תוספתא כפשוטה על קידושין א:ו

125. וקונה את עצמו בראשי איברים. בירושלמי פ"א ה"ג, ס' ע"א, שואל על משנתנו: ולמה לא תנינן בראשי איברים שאינן חוזרין? ומתרץ: מפני המחלוקת. אית תניי תני צריך גט שחרור, אית תניי תני אין צריך גט שיחרור. וכסיגנון זה גם בריש פיאה, ט"ו ע"א. ובבבלי כ"ד א': תנא יוצא בשן ועין וראשי איברים שאינן חוזרין. ולהלן שם כ"ה א': דתנן (נגעים פ"ו מ"ז) עשרים וארבעה ראשי אברים שבאדם וכו', ותני עלה בכולם עבד יוצא בהם לחירות. ועיין מכילתא משפטים פ"ט, הוצ' הרח"ש הורוביץ, עמ' 279.

225-28. וקונה את עצמו בכסף על ידי אחרים, ובשטר על ידי עצמו, מפני שהוא כנותן משמאל לימינו, דברי ר' מאיר. וחכמים או' בכסף על ידי עצמו, ובשטר על ידי אחרים, ובלבד שיהא כסף של אחרים, ואומ' לו על מנת שאין לך רשות אלא בו. כל הברייתא בשם התוספתא בחי' הרשב"א כ"ג א', סד"ה ושלש, וסוף הברייתא להלן שם כ"ג ב'. ובכי"ע בטעות: קונה את עצמו בכסף על ידי עצמו ... שאין לך רשות לפדות אלא בו. ובחי' הרשב"א כ"ג ב', ד"ה הא דאמרי': ע"מ שאין לך רשות אלא ליפדות , ולעיל שם חסר "אלא". ובד: אלא לפדות בו, וכצ"ל לפנינו. ובמשנתנו פ"א מ"ג: וקונה את עצמו בכסף ע"י אחרים ובשטר ע"י עצמו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים בכסף ע"י עצמו, ובשטר ע"י אחרים, ובלבד שיהא הכסף משל אחרים. ולא הוסיפה התוספתא אלא טעם לדברי ר' מאיר שאינו נקנה בכסף ע"י עצמו, מפני שהוא כאילו נותן מימינו לשמאלו, שהרי מה שקנה עבד קנה רבו, ואם נותן את הכסף לרבו, דינו כאילו מעביר מיד שמאל של רבו ליד ימינו. ובדברי חכמים הוסיפה, שאפילו אם הכסף של אחרים, צריכים שינתנו על מנת שאין לך רשות בכסף אלא לפדות בו. ובמשנת נדרים פי"א מ"ח: והוא רוצה לתת לבתו מעות, אומר לה הרי המעות האלו נתונים לך במתנה, ובלבד שלא יהא לבעליך רשות בהן, אלא מה שאת נושאת ונותנת בפיך. וכלשון זו בסתם מתנה לאשה בירושלמי גיטין פ"ה ה"א, מ"ט ע"ב. ובבבלי כ"ג ב': אמר רב ששת דכולי עלמא אין קנין לעבד בלא רבו, ואין קנין לאשה בלא בעלה, והכא במאי עסיקינן דאקני ליה אחר מנה, ואמר ליה על מנת שאין לרבך רשות וכו'. ור' אלעזר אמר כל כי האי גוונא דכולי עלמא לא פליגי דקני עבד וקני רביה, והכא במאי עסיקינן, כגון דאקני ליה אחר מנה ואמר ליה על מנת שתצא בו לחרות וכו'. ובחי' הרשב"א שם: "וכן היא מפורשת בתוספתא, דתניא התם ובלבד שיהא כסף משל אחרים, ואומר לו ע"מ שאין לך רשות אלא ליפדות. אלמא פלוגתייהו בהכין, וכאוקמתיה דר' אלעזר". ועיין בבבלי נדרים פ"ח א' ובתוספות כאן כ"ג ב', ד"ה ור"א. אבל בירושלמי נדרים שם (ובמקבילה בקידושין פ"א ה"ג, ס' ע"א): תני ולא ליך. 6 כלומר, שצריך לומר לה ובלבד שלא יהא לבעלך רשות בהן, ואף לא ליך, אלא מה שאת נושאת וכו'. א"ר זעירא 7 כ"ה בקידושין, ובנדרים נשמט השם. מאן תנא ולא ליך, ר"מ, דר' מאיר עבד יד העבד כיד רבו (כלומר, והוא הדין יד אשה כיד בעלה), מפני שאמ' ולא ליך, הא אם לא אמ' ולא ליך, זכת האשה זכה בעלה. ומן התוספתא לכאורה משמע שאפילו בכך אין יוצא לחירות ע"י עצמו, ואפשר לומר שאם אמר לו "ולא ליך", מקרי ע"י אחרים, וכסברת התוספות כ"ד א', עיי"ש. ועיין בחי' הרמב"ן, הרשב"א, הריטב"א כ"ג א', במאירי שם, עמ' 131 ואילך. ובר"ן נדרים פ"ח ב'. ולעצם העניין משמע בירושלמי פ"א ה"ג, ס' ע"א, שבין ר"מ ובין החכמים סוברים שיוצא בשטר ע"י אחרים, 8 מה שאמרו שם: אתייא כרבי, דרבי אמר אדם משחרר חצי עבדו וכו', הכוונה למשנת גיטין פ"ד, כפירוש בעל פ"מ. וכל העניין של שחרור שלא מדעתו לא נזכר שם כלל בסוגיין, ומדברים ברגיל, בעבד שרוצה לצאת לחרות. וכל המחלוקת היא בכסף, לר"מ אינו יוצא לחרות בכסף ע"י עצמו, משום מה שקנה עבד קנה רבו, והוי ליה כנותן משמאלו לימינו (וכמו שאמרו בירושלמי הנ"ל במשחרר חצי עבדו בשטר ע"י עצמו), וחכמים סוברים שיוצא אף בכסף, אם הכסף לא ניתן לו אלא להפדות בו. נמצא שלחכמים יוצא לחרות בכסף ובשטר, בין ע"י עצמו בין ע"י אחרים. ולא דייקו בירושלמי מאי טעמא לא עירבו החכמים ושנו "בכסף ובשטר בין ע"י אחרים ובין ע"י עצמו", מפני שתפסו החכמים את לשונו של ר' מאיר והפכו אותו. וזו היא פשוטה של משנתנו, וכן פירש הר"מ בפיה"מ במקומו. אבל בבבלי פירשו את כל המשנה אחרת, משום שהיתה לפניהם ברייתא ששנתה בשם ר' מאיר: בשטר ע"י עצמו, ולא ע"י אחרים, והברייתא נסמכה למשנתנו אנו, ולפיכך בארו שבעבד המשתחרר שלא מדעתו עסיקינן, ור"מ לשיטתו שסובר חוב הוא לעבד שיוצא לחרות (גיטין פ"א מ"ו). ושוב שאלו לשיטת החכמים למה לא עירבו ושנו "בכסף ובשטר בין ע"י אחרים ובין ע"י עצמו" והסיקו מכאן: אלא בכסף בין ע"י אחרים בין על ידי עצמו, בשטר ע"י אחרים ולא ע"י עצמו, ור"ש בן אלעזר היא דתניא וכו', עיין להלן בסמוך.

328-29. ר' שמעון בן לעזר אמ' משם ר' מאיר אף בשטר על ידי אחרים, אבל לא על ידי עצמו. וכ"ה בד, בכי"ע ובחי' הרשב"א כ"ג א', סד"ה ושלש. וכן בירושלמי פ"א ה"ג, ס' ע"א, הגירסא היא בלפנינו. אבל בחי' הרמב"ן כ"ג א', ד"ה גמרא: ובתוספתא לא גרסינן אף , וכן במקצת נוסחאות בגמרא. 9 עיין בתוספות כ"ג ב', ד"ה ר"ש. ובריטב"א שם, ד"ה אם כן: מיהו בתוספתא לא קתני אף, אלא הכי קאמר רשב"א אומר 10 אין מכאן ראייה שלפני הריטב"א היה חסר בתוספתא "משם ר' מאיר". שהרי מסוף דבריו נראה שהעתיק את הכל משיטת הרמב"ן, והרמב"ן לא העתיק את לשון התוספתא כולה אלא היה מעוניין במלה "אף" שבתוספתא, משום שהפירוש בברייתא שבבבלי תלוי בה, ובבבלי הרי לא גרסו "משם ר' מאיר", עיי"ש. בשטר ע"י אחרים כו', וכ"ה בגמרא במקצת נוסחאות. ולעניין התוספתא אין הבדל אם גורסין בה "אף", או לא, שהרי המסורת היא בשם ר' מאיר, ור' מאיר סובר במפורש שבכסף ע"י אחרים, ואפילו אם אין אנו גורסים "אף" בדברי ר"ש בן אלעזר, הרי בעל כרחינו פירושו שאף בשטר ע"י אחרים, דוגמת כסף. אבל בבבלי שהעתקנו לעיל אמרו על משנתנו: ור"ש בן אלעזר היא, דתניא ר' שמעון בן אלעזר אומר אף בשטר ע"י אחרים ולא ע"י עצמו, ושלש מחלוקות בדבר . ופירשו רוב הראשונים (נגד רש"י) שהחכמים של משנתנו הם ר"ש בן אלעזר, והוא סובר בכסף ע"י עצמו (וחולק על ר"מ), כשנתנו לו אחרים ע"מ להפדות בו, וכ"ש ע"י אחרים, ובשטר ע"י אחרים דווקא, מפני שהוא אינו סובר שגיטו וידו באין כאחד. ואשר למלה "אף" שבדברי ר"ש בן אלעזר, שממנה משמע שגם כסף ע"י אחרים ולא ע"י עצמו (והרי במשנתנו מפורש בדברי חכמים בכסף ע"י עצמו) הרי המחוור הוא כבספרים שלא גרסו "אף" בדברי ר"ש בן אלעזר, וממילא פירושו שדווקא בשטר ע"י אחרים ולא ע"י עצמו, אבל בכסף גם ע"י עצמו, וחכמים של משנתנו הם רשב"א, ושלש מחלוקות בדבר, שהרי קי"ל בכמה מקומות שגיטו וידו באין כאחד, וממילא יש כאן מחלוקת שלישית שבין בכסף ובין בשטר יוצא ע"י עצמו, או ע"י אחרים, עיין בראשונים הנ"ל, בבעל המאור ובמלחמות שם. והרמב"ן, הרשב"א והריטב"א נדחקו לפרש גם את הגירסא "אף" בדברי ר"ש בן אלעזר בבבלי, ובארו שר' שמעון בן אלעזר אמר כן לר' מאיר, כשם שאתה סובר שבכסף ע"י אחרים ולא ע"י עצמו, אף בשטר הדין כן, אבל הוא עצמו חולק על ר"מ בכסף. ומעניין שהרשב"א מסתייע מן התוספתא שלנו אף שגרס בה "אף" (בניגוד להרמב"ן והריטב"א), שהרי ממנה מוכח שר"ש בן אלעזר נושא ונותן בדברי ר' מאיר גרידא, והוא אומר שלר"מ לא בכסף בלבד משתחרר ע"י אחרים גרידא, אלא אף בשטר הדין כן. והואיל ובבבלי לא גרסו "משום ר' מאיר", אין מן התוספתא אלא גילוי מילתא בעלמא שר"ש בן אלעזר נושא ונותן בשיטת ר' מאיר, ועל שיטה זו עונה המלה "אף". ועיין מ"ש הרח"ש הורוביץ במכתב חדשי חמ"ב, עמ' 455. ועיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 1016, ועיין מ"ש לעיל גיטין פ"א ה"ה, שורה 34, ד"ה מפני.