תוספתא כפשוטה על קידושין א:יג

167-69. העושה מצוה אחת מטיבין לו, ומאריכין לו ימיו ושנותיו, ונוחל את האדמה. וכל העובר עבירה אחת מריעין לו, ומקטפין את ימיו, ואין נוחל את הארץ, ועל זה נאמ' וכו'. הרישא היא פיסקא ממשנתנו פ"א מ"י, אלא ששם: ונוחל את הארץ , וכ"ה כאן גם בד ובכי"ע. והגירסא שלנו משובחת היא, וע"פ לשון הכתוב היא (דברים ה', ט"ז): למען יאריכון ימיך, ולמען ייטב לך על האדמה אשר ה' אלקיך נותן לך . וכן רגילה אריכות ימים על פני האדמה בספר דברים. ושני התלמודים (ירושלמי פ"א ה"י, ס"א ע"ד, בבלי ל"ט ב') הבינו את דברי המשנה מעין "יש עושה מצוה אחת", כלומר, פעמים העושה מצוה אחת מטיבין לו, והיינו כשחציו זכאי וחציו חייב, ואם עשה מצוה אחת הוכרע לכף זכות, כמפורש להלן. ואשר לסיפא הלשון במשנתנו היא: וכל שאינו עושה מצוה אחת אין מטיבין לו ואין מאריכין לו ימיו ואינו נוחל את הארץ. ופירשה התוספתא "אינו עושה מצוה אחת" כלומר שעובר עליה, 28 ובמשנתנו שנו "אינו עושה מצוה אחת", כהקבלה לרישא. ועובר עבירה אחת, ופעמים שהיא מכריעה אותו לכף חובה. וכן הבין בעל פני יהושע גם את דברי רב יהודה בבבלי ל"ט ב' הנ"ל. והתוספתא לא נקטה לשון שלילית (אינו עושה מצוה, אין מטיבין לו וכו') אלא לשון חיובית: העובר עבירה וכו' מריעין לו, מקטפין 29 בד ובכי"ע: מקצרין, ועיין לעיל מגילה פ"ג הכ"ז, עמ' 361. את ימיו. ונראה שאף בירושלמי פירשו "אינו עושה מצוה" היינו עובר עבירה. וכן שנו שם בפ"א רה"י, ס"א ע"ד: תנינן 30 כ"ה בשרי"ר, עמ' 228, והכוונה למשנתנו סוף מכות. הא כל היושב ולא עבר עביר' נותנין לו שכר כעושה מצוה, ואת אמר' אכן. והקושיא מן הרישא, 31 כמו שמצוי לפעמים בירושלמי, ולפנינו הדבר מובן יותר. משום שבסמוך מקשה באמת מן הסיפא, ולפיכך נקט אותה גם כאן. שאמרו שם: העושה מצוה אחת על אחת כמה וכמה שתינתן לו נפשו. ולפ"ז אין מצוה אחת אלא מצילתו ממיתה חטופה, אבל לא שמענו שנותנים לו כל המדות ששנו במשנתנו. ותירצו: אלא כן אנן קיימין במחוצה (כלומר, שהאדם הוא מחוצה, חציו חייב וחציו זכאי). עשה מצוה אחת מטיבין לו וכו', והעובר עבירה אחת אין מטיבין לו וכו'. ויש כאן פירוש ל"אינו עושה מצוה אחת", כמו שהוא בתוספתא כאן (אבל אין שם כלל ציטטה מן התוספתא). וכל מפרשי הירושלמי נדחקו מאד בפירושו. ועיין בפיה"מ להר"מ במקומו שאף הוא נתקשה בפירוש הסיפא של המשנה. ושוב שאלו להלן בירושלמי את אותה הקושייא ממשנת מכות הנ"ל ששאל גם הבבלי ל"ט סע"ב ותירצו את אותו התירוץ. ור' יוסי בר בון פירש את משנתנו כאן שעושה מצוה אחת פירושו מי שייחד לו מצוה ולא עבר עליה מימיו, עיין מ"ש ע"ז בפירושי להלכות הירושלמי להר"מ, עמ' ס"ז, הערה 4.

270-71. לעולם יהא אדם רואה את עצמו כאילו חציו זכיי וכו'. כל הברייתא בבבלי מ' ב'. ובקה"ר רפ"י: דורשי רשומות אומרים האדם נידון אחר רובו. ולעולם ימוד אדם עצמו חציו זכאי וחציו חייב וכו'. ועיין גם בירושלמי כאן פ"א ה"י, ס"א ע"ד, ובקה"ר לעיל שם.

372. אילו שהכריע וכו'. בד ובכי"ע: אוי לו, והנכון כלפנינו, עיין מ"ש לעיל ח"א (ברכות), עמ' 47, ויש להוסיף עליהן כהנה וכהנה גם מן המשנה, עיין מ"ש ר"י קוטשר בספר חנוך ילון, עמ' 266 ואילך, והוא העיר שם אף למקום שלנו לפי שנו"ס של צוקרמנדל (ושם בטעות: אי לו, כלומר בשתי מלים), ועיין מ"ש להלן שורה 76, ד"ה אילו.