תוספתא כפשוטה על קידושין ג:א

11-2. האומ' לאשה הרי את מקודשת לי בפקדון שיש לי בידך, הלכה ומצאתו שנגנב, או שאבד, אם נשתייר בידה וכו'. ירושלמי פ"א ה"ב, נ"ט ע"ב, פ"ב ה"א, ס"ב ע"ב, בבלי מ"ז א'.

23. ובמלוה, אע"פ שנשתייר בידה שוה פרוטה, אין מקודשת. וכ"ה בד ובקג"נ. אבל בכי"ע: ובמלוה, אף על פי שלא נשתייר בידה שוה פרוטה, מקודשת. וכן מביא גם בבבלי הנ"ל, אלא שמגיה אח"כ, עיין להלן. ובירושלמי הנ"ל: במלוה שיש לי בידך והלכה ומצאתה שנגנבה, או שאבדה, אפילו לא נשתייר שם שוה פרוטה, מקודשת, ופירושו שאפילו עדיין לא נשתמשה במלוה כלל, ונגנבה, או שאבדה בעינה, מ"מ מקודשת, שהרי היא חייבת באחריותה, ועצם הפטור מן החוב דינו כאילו בא ממון לידה, ומכל שכן אם כבר הוציאה את המלוה שהיא מקודשת, ולא נקטו בירושלמי גבי מלוה "נגנבה, או אבדה", אלא משום דברי ר' שמעון בן אלעזר שלהלן, עיין מש"ש. אבל בפקדון בשומרת חנם עסיקינן, והיא פטורה מגנבה ואבדה, ולפיכך אם נשתייר שוה פרוטה מקודשת, וכשאמר לה "בכל דהו" (עיין בבלי ז' ב'), 1 כפירוש בעל תוספות רי"ד במקומו, ועיין בחי' הרמב"ן והרשב"א. וכולם ציינו לבה"ג ה' קידושין, ד"ו פ"ב ע"א, שפירש שהיא מקודשת בפרוטה שנשתיירה, והבעל צריך להשלים את שווי כל הפקדון שנאבד, וכר' אלעזר (ח' א', מ"ז א'). או "בפקדון שיש לי בידך, אבל אמר לה בכל מה שהפקדתי בידך, אינה מקודשת", כמפורש בירושלמי שם. ובבבלי הקשו על לשון הת"ק, למה הוא מחלק בין פקדון למלוה, והרי יכול היה לחלק בפקדון עצמו לבין אינה חייבת באחריותו ולבין חייבת באחריותו שדינו כמלוה, ואם חייבת באחריותו (כגון שהיתה שומרת שכר) מקודשת אפילו לא נשתייר ממנו שוה פרוטה, ומטעם זה שיבש רבא את הברייתא ושנה בה: ובמלוה, אע"פ שנשתייר הימנה שוה פרוטה אינה מקודשת. ובתוספתא דפוסים וכי"ו נשארה הגירסא, כמו ששנו בה בישיבות גאוני בבל, וע"פ תיקון הבבלי.

34-5. ר' שמעון בן לעזר אומ' משם ר' מאיר (אומ') מלוה כפקדון, אם נשתייר בידה שוה פרוטה מקודשת, ואם לאו, אין מקודשת. בד: ר' שמעון בר' אליעזר אומר מלוה וכו'. אבל גם בכי"ע, בקג"נ, בירושלמי ובבבלי הגירסא "משם ר' מאיר". ואפשר שבכי"ו נוסף ע"פ הבבלי "אומר משום ר' מאיר", ועדיין נשרדה שם המלה (אומ') שהקפנו. ודברי ר' שמעון בן אלעזר דבוקים לתנאי הת"ק שהמלוה נגנבה, או אבדה, ועדיין לא התחילה להוציא אותה כלל, וכדברי התוספות מ"ז ב' סד"ה אלא (וכמו שהעיר לנכון בעיטור בכורים), ולפיכך אם נשתייר ממנה שוה פרוטה מקודשת, אבל אם התחילה להוציא אותה אינה מקודשת, אעפ"י שנשתייר ממנה שוה פרוטה, משום שהמקדש במלוה אינה מקודשת. ולפי שלש הנוסחאות כאן ותיקון הבבלי כולם סוברים שהמקדש במלוה אינה מקודשת, אלא שר' שמעון בן אלעזר סובר שאם נשתייר מן המלוה שוה פרוטה, ועדיין לא השתמשה בה, מקודשת, 2 עיין רש"י מ"ז א', ד"ה להוצאה, בתוספ' רי"ד במקומו, במיוחסות לר"י הזקן, ועוד. אבל אם הוציאה, או שהתחילה להוציא, אינה מקודשת לכולי עלמא. ושיטה זו רווחת בבבלי שהמקדש במלוה אינה מקודשת, עיין כתובות ע"ד א', כאן ו' ב', י"ט א', מ"ו א', מ"ז א', מ"ז ב', מ"ח א', מ"ח ב' (ב"ק צ"ט א', צ"ט ב'), נ"ט א', ס"ג א', סנהדרין י"ט ב' ועוד. אבל בירושלמי היא שיטת ר' שמעון בן אלעזר בשם ר' מאיר, ור' יוסי בר' יהודה. ואף שגם בירושלמי פשוט שמלוה להוצאה ניתנה (עיין בירושלמי פ"ב ה"א, ס"ב ע"ב, ומו"ק פ"ב ה"ג, פ"א ע"ב), מ"מ עדיין אין מכאן ראייה שהמקדש במלוה אינה מקודשת, וכמו שכתבנו לעיל. ועיין בנועם ירושלמי פ"ג ה"ו, פ"ז ע"א (מן הספר). ועיין לעיל, עמ' 727.