תוספתא כפשוטה על קידושין ג:ז

129. כל תניי שיש בו מעשה מתחלתו תנאו בטל. משנת ב"מ ספ"ז, ועיין הפירוש להלן.

229-30. כיצד, הריני חולצך על מנת שירצה אבא וכו'. לפי פשוטה של לשון משמע שהכוונה שהזכיר את המעשה לפני שהזכיר את התנאי, כלומר שהקדים אמירת המעשה לאמירת התנאי, כפירש"י בב"מ צ"ד א', הראב"ד ברפ"ו מה' אישות, 25 ההשגה שייכת לה"ד שם, כמו שהעירו בגליון, עיי"ש במ"מ ה"ד. הרמ"ך שם, עמ' פ"ז, ועוד כמה מן הראשונים, עיין בב"ש אה"ע סי' ל"ח ס"ק ב', וכמו שמוכח מן הבבלי גיטין ע"ה ב'. וכן משמע גם מלשון הירושלמי פ"ב ה"ו, ס"ב ע"ד.

330. אע"פ שלא רצה האב [הרי זו מגורשת]. כ"ה בד. ובכי"ע: הרי זו מקודשת. והנכון כגירסת ד, ו"מגורשת" לאו דווקא, אלא מותרת לשוק, משום שהיא חלוצה כדין. וסובר תנא זה שיש תנאי בחליצה (עיין בבלי יבמות נ"ג א'), וכאן מותרת משום שהמעשה קודם לתנאי. ובקג"נ: הרי זו חלוצה , אבל כי"ע מסייע לגירסת ד.

431-33. [הריני בועלך על מנת שירצה אבא, אף על פי שלא רצה האב] מקודשת. ר' שמעון בן לעזר אומ' משם ר' מאיר רצה האב מקודשת, לא רצה אינה מקודשת, שלא היתה בעילה אלא מחמת קידושין הראשונים. וכע"ז בד, אלא ששם בטעות "בן אליעזר ", ושם הסיום הוא: אלא מחמת תנאי הראשון, וכ"ה הסיום גם בכי"ע, ולפנינו הוא באשגרה מלהלן פ"ד סה"ד, שורה 13. ובכי"ע הגירסא היא: ר' שמע' בן יהודה אומ' משום ר' שמעון רצה האב מקודשת, שלא היתה בעילה וכו'. וכ"ה ("ר"ש ב"י בשם ר' שמעון") בבבלי כתובות ע"ג ב' וגיטין כ"ה ב' (וכן מוכרח מן הסוגיא שם). וכע"ז להלן פ"ד סה"ד הנ"ל, ועיין מ"ש להלן בשם הירושלמי. אבל בחי' הרשב"א כתובות (לפי שטמ"ק) ע"ג ב' מעתיק מן התוספתא כאן כגירסתנו וכגירסת ד. ולפי פשוטה של לשון משמע שהמחלוקת היא אם במעשה קודם לתנאי, ולת"ק מקודשת מ"מ משום שאמירת המעשה הוא קודם לתנאי, דומיא דרישא. ור' שמעון בן אלעזר משום ר' מאיר אינו מצריך תנאי קודם למעשה, שלא כבבלי ב"מ צ"ד א'. ושמא חולק ר"ש בן אלעזר בשיטת ר' מאיר. ברם נראה שגירסת כי"ע המקויימת ע"י הבבלי 26 אבל אפשר שיש שם אשגרה מלהלן פ"ד סה"ד, והמחלוקת אינה עניין למחלוקת שלנו, עיין מש"ש שורה 10–13, ד"ה וכעין. נכונה, ור' שמעון חולק על ר"מ (עיין בתוספות ב"מ צ"ד א', ד"ה אימא), וסובר שאין צורך בתנאי קודם למעשה. וכן בירושלמי פ"ב ה"ו, ס"ב ע"ד, הנ"ל: מאן תנא כל תנאי שהוא מעשה בתחילתו תנאו בטל, דלא כר' שמעון, והכוונה לתוספתא כאן, כמו שפירש בגליון אפרים שם במקומו. ומכאן שאף בירושלמי גרסו כאן "בשם ר' שמעון". ועיין מ"ש להלן בסמוך, ד"ה כלל. והבבלי כתובות ע"ג ב' הנ"ל מפרש ברייתא זו שהמחלוקת היא בלשון "על מנת שירצה", ולת"ק פירושו על מנת שישתוק (ולא ימחה), והרי שתק, ולר"ש כוונתו ע"מ שיאמר אבא הן, והרי לא אמר. ובחי' הרשב"א הנ"ל כתב: וקשה לי דבתוס' תניא בקדושין פ"ג בכי האי, ובהדיא איתניא בגוה, דפלוגתא על תנאו הראשון הוא בועל, או לא, פליג, והכי תניא התם ע"מ שירצה אבא וכו' (כגירסת ד), וי"ל דתנאי דההיא ברייתא ודאי פליגי בההיא פלוגתא, אבל לא היתה שנויה בבית המדרש, ולא מותבינן תיובתא מינה וכו'. ועיי"ש להלן בשטמ"ק שנדחק ליישב. ומדברי הרשב"א משמע שפירש שברייתא זו אינה דבוקה לרישא, והמחלוקת היא שאם בעל ולא הזכיר את התנאי סובר הת"ק שמחל את התנאי, כבבלי כתובות ע"ד א', ועיי"ש בתוספות, ד"ה אלמא (וכן פירשו רוב הראשונים).

533-36. כלל אמ' ר' שמעון בן לעזר, כל תניי שאיפשר ליעשות בה ובשלוחה, והתנה עמה, תנאו קיים, וכל תנאי שאי איפשר ליעשות אלא בגופה, והתנה עמה, תנאו בטל. לפי הסיגנון משמע שאף לעיל נזכר ר' שמעון בן אלעזר, וכגירסת ד וכי"ו, אבל אין הכלל הזה מתקשר כלל עם דבריו לעיל, ובפרט אם נפרש שלר' שמעון בן אלעזר אין תנאי בביאה, הרי בדבריו לעיל מפורש להיפך. ולפיכך נראה שברייתא זו אינה דבוקה למחלוקת הת"ק ור"ש, והיא הלכה בפני עצמה, וסובר ר"ש בן אלעזר שאין תנאי בחליצה, משום שאי איפשר לעשותה ע"י שליח, לא הוא, ולא היא , וכשיטת הבבלי כתובות ע"ד א' הנ"ל. ועיין בצפנת פענח פ"ו מה' אישות ה"א. ולפי פשוטה פירושה שר' שמעון בן אלעזר חולק על התנאים שלעיל, וסובר שאין תנאי אף בקידושין בביאה, ואינו מודה שלעניין זה איתקשו הוויות להדדי (עיין בבלי כתובות ע"ד א' הנ"ל).

636. כיצד, הריני מגרשך על מנת שירצה אבא, רצה האב מגורשת וכו'. לפי הגירסא "כיצד" נותן דוגמא למעשה שיכול להתקיים בו ובשלוחו, ובה בשלוחה. אבל נראה יותר שלפני מסדר התוספתא היתה כאן משנה מעין משנת ב"מ ספ"ז הנ"ל, ומפרש מתחילה (לעיל שורה 31–33,) כיצד תנאו בטל בתנאי שיש בו מעשה מתחלתו, וכאן מפרש כיצד המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל.

738-39. על מנת שאם מתי לא תהא זקוקה ליבם, הרי זו מקודשת, ובטל תנאו. ירושלמי ב"מ ספ"ז. 27 ושם בטעות: הרי זו מגורשת. אבל בכי"ל תוקן ע"י הסופר עצמו: מקודשת. וכן מעתיק בעיטור ריש אות תי"ו, תנאי, הוצ' רמא"י, ל"ז ע"א, באו"ז ובמרדכי ב"מ ספ"ז, ובחי' הרשב"א כתובות נ"ו סע"א, לפי שטמ"ק שם, ועוד. וכ"ה בס' המעשים בתרביץ ש"א ס"ב, עמ' 40. ועיין בבלי ב"ק ק"י סע"ב, ומשמע משם שתנאי מועיל בזה, והוא לכאורה סותר לירושלמי, כמו שהעיר בשו"ת תרומת הדשן סוף סי' רכ"ג, 28 ועיי"ש שציין לתשובות מיימוניות, והן בשייכות לה' אישות סי' כ"ט. ועיין בב"י, בב"ח ובד"מ בטור אה"ע סי' קנ"ז, ובכנה"ג שם הגהות ב"י אות י"ז ואות י"ח ובשו"ת נודע ביהודה מהדו"ק סי' נ"ו ועוד.

839-40. וכל המתנה על מה שכת' בתורה וכו'. עיין מ"ש לעיל ח"ו (כתובות), עמ' 327, ד"ה ולעצם.

940-41. על מנת שאין ליך עלי שאר כסות ועונה, הרי זו מקודשת, ותנאו בטל. בד ובכי"ע: תנאו (בכי"ע: ותנאו) קיים . וכן בירושלמי הנ"ל הרי זו מקודשת ותנאו קיים . 29 כ"ה בכל הראשונים שהבאנו לעיל הערה 27. ובהוצאות שלפנינו נשמטו בטעות המלים "ותנאו קיים". וכ"ה בס' המעשים הנ"ל: ודב' קיימ' . ובירושלמי כאן פ"א ה"ב, נ"ט ע"ג: והא תני נושא הוא אדם אשה ומתנה עמה על מנת שלא יהא לה עליו לא שאר ולא כסות ולא עונה. ניחא שאר וכסות. עונה? לא תניי גוף הוא? אמר ר' חייה בר אדא תיפתר בקטנה. ובבבלי כאן י"ט ב' (כתובות נ"ו א', ב"מ נ"א א', צ"ד א', ב"ב קכ"ו ב'): והתניא האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאין ליך עלי שאר כסות ועונה הרי זו מקודשת, ותנאו בטל, דברי ר' מאיר, ר' יהודה אומר בדבר שבממון תנאו קיים. ופירש"י ששאר וכסות הוא תנאי ממון, ועונה הוא צער גופה. 30 כלומר, ואינה יכולה למחול. ועיין במגן אברהם או"ח ריש סי' קס"ט. וכבר העירו הראשונים על הירושלמי כאן, ועיין מה שהאריך במשנה למלך פ"ו מה' אישות ה"י, ועיי"ש שהעיר על הריטב"א בכתובות נ"ו א' (מובא בשטמ"ק שם): "פירש"י וכו', וכן פירש הרמב"ם ז"ל (הנ"ל) דעונה לאו דבר שבממון הוא, ואינו נכון דכל הנאת הגוף כממון חשיב לעניין זה, ועוד דבירושלמי אמרו על זה ועונה לאו דבר של ממון הוא, 31 כלומר, בתמיה. ומתחילה הייתי סבור שיש כאן ט"ס בריטב"א, וצ"ל: דעונה נמי דבר של ממון הוא, כלשונו בקידושין י"ט ב', ואין כאן לשון הירושלמי ממש, אלא תורף לשון הירושלמי בב"מ ספ"ז. אבל הוא מביא את הירושלמי בלשון זו גם בחידושיו לב"מ נ"א א' הוצ' האלפערן, וכ"ה בשטמ"ק שם בשמו. הי ניהו דבר שאינו של ממון, שלא תצטרכי גט, שלא תהי זקוקה ליבם ע"כ". וכע"ז כתב גם בחידושיו כאן י"ט ב', וב"ב קכ"ו ב'. ואין זה בירושלמי שלפנינו. 32 ואף הלשון "הי ניהו" אינו לשון ירושלמי כלל. וכנראה העתיק מקדמון אחר שפירש כן את הירושלמי בב"מ הנ"ל. ושוב העיר שם על דברי מהר"י קולון סי' י' (ד' קרימונה, ט' ע"ג) שכתב: ואפילו לדברי ר"ת דס"ל דגם עונה ניתן למחילה, וסבר דפליג ר' יהודה אף בעונה וכו', והעיר שכעת לא ראה לרבותינו בעלי התוספות שהביאו סברת ר"ת הלזו וכו'. אבל ברור שט"ס נפלה בדברי המהרי"ק (אע"פ שכ"ה גם בד"ר), וצ"ל: לדברי ר"ח וכו'. וכן מביא בשמו ברא"ה בכתובות נ"ו א': ובשם רבינו חננאל ז"ל פירשו דאפי' עונה, וכן הוא בירושלמי, ולא אתא ר' יהודה למעוטי מדינ' דהכא כלל, אלא לאפוקי על מנת שלא תהא זקוקה ליבם, כמבואר בירושלמי. וכן מביא בשם ר"ח בשיטה לא נודעה למי כאן י"ט ב', ומסיים שם: והכי איתא בירושלמי פרק השוכר את הפועלים, דגרסינן התם כיצד דבר של ממון, א"ל הרי את מקודשת לי על מנת שאין ליך עלי שאר כסות ועונה וכו'. סוף דבר מסתבר שהגירסא בכי"ו היא ט"ס, באשגרה מן הבבלי הנ"ל, וכן משמע מהמשך התוספתא.