תוספתא כפשוטה על קידושין א:ח

132-33. אי זו היא מסירה, כל שמסר לו פרומביא במוסרה הרי זו מסירה. כ"ה ("מסירה") בד ובכי"ע, ובכי"ו בטעות "מכירה". ובד ובכי"ע: פרומביא ומוסרה (בכי"ע: ומוסירה), והיא פרומביא (φορβεά), אפסר, היא מוסירה. ומלשון התוספתא מוכח שהבעלים מוסרים את הפרומביה ללוקח מיד ליד. ובבבלי כאן וב"ב הנ"ל: כיצד במסירה, אחזה בטלפה, בשערה, באוכף שעליה, בשליף שעליה, בפרומביא, ובזוג שבצוארה, קנאה. וברש"י כ"ה ב' (במשנה): נקנית במסירה. בעליה מוסרים אותה ללוקח באפסר , או בשערה, כדתניא לעיל, כיצד במסירה וכו'. ובתוספות שם, ד"ה בהמה (הראשון), מביאים פירוש זה גם בשם הריב"ם שהסתייע מבבלי ב"מ ח' ב': מאי לשון מסירה, כאדם המוסר דבר לחבירו. אבל הר"י חולק וסובר שאין צורך במסירה מיד ליד, כפי שמשמע מפשוטה של לשון הברייתא בבבלי. ועיין בח"ד שדייק לסייע לרש"י מסיומה של הברייתא "הרי זו מסירה", כלומר, מן הכפילות, ולא הבינותי למה הוצרך לכן, שהרי לשון התוספתא ברורה "כל שמסר לו", כלומר, הבעלים מסרו את הפרומביא מיד ליד. ועיין בלשון הירושלמי כאן פ"א ה"ד, ס' סע"א ואילך. ועיין בחי' הרשב"א כ"ה ב', ב"מ ח' ב', ב"ב ע"ה ב', ובמאירי כאן כ"ה ב', עמ' 249, ובחו"מ סי' קצ"ח סע' ח', ורבותינו סמכו על הראיות מן הבבלי, עיי"ש.

233. אימתי אמרו מטלטלין נקנין במשיכה וכו'. כל הברייתא להלן ב"ב פ"ה ה"ב, ירושלמי סוף שביעית, ל"ט ע"ד, גיטין פ"ח ה"א, מ"ט ע"ב, כאן פ"א ה"ד, ס' ע"ב. וכעין ברייתא זו גם בתוספתא ב"ב שם ה"א, והובאה בבבלי שם פ"ה א', ועיין מש"ש בתס"ר ח"ב, עמ' 141, בשיטות הראשונים.

334. ברשות הלוקח, כיון שקיבל עליו, קנה. כלומר, כיון שקיבל עליו המוכר למכור, קנה.

435-36. ברשות זה המופקדין אצלו, עד שיקבל עליו, או עד שישכור לו את מקומן. ופירשו הראשונים את הברייתא הראשונה שבתוספ' ב"ב הנ"ל שנשנית בתוספתא באותה לשון: עד שיקבל עליו הנפקד להמשיך בתפקידו גם ללוקח, או עד שישכיר לו 11 לפי הגירסא "שישכור לו", הכוונה שהלוקח ישכור לו (פעולה חוזרת, ישכור לעצמו) את מקומו. את מקומן. ועיין בנוסחאות שם שציינתי בתס"ר הנ"ל. ובירושלמי הנ"ל: ברשות זה שהיו מופקדין אצלו לא קנה, עד שיזכוהו בהן, 12 בקידושין: עד שיזכה הוא בהן, וצ"ל: עד שיזכהו בהן, כבירושלמי שביעית וגיטין. או עד שישכיר לו את מקומו.