון ישיבת א"י: 27 לפי מרמורשטין בצופה הצרפתי ח"ע, 1920, עמ' 102, ופרסמה מחדש יעקב מאן בתרביץ ש"ו, עמ' 86. מי לא אמרינן בהדין עניינא, ואם אינה מתקשטת תבוא לה ותבוא לה וכול'. וכוונתו לת"ח שאינו מתקשט בכבודה של תורה, ואינו מקפיד על כבודו. ובאבות דר"ן נו"ב פכ"א: ר' אומר גדולה היא מלאכה שכל מי שאינו עוסק במלאכה בני אדם משיחין בו, מנין איש פלוני אוכל, מנין הוא שותה. משל למה"ד לאשה שאין לה בעל והיא מ(ת)קשטת עצמה ויוצאה לשוק, ובני אדם משיחין בה. כך כל מי שאינו עוסק במלאכה בני אדם משיחין בו. סוף דבר, מכל הנ"ל ברור שגירסת כי"ע נכונה, ותבוא מאירה לאשה שאין לה בעל והיא מתקשטת, שהרי אין אשה מתקשטת אלא לבעלה (שה"ש רבה פ"א, ד'), וכמו שאמרו בספרי בהעלתך פי' צ"ט, הוצ' הרח"ש הורוביץ, עמ' 98: אלא שראת את צפורה שאינה מתקשטת בתכשיטי נשים, אמרה לה (כלומר מרים) מה לך שאין את מקשטת וכו', לכך ידעה מרים (כלומר, שמשה פרש מאשתו צפורה). ואף מי שאין לו אומנות דומה לאשה שאין לה בעל, שכולם מסתכלים בה ומדברים בה, בין שאינה מתקשטת (ואומרים שנתייאשה מלהנשא) ובין שהיא מתקשטת (ואומרים שהיא נראית כזונה), כך מי שאין לו אומנות הכל מדברים עליו בין אם הוא מתהדר ובין אם אינו מתהדר, ותבוא לו מאירה אם הוא מתהדר ואין לו.

1058-59. ר' יוסה בי ר' לעזר אמ' משם רבן גמליאל (ר' אומ' כל שבידו וכו'. וכ"ה בד (אלא ששם חסרות המלים: ר' אומ', וכן הן חסרות בכי"ע). ולא מצאתי תנא זה במקום אחר בברייתות, אבל בכי"ע: ר' אלעזר בר' צדוק אומ' משום רבן גמ' כל שיש בידו וכו'.

1159-60. כל שבידו אומנות למה הוא דומה, לכרם גדור, שאין בהמה וחיה נכנסין לתוכו וכו'. המשל של ר' יוסה בר' לעזר אף הוא משוה את האומנות לכרם, אלא שהוא מדבר על היחס של ה"חוץ לכרם" לכרם (בניגוד לרבן גמליאל שברישא). ומי שיש בידו אומנות אין הבריות נכנסים לתוך ענייניו לדעת מהיכן ירק זה חי, ושמא הוא מלסטם את הבריות, או מתוך סקרנות פשוטה, מה שאין כן באין בידו אומנות. והוא המשל הפשוט ביותר.