תוספתא כפשוטה על קידושין ג:ו

127-28. על מנת שירצה אבא, אע"פ שלא רצח אביו מקודשת, שמא יתרצה שעה אחרת. וכע"ז בד, בחי' הרמב"ן ובר"ן (כנראה העתיק מן הרמב"ן, עיי"ש) הנ"ל. ובכי"ע: אף על פי שאמ' האב איני רוצה הרי זו מקודשת, שיתרצה לשעה אחרת. וכ"ה בחי' הרשב"א מ"ד ב', ס"ג א', בשו"ת שלו הנ"ל, במ"מ פ"ז מה' אישות ה"א, ובהבאה הראשונה שבר"ן (ריש ד"ה גרסינן עלה). 19 אלא שבכולן: שמא יתרצה וכו'. ולמעשה אין הבדל ו"אע"פ שלא רצה" כוונתו שאמר איני רוצה כמפורש לעיל גבי "פלוני" בכל הנוסחאות. ועיין מ"ש להלן ביחס למשנתנו. ועיין בס' עצי ארזים הנ"ל.

228-29. מת האב הרי זו מקודשת, מת הבן זה היה מעשה, ובאו ולמדו את האב שיאמר איני רוצה. וכ"ה בכי"ע, וברמב"ן ובר"ן הנ"ל. ופירשו הרמב"ן והר"ן שבבא זו מדברת שהתנאי היה שלא ימחה אבא, ומכיון שמת האב ולא מיחה היא מקודשת וודאי, ואף הסיפא (במת הבן) היא בתנאי זה, ולפיכך מלמדין את האב למחות, ולפי זה אף התוספתא בתרי טעמי, וכמו שמעמיד ר' ינאי בבבלי (ס"ג ב') את משנתנו שם. ברם בד הגירסא היא: מקודשת, שמא נתרצה האב שעה אחת לפני מיתתו , מת הבן וכו'. וכ"ה בחי' הרשב"א מ"ד ב' הנ"ל. ולהלן שם ס"ג ב' הנ"ל כתב: ובתשלום אותה בריית', מת האב מקודש', שמא נתרצ' האב שעה א' לפני מיתתו, וספק מקודשת קאמר וכו'. ולפי גירסא זו עדיין עומדת הברייתא בטעם אחד. ואשר לבבא האחרונה, כתב הרשב"א לעיל שם: והא דקתני בתוספתא מת הבן מלמדין שיאמר איני רוצה, ברייתא נמי בתרי טעמי היא שנוייה. 20 ולפי פירושו רישא ומציעתא של התוספתא בחד טעמא, וסיפא בחר טעמא, כגירסת הר"ח בבבלי ס"ג ב' (לפי עדות הרמב"ן והר"ן), ועיין גם בשיטה למהר"י בי רב שם, הוצ' ר"מ רביגוביץ, עמ' 90–91. ואעפ"י שהרשב"א בעצמו שם דחה גירסא זו בבבלי, אבל בתוספתא לפי גירסתו הרי בוודאי הרישא והסיפא בחד טעמא. אבל לולי דברי רבינו היה נראה שאין צורך להעמיד את הסיפא בטעם אחר, ובמת הבן מלמדין את האב שיאמר איני רוצה (אעפ"י שאף בשתיקתו אינה מקודשת), כדי שלא נחשוש שמא יאמר אח"כ רוצה אני, וכשמת הבן אין האב חשוד להכשיל את האשה בלי שום תועלת לבן אם כבר אמר בפירוש שאינו רוצה. ועיין באו"ש פ"ז מה' אישות ה"א שפירש שהברייתא שלנו סוברת שהאומר על מנת לאו כאומר מעכשיו דמי, ולפיכך יכול האב להתרצות בכל שעה שירצה, עיי"ש. ולא נתחוורתי בדבריו ז"ל, והרי לפי שיטתו מה שייך לומר ברישא "מקודשת שמא יתרצה וכו' ", והרי כל זמן שלא נתרצה יכולה להנשא, ושוב לא תועיל הסכמת האב, וכן אם מת הבן למה צריכים ללמד את האב שיאמר איני רוצה, והרי אם מת הבן לפני שהסכים האב כבר נתבטלו הקידושין מאליהן, ואפילו אם יסכים האב אינו כלום. וצ"ע. ובבבלי ס"ג סע"א (על משנתנו פ"ג מ"ו הנ"ל) שאלו: מאי על מנת שירצה אבא, אילימא עד דאמר אין, אימא מציעתא מת האב הרי זו מקודשת, והא לא אמר אין וכו'. ובחי' הרשב"א שם אחר שהביא את התוספתא שלנו כתב: ובגמרא דמותבינן וכו', ולא מוקמינן לה בקידושי ספק משום דמקודשת דמתניתין משמע להו מקודשת ודאית ולא ספק מקודשת, דהא ברישא קתני, ואם לאו אינה מקודשת, ואינה מקודשת גמורה קאמר, אלמא כל דתני בהא מתני' מקודשת, מקודשת גמורה קאמר. ברם בתוספתא כאן אעפ"י ששנה ברישא: עד שיאמר רוצה אני וכו' מקודשת, ואם לאו אינה מקודשת, ופירושה מקודשת וודאי, אינה מקודשת וודאי, מ"מ שנו בסיפא "מת האב הרי זו מקודשת" והכוונה מקודשת מספק. וכן בכל מקום ששנה "מקודשת" והוסיף "שמא" וכו', פירושו מקודשת מספק, וכלעיל בתוספתא, וכן בברייתא שבבבלי מ"ט ב': על מנת שאני צדיק וכו' על מנת שאני רשע וכו' שנו מקודשת סתם, והכוונה שהיא מקודשת מספק. ולא עוד אלא שמצינו סיגנון כזה אף במשנתנו, ושנו שם פ"ג מ"ג: על מנת שיש לי בית כור עפר הרי זו מקודשת ויש לו, על מנת שיש לי במקום פלוני, אם יש לו באותו מקום מקודשת, ואם לאו אינה מקודשת. ופירש הר"מ פ"ז מה' אישות ה"ג שאפילו אם אין לו באותו מקום מקודשת מספק, והפירוש איפוא במשנתנו: אינה מקודשת וודאי אלא ספק, ואף ברישא הכוונה "מקודשת ויש לו", אבל אם אינו מוכיח שיש לו מ"מ מקודשת מספק. ובירושלמי למשנתנו סה"ו, ס"ד ע"ב: חזר ר' ינאי ופתר מתניתא, על מנת שירצה אבא רצה האב מקודשת, ואם לאו אינה מקודשת, באומר ע"מ דואמר, 21 כלומר, שיאמר האב "הן", אני מסכים. והוא לא אמר. 22 כלומר, והרי הוא לא אמר "הן". "ואם לאו" שבמשנתנו פירושו שלא הסכים האב ולא אמר "הן", ולפיכך אינה מקודשת ברורה אלא ספק מקודשת, שמא יסכים אח"כ וכתוספתא כאן. מת האב, הרי זו מקודשת (כלומר, מספק), כמאן דאמר. 23 כלומר, שהרי יש לחשוש שמא הסכים לפני מיתתו, ודינו כמאן דאמר מתחילה "רוצה אני". מת הבן, מלמדין את האב שיאמר איני רוצה, כמאן דאמר 24 כלומר, שאם לא יאמר בפירוש "איני רוצה" יש לחשוש שמא יסכים אח"כ, ודינו כאילו אמר כן מתחילה. ועיין מ"ש לעיל בפנים, ד"ה ברם בד, בפירוש בבא זו של התוספתא. וכו', לא מיתמנע ר' מיכלל באתר חד ופרט באתר חד וכו'. מתניתא אמרה כן על מנת שיש לי בית כור עפר כלל, במקום פלוני פרט. ופירוש הירושלמי הוא שלפעמים רבי כולל וסותם באותו דיבור ואח"כ פורט ומפרט אותו, דוגמת המשנה הנ"ל ששנתה ברישא "על מנת שיש לי בית כור עפר הרי זו מקודשת ויש לו", והכוונה שהיא מקודשת וודאי (אם יש לו), ובסיפא חילקה בפירוש שאם יש לו באותו מקום מקודשת וודאי, ואם אין לו באותו מקום אינה מקודשת, כלומר מקודשת מספק. וכן במשנתנו כאן: על מנת שירצה אבא, רצה האב מקודשת, ואם לאו אינה מקודשת, כלומר, מקודשת מספק. וממילא: מת האב מקודשת מספק וכו'. ואעפ"י שפירוש זה בירושלמי נראה דוחק, אבל פירושי המפרשים לא הבינותי כלל. ועיין בס' ניר במקומו ודבריו שם מגומגמים, עיי"ש. ויתכן שהר"מ בפ"ז מה' אישות ה"ג הוציא את פסק דינו מן הירושלמי כאן, ואעפ"י שהוא פסק (שם ה"א) ע"פ הבבלי, אבל מן הירושלמי הנ"ל אין לנו אלא גילוי מילתא בעלמא בפירוש משנתנו פ"ג מ"ג.