תוספתא כפשוטה על קידושין א:ד

18-9. לא ישא אדם אשה עד שתגדל בת אחותו וכו'. וכן אמרו בבבלי יבמות ס"ב סע"ב: והנושא את בת אחותו וכו', עליו הכתוב אומר אז תקרא וה' יענה וכו' (ישעי' נ"ח, ט'). ובירושלמי שם פי"ג ה"ב, י"ג ע"ד: מעשה באמו 1 בכי"ל: באשתו, ונמחק, ובגליון בכ"י המגיה: באמו. של ר' ליעזר שהיתה דוחקת בו לשאת את בת אחותו, והיה אומר לה, בתי, לכי הנשאי וכו', כנסה ולא הכירה עד שהביאה שתי שערות. והמקור הוא באבות דר"ן נו"א פט"ז, ל"ב ע"א, עיי"ש. ואף ר"י הגלילי היה נשוי בת אחותו, לפי ב"ר פי"ז, ג', הוצ' תיאודור, סוף עמ' 152. ועכשיו אנו יודעים שהיתה כת קדומה בישראל שהתנגדה לנישואין הללו, וכ"ה בברית דמשק ה' שורה 8: "ולוקחים איש את בת אחיהו ואת בת אחותו", ובאו להוציא מליבן של מינין, כפי שכבר העיר בה"ג, ד"ב, עמ' 609, עיין מ"ש פוזננסקי בסה"י לכבוד קויפמן, 2 והוא ציין גם לכפתור ופרח ספ"ה, עיי"ש. עמ' 174. ורגיל הוא שחז"ל הופכים רשות למצוה כדי להוציא מלבן של מינין. ועיין בתוספות יבמות צ"ט א', ד"ה ספק. וטעמו של הריב"ן שם נמסר בשם ר' שרירא גאון, בס' גבול מנשה לר"מ גראסבערג, עמ' 15, והעיר על כך ידידי הגרז"ו לייטער בספרו לגיטין, עמ' 132. ועיין במה"פ בירושלמי יבמות פ"א סה"א, ד"ה זאת. ועיין בירושלמי כתובות פ"א סוף ה"ה, כ"ה ע"ג, ובמקבילה בקידושין פ"ד סה"ד, ס"ה ע"ד. ועיין מ"ש הרא"ש רוזנטל בספר חנוך ילון, עמ' 295.

29-10. או עד שימצא את ההגון לו, שנ' ומלאה הארץ זמה. וכ"ה ("את ההגון לו") אף בד. ובכי"ע: את ההוגנת לו וכו'. והנכון כלפנינו, והכונה היא מעין [הזיווג] ההגון לו. ובמשנתנו יבמות פי"ב מ"ו: והן משיאין לו עצה ההוגנת לו וכו'. אבל במשניות מטיפוס א"י (הוצ' לו, קויפמן, פיסקא שבירושלמי גליון כ"י פרמה): והן משיאין לו עצה, את ההוגן לו. ובכ"י עתיק של המשנה עם פיה"מ להר"מ (עיין בהוצ' ר"י קאפח, עמ' מ"ט, כ"י ק'): עצה את ההגון לו. והכוונה שיעשה את ההוגן לו. ובספרי כי תצא פי' ר"צ, הוצ' ר"א פינקלשטין, עמ' 309: ודברו אליו, בהוגנת לו , שאם היה הוא ילד והיא זקנה וכו', ולמה לך להכניס קטטה לביתך. ועיין בבלי יבמות מ"ד א', ק"א ב'. ובירושלמי יבמות פי"ב ה"ו, י"ב ע"ד: והן נותנין לו עצה את ההוגן לו. מהו את ההוגן לו וכו' היא טליתא והוא סב אמרין ליה, טליתא היא והיא מכלמה עלך, כלומר היא מזנה עליך. ובבבלי סנהדרין ע"ו א': אל תחלל את בתך להזנותה (ויקרא י"ט, כ"ט). ר' אליעזר אומר זה המשיא בתו לזקן. ואף כאן הנושא אשה שאינו הוגנת לו בשנים עליו הכתוב הנ"ל אומר (ויקרא שם) ומלאה הארץ זמה . ואף הנושא אשה שאינה הוגנת לו מטעמים אחרים סופו ששונאה (עיין לעיל סוטה פ"ה, שורה 77 ואילך) והם מזנים אחד על השני.

310-11. זמה היא. ר' לעזר או' זה פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות. וכ"ה ("זמה היא") גם בד ובכי"ע (אצל צוקרמנדל בטעות: ומה היא). והכוונה לפסוק בויקרא כ', י"ד, וכמו שמבאר ר' לעזר להלן בסמוך על סמך גזירה שוה. ובד הגירסא: ר' אליעזר אומר וכו', וכ"ה בכי"ע. והנכון כלפנינו (ר' לעזר=אלעזר), וכ"ה בשם התוספתא במיוחס להר"ש תו"כ קדושים פ"ז ה"ה, פ' ע"ד: ובתוספתא דקדושין אמר ר' אלעזר זה פנוי הבא על הפנויה וכו'. וכן בירושלמי יבמות פ"ו סה"ה, ז' ע"ג, פ"ז ה"ה, ח' ע"ב, פי"ג ה"א, י"ג ע"ב, הגירסא בכל מקום "ר' לעזר" (ולא: "ליעזר"). וכן בתו"כ אמור פ"א ה"ז, צ"ד סע"ב (אבל בכי"ר הוצ' ר"א פינקלשטין: ר' אליעזר ). וכ"ה בבבלי יבמות נ"ט ב', ע"ו א', סנהדרין נ"א א', תמורה כ"ט ב', ל' א'. וביבמות ס"א ב' בטעות: ר' אליעזר אומר וכו', אבל בכי"מ לנכון: ר' אלעזר וכו', וכן תיקנו בגליון במקומו, שהרי ר' אליעזר חולק שם ברישא, ועיין דק"ס סנהדרין, עמ' 149, הערה צ'. ואני מעיר על כך משום שהשינוי בין "אלעזר" לבין "אליעזר" רגיל מאד, וע"פ רוב אין לסמוך אלא מתוך העניין עצמו.

411-12. ר' לעזר אומ' מנין שענוש לפני מקום כבא על אשה ואמה וכו'. וכן בד: ר' אלעזר אומ' וכו'. ובמיוחס להר"ש הנ"ל: אמר ר' אלעזר מנין וכו'. וכן בתו"כ קדושים פ"ז ה"ו (ד"ו מ"ו ע"א): ר' אלעזר אומר מנין וכו' (בהוצ' ווייס בטעות: ר' אליעזר), וכ"ה בכי"ר הנ"ל שם. וכן מוכח מלעיל, והוא בעצמו מבאר את דבריו כיצד הוא למד מ"זמה היא". ובכי"ע אף כאן בטעות: אמ' ר' אליע' מנין וכו'.

513-14. ר' ליעזר בן יעקב אומ' מתוך שבא על נשים הרבה, ואין ידוע וכו'. תו"כ קדושים הנ"ל ה"ה, הוצ' ווייס, צ' ע"ד, בבלי יבמות ל"ז ב'.

616. נמצא כל העולם מתמזרין וכו'. בד: נמצא כל העולם מתמלא ממזרין וכו'. ובכי"ע: והעולם מתמלא ממזרות וכו'. וכע"ז במקבילות הנ"ל. וגירסא שלנו נראית מקורית, והואיל ועולם במשמעות שלנו בא תמיד בצורת יחיד בספרות של א"י, הרי היו"ד כאן הוא ניקוד (כרגיל בכי"י), והיינו העולם מתמזרן, מתקלקל ונשחת. ועיין מ"ש לעיל ח"א (תרומות), עמ' 449. ועדיין צ"ע בדבר.

7לכך נאמ' ומלאה הארץ זמה. בכי"ע נוסף כאן: זה מה הוא, אינו לא כהן, ולא לוי, ולא ישר'. וכנראה שכן היתה הגירסא גם לפני המיוחס להר"ש קדושי' פ"ז ה"ה הנ"ל, אלא שקיצר, עיי"ש, ומשום כך הביאה שם. ובכי"ו ובד בא מאמר זה להלן אחרי דברי ר' יהודה בן בתירא. ונדידה זו ממקום למקום הוא סימן מובהק להוספה מן הגליון, ולפנינו ובד נכנס שלא במקומו. ואף בתו"כ קדושים הנ"ל: שנאמר זימה , זה מה הוא. וכ"ה בתו"כ כי"ר הוצ' ר"א פינקלשטין, עמ' ת"ו. ובגליון שם: זו מה היא. והנה דרש זה של המלה "זמה" הוא של בר קפרא (לפי הבבלי נדרים נ"א א'). ובמיוחס לרש"י שם (ע"פ בבלי יבמות הנ"ל): זו מה היא. שאין אדם יודע אם מותרת לו, אם לאו, והוא ע"פ פירוש רבא לברייתא בתו"כ, שלר' אליעזר בן יעקב אינם אלא ספיקות. וכנראה שגם בתו"כ וגם בתוספתא היא הוספה ע"פ פירוש הבבלי.

816-17. ר' יהודה בן בתירא אומ' הרי הוא או' ולא תזנה הארץ, מוזנין הן הפירות. וכ"ה ("מוזני'") גם בד. ובכי"ע: ר' יהודה אומ'... מונין (אצל צוקרמנדל: מזנין) הן הפירות. ואף שם, כנראה, צ"ל: מו[ז]נין הן הפירות. ובתו"כ הנ"ל פ"ז ה"ג: ולא תזנה הארץ מזנים הם הפירות. ובפירוש הראב"ד שם (צ' ע"ד): מזנים הם הפירות שזורעין חטים ונעשים זונין, פי' אותו המין שנקרא יו"ל. ועיין מ"ש לעיל ח"א (תרומות) עמ' 387, הערה 42, ובמנחת יהודה לב"ר, סוף עמ' 266 ואילך. ופירוש הראב"ד יסודו בירושלמי כלאים פ"א ה"א, כ"ו ע"ד, ומדרש ב"ר פכ"ח, ח', עמ' 266, הנ"ל. ובפירש"י לחומש (ויקרא י"ט, כ"ט): הארץ מזנה את פירותיה לעשותן במקום אחר ולא בארצכם, וכן הוא אומר וימנעו רביבים וגו' (עיין להלן). ובפירוש רבינו הלל לתו"כ שם נדחק בפירושו, עיי"ש. ואשר לשינוי הגירסא "ר' יהודה בן בתירא", "ר' יהודה", עיין ע"ז להלן. ונראה שהגירסא שלפנינו המקויימת ע"י ד (וכנראה גם ע"י כי"ע) נכונה, ויש כאן הקבלה לכתוב שם: אל תחלל את בתך להזנותה ולא תזנה הארץ, כלומר, אם " תַּזנה " את בתך תוזנה הארץ, ונמצאו פירותיה " מוזנין ", החטים נעשים זונין .

917-18. זה מה הוא, לא כהן, ולא לוי, ולא ישראל. כבר כתבנו לעיל, שורה 16, ד"ה לכך, שפיסקא זו נכנסה שלא במקומה, והנכון הוא בכי"ע שם.

1018-19. הכריעו חכמים לסייע דברי ר' יהודה, שנ' שאי עיניך על שפים וכו'. וכ"ה בכי"ע. אבל בד: לסייע דברי ר' יהודה בן בתירה שנאמ' וכו'. והואיל ובכי"ו לעיל האומר הוא ר' יהודה בן בתירא, הרי אין ראייה מהשמטת שם אביו כאן, שכן דרך המקורות לדלוג על שם האב אם כבר נזכר מתחילה. 3 עיין מ"ש לעיל גיטין פ"ז ה"ג, שורה 11, ד"ה אמ' ר' יוסה. אבל כי"ע עקבי הוא, ואף ברישא לא נזכר בן בתירא (עיין מ"ש לעיל, שו' 16–17, ד"ה ר' יהודה). ובתו"כ קדושים פ"ז ה"ד הנ"ל: ר' יהודה אומר הרי הוא אומר (ירמיה ג', ב') ותחניפי ארץ בתזנותיך 4 בכי"ר, במה"ג ועוד: בזנותיך , כמו שהוא בכתוב. וברעתך , מהו עונשו של דבר, וימנעו רביבים ומלקוש לא היה ומצח אשה זונה היה לך, מאנת הכלם (שם, ג', ג'). ולפי תו"כ הביא ר' יהודה בעצמו ראייה זו מן הכתוב. ובילקוט שם רמז תרי"ז גרס גם בתו"כ ר' יהודה בן בתירא , כבתוספתא כי"ו וד לעיל.