תוספתא כפשוטה על קידושין ב:ט

150-52. זה או' במנה וזה או' במאתים, והלך זה לביתו וזה לביתו, ואחר כך תבעו זה את זה וקידשו, אם האיש תבע את האשה, ייעשו דברי אשה וכו'. רי"ף, השגות הראב"ד, רא"ש ואגודה הנ"ל, חי' הרמב"ן גיטין ע"ו סע"א, רשב"א שם, ד"ה ת"ר, מאירי שם, עמ' 268 (הוצ' שלישית, עמ' 281), ר"ן שם פ"ז סי' תקמ"א, מאירי כאן ח' א', עמ' 54, תוספות המיוחסות להר"י הזקן ח' סע"א, תשובות חכמי פרובינציא, הוצ' הר"א סופר 19 ושם: תניא בתוספתא בפ"ק דקידושין. וכן במגדל עוז פ"ז מה' אישות הי"ט, וכן בפסק דין שבשו"ת הרשב"א ח"ב סי' רכ"ט, נ"ד ע"ג. וכולם שאבו מן הרי"ף כאן הנ"ל שהביאה בפ"א . ועיין במגדל עוז רפ"כ מה' מכירה. (ירושלים תשכ"ז), עמ' 415, ופסקה הר"מ בפ"ז מה' אישות הי"ט. ובמגיד משנה שם: תוספתא נזכרת בהלכות שם. ועיין בפי' רבינו חננאל בר שמואל, עמ' ר"ח, ומשמע שאף הר"י מיגאש הביא את התוספתא. ופירשוה הראשונים (עיין במאירי ובר"ן הנ"ל) שנתן לה דינר על מנת שישלים למנה, והיא דרשה שישלים למאתים, או שנשאו ונתנו מקודם, והוא אמר שיקדש אותה במנה, והיא לא הסכימה אלא למאתים, ואח"כ נתן לו מעות בצרור, ולפיכך אם הוא תבע אותה אינה מקודשת עד שיהו שם מאתים, ואם היא תבעה אותו, מנה מספיק. ועיין בפירוש רבינו חננאל בן שמואל, עמ' רי"א.

252-53. וכן המוכר חפץ וכו'. הראשונים הנ"ל, ר"מ רפ"כ מה' מכירה, וציינו למקורו במ"מ ובמ"ע שם, סמ"ג עשין פ"ב, קנ"ט ע"ד, טור חו"מ ושו"ע שם סי' רכ"א, פסק דין שבשו"ת הרשב"א ח"ב סי' רכ"ט, נ"ד ע"ג.

353-55. זה אומ' במנה וזה אומ' במאתים, והלך זה לביתו וזה לביתו, ואחר כך תבעו זה את זה וכו'. הראשונים הנ"ל, עיטור אות מ', מכירת קרקעות, הוצ' רמא"י ס"ז ע"ב, גליון בס' הישר לר"ת, הוצ' רש"ש שלזינגר סי' קנ"ט, עמ' 116, תשובת ר' שמריה בר' מרדכי בשו"ת מהר"מ ב"ב, הוצ' רנ"נ רבינוביץ סי' רכ"א, ופיסקי ריקנטי סי' רס"ה. והואיל וברייתא זו לא הובאה בבבלי יש שלא פסקו כמותה, עיין מ"ש ר' שמריה הנ"ל בשם "ויש אומרים". ואף שכמעט כל הפוסקים פסקו כברייתא שלפנינו (עיין מ"ש לעיל) יש שהגבילו אותה, ולא הלכו אחריה אלא דווקא בשעה שהזכויות של שני הצדדים שוות לגמרי, ומי שתבע את המקח תחילה וקנאו בשתיקה, חזקה שהסכים לתנאים של הצד שכנגד, ועל סמך זה מסר לו המוכר את החפץ, אבל אם יש חובה מוסרית על צד אחד לקבל את התנאים של הצד השני, הרי מותר להניח שלפעמים סומך התובע תחילה על היושר של הצד השני, ולא משום שהסכים לתנאים שלו, ובכגון דא המוציא מחבירו עליו הראייה. וכן אמרו בבבלי ב"מ ע"ז א': דאייקר עבידתא, ואימרו 20 כלומר, ומרדו, עיין בגליון הש"ס לרע"א כתובות ס"ג ב', ובס' יחוסי תנאים ואמוראים, הוצ' רי"ל מימון, עמ' ע"ו. פועלים, 21 כלומר, בקשו שיעלה על שכרם, לפי שכר העבודה של עכשיו. ואזל בעל הבית ופייסינהו, מהו דתימא מצו אמרי ליה כי מפייסינן אדעתא דטפת לן אאגרא, קמ"ל, דאמר להו אדעתא דטרחנא לכו באכילה ושתייה. והוא הדין להפך, עיין להלן שם: דזל עבידתא ואימר בעל הבית וכו'. ולפי התוספתא שלנו, אם הפועלים דרשו בפירוש העלאת שכרן כמו שהוא שוה עכשיו, ובא בעל הבית ופייסן חייב להוסיף על שכרם, שהרי הוא בא ותבען תחילה. והראשונים בב"מ שם (הרמב"ן, הרשב"א בשטמ"ק, הריטב"א שם ובהוצ' האלפערן, חי' הר"ן ונ"י פ"ו סי' תס"ז) הביאו את התוספתא שלנו, ויש מהם שאמרו שהפועלים לא פירשו את שכרם, אלא מרדו ובקשו יותר, ולפיכך יכול בעל הבית לטעון שכיוון להוסיף להם באכילה ושתייה, ולהפך, אם בעל הבית רצה להוריד משכרם ולא פירש , והפועלים פייסו אותו, יכולים לטעון שלא כיוונו אלא לעשות לו עבודה יותר טובה, אבל אם היתה דרישה מפורשת מצד אחד, ובא הצד השני ופייס, חייב למלא את הדרישה המפורשת כתוספתא כאן. ועיין גם בשו"ת הריב"ש סי' תע"ה. אבל יש חולקים וסוברים שבפועלים ובעל הבית שחזר אחד מהם, אפילו נקטו בפירוש את השכר, ואח"כ בא אחד ופייס את השני בסתם, אין לו אלא שכרו הראשון, הואיל והיתה כאן קציצה ראשונה, ויש דין של תרעומות על החוזר, ומשום כך הסכים השני וקיבל את הפיוסין, עיין בחי' הרמב"ן וברשב"א, בחי' הר"ן ובנ"י הנ"ל, ואף בריטב"א הוסיף: ואין זה דעת התוס' (כלומר, התוספות, תוספות ספרד). ועיין בהגהת הרמ"א בשו"ע חו"מ סי' של"ב סעיף ה' ובבאור הגר"א שם ס"ק י"ג.

455-56. אם הלוקח תבע את המוכר ייעשו דברי מוכר, ואם המוכר תבע את הלוקח וכו'. וכ"ה הסדר בד וככי"ע ובכל הראשונים הנ"ל. אבל במאירי כאן, עמ' 54 הנ"ל: אם המוכר תבע את הלוקח וכו', ואם הלוקח תבע את המוכר וכו'. וכ"ה הסדר גם בריטב"א ב"מ ע"ז א' הנ"ל, וכ"ה בפסק הר"מ ברפ"כ מה' מכירה. וכן בירושלמי שביעית פ"ח סה"א, ל"ח ע"א: המוכר מוכר לעצים, 22 כלומר, המוכר מוכר סיאה ואיזוב וקורנית לעצים, כדי שלא תחול קדושת שביעית על דמיהם שהוא מקבל. והלוקח לוקח לאוכלין. 23 משום שהוא רוצה לאכול אותם, וממילא תחול קדושת שביעית על דמיהן. היה זה מעמיד וזה מעמיד? ייבה 24 כ"ה בכי"ר, ולפנינו בטעות: ריבה. כהדא אם המוכר תובע ללוקח יעשו כדברי הלוקח, 25 וחלה על הדמים קדושת שביעית. ואם הלוקח תובע למוכר יעשו כדברי המוכר, וכא כן. ועיין במה"פ שם ד"ה וייבה.