תוספתא כפשוטה על קידושין א:ה

120-22. אי זהו גירעון כסף, רצה לפדות את עצמו בתוך השנים האילו, מחשב את המעות ואת השנים, ונותן לרבו, מפני שיד העבד על העליונה. במשנתנו פ"א מ"ב: עבד עברי וכו' וקונה את עצמו וכו' ובגרעון כסף. ומפרשת התוספתא מהו "גרעון כסף". ולפי פשוטה מבארת התוספתא שגרעון הכסף הוא לפי חשבון השנים שעבד אצלו, ומנכה לו את הדמים של שנות העבודה, כפשוטן של מקראות בספר ויקרא. אבל הלשון "מפני שיד העבד על העליונה" מגומגם קצת, ובשאר מקומות משמעותה של לשון זו היא שיד פלוני על העליונה ויכול לבחור בטובתו, עיין לדוגמא לעיל כתובות ספ"ח (ובמקבילה בב"ק פ"י ה"ז), ב"ק פ"י ה"ב, ב"מ פ"א הי"ח, שם פ"ג הט"ז ועוד. ועיקר ברייתא זו היא בתו"כ בהר פרק ח' ה"ה, הוצ' ווייס ק"י ע"א, והובאה בירושלמי כאן פ"א ה"ב, נ"ט ע"ב, ובבלי כ' א' (ערכין ל' א'). ושם נתבאר שאם השביח העבד, והוא שוה יותר בשעה שרוצה לתת בגרעון כסף, אינו מגרע לו אלא לפי המחיר שקנה אותו בו, ואם הוזל העבד גורע לפי שוויו בשנים הבאות. ולפיכך נראה שהגירסא הנכונה היא בכי"ע, ושם חסרה המלה "מפני", ולפיה "שיד העבד על העליונה" פירושה "ויד 5 כרגיל במשניות ובברייתות, עיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 635, ויש להוסיף עליהן כהנה וכהנה. העבד על העליונה", כלומר, העבד מחשב לפי טובתו, וכמפורש בתו"כ הנ"ל ובמקבילות.

222. אי זהו חזקת קרקעות, נעל, וגדר, ופרץ וכו'. במשנתנו פ"א מ"ה: נכסים שיש להם אחריות נקנין בכסף, ובשטר, ובחזקה. ומפרשת התוספתא אי זהו חזקת קרקעות. ובמשנת ב"ב פ"ג סמ"ג נתבארה חזקה זו במקום שאין כסף (מתנה, חלוקת היורשים, חזקה בנכסי הגר). ובבבלי שם נ"ב ב': תני רב הושעיא בקדושין דבי לוי נעל, גדר, פרץ, כל שהוא בפניו הרי זו חזקה, ופירש רבא בבבלי שם שאם החזיק בפניו אינו צריך לומר לו לך חזק וקני, אבל אם החזיק שלא בפניו לא קנה אלא אם אמר לו לך חזק וקני.

323. אי זו היא חזקת עבדים, נעל לו סנדלו וכו'. במשנתנו פ"א מ"ג: עבד כנעני נקנה בכסף, ובשטר, ובחזקה וכו'. ובירושלמי שם פ"א ה"ג, נ"ט ע"ד, ובבבלי כ"ד ב' וב"ב נ"ג ב' הובאה התוספתא שלנו (בשינוי לשון).

424. הגביהו, ר' שמעון או' אין לך חזקה גדולה מזו. לפי פשוטה משמע שהכוונה שהעבד הגביה לרבו דומיא דנעל לו סנדלו ודכוותיה, שכוונתו שהעבד עשה כן לרבו. ובירושלמי הנ"ל: ר' שמעון אומר אם הגביהו הרי זו חזקה, הגביה הוא את רבו אין חזקה גדולה מזו. ובבבלי הנ"ל: הגביהו קנאו. אמר ר' שמעון לא תהא חזקה גדולה מהגבהה, שהגבהה קונה בכל מקום. מאי קאמר? אמר רב אשי הגביה הוא לרבו קנאו (שהרי אף הוא, שימוש הוא), הגביה רבו לו, לא קנאו. אמר ר' שמעון לא תהא חזקה גדולה מהגבהה, שהגבהה קונה בכל מקום. ואף לפנינו הכוונה שהעבד הגביה את רבו והלשון מקוצר, וכמסורת הירושלמי, ואם הגביה את רבו, כדי להקל עליו לעלות על הסוס, וכדומה, אין לך שימוש גדול מזה. ועיין בהשגות הראב"ד פ"ב מה' מכירה ה"ב שהביא בשם הרב (כלומר, הרי"ף) שלא גרס בבבלי "הגביה רבו לו, לא קנאו", ושער שכן היתה הגירסא לפני הרמב"ם, ולכ"ע אין מחלוקת בהגביה הוא לרבו שקנאו.