תוספתא כפשוטה על קידושין ד:ה

113-14. המקדש בגזילה, ובפקדון, או שחטף ממנה סלע, וקידשה בה, הרי זו מקודשת. בבבלי י"ג א', נ"ב א': קידשה בגזל, ובחמס, ובגניבה, או שחטף סלע מידה וקדשה, מקודשת. ושיטת הבבלי היא שהמקדש בגזילה אינה מקודשת, וכמו שדייקו בבבלי (נ"ב א') ממשנתנו (פ"ב מ"ז), והעמידו את הברייתא שלנו בגזילה דידה, 9 והסיפא ("או שחטף ממנה סלע") היא פירושה של הרישא. ובדשדיך, ולפיכך מקודשת. אבל בירושלמי פ"ב ה"ז, ס"ב ע"ד, דייקו ממשנתנו הנ"ל שהמקדש בגזילה מקודשת, 10 וכן בריטב"א נ"ו ב': ובגמרא דילן לא אמרו כן (כלומר, שמקדשין בגזילה), משום דסמכי אדיוקא דדייק רב ממתני' דאחיות דאין מקדשין בגזל, ולית ליה דיוקא דר' חנינא (לפנינו בירושלמי הגירסא: ר' חייא בר בא) דירוש', ור' חנינא לית ליה דיוקא דהתם (כלומר, של הבבלי) וכו'. וברמב"ן שם שאינן אלא גזל בידו, שהן אין להם דמים, ואמר ר' חנינא זאת אומרת שמקדשין (עיין לעיל שם) וכו'. ובע"ז ס"ב א' כתב: ודמים אלו כמתנה הם בידו של זה, וכן מפורש בירושלמי במס' קידושין. ועיין רמב"ן ורשב"א חולין ד' ב'. ובריטב"א כאן הנ"ל: גזל הם בידו, או מתנה (כלומר, הדבר תלוי בזה אם הלוקח ידע שהם איסורי הנאה), כמפורש בר"ן ספ"ב. ועיין בס' עצי ארזים סי' כ"ח ס"ק ע"ב. וכן אמרו בירושלמי שם סה"ט, ס"ג סע"א: 11 לפי גירסת הרמב"ן, הרשב"א והריטב"א נ"ו ב', מאירי שם, עמ' 261 (אלא שהוא מפרש את הירושלמי אחרת, ודווקא בגזילה כגון דא מקדשים, עיי"ש). וכ"ה ברא"ש פ"ב סי' ל"א, בר"ן ספ"ב ובנ"י, עמ' רכ"ו. מקדשין בגזילה. ולעיל שם ה"א, ס"ב ע"ב: אית תניי תני מקדשין בגזילה, ואית תניי תני אין מקדשין בגזילה וכו', מאן דאמר מקדשין בגזילה, בגזילה שנתייאשו הבעלים ממנה, ומאן דאמר אין מקדשין בגזילה, בגזילה שלא נתייאשו הבעלים ממנה, ושם מדברים בקדשה בגזלה שהיא גזלה ממנו, 12 נמצאנו למדים שהירושלמי מדבר במקדש בשלשה מיני גזילות: בגזילה שגזל מאחרים, בגזילה שגזלה ממנו, ובגזילה שגזל ממנה. ובירושלמי לא נזכר כלל ההבדל בין שדיך לבין לא שדיך ביחס למקדש בגזלה שגזל ממנה, ולשיטתו יש מקום לומר שבגזילה דידה מקודשת, אע"ג דלא שדיך, ובמקדש בגזילה של אחרים אינה מקודשת (שלא כסברת התוספות נ"ב א', ד"ה והוא), עיין מ"ש להלן בפנים, ד"ה ובירושלמי. עיי"ש. ובברייתא שבבבלי הנ"ל לא נזכר "ובפקדון", וכתב ר' אביגדור כ"ץ (בשו"ת הרא"ש כלל ל"ה סי' ב'): וההיא תוספתא דתניא המקדש בפקדון מקודשת מיירי בפקדון שהרשוהו בעליו וקדשה בהנאת שמושו, או במעות מותרין המופקדין אצלו, דמשעה שהפקידם, כמו שהלוהו דמי (עיין ב"מ פ"ג מי"א, מעילה פ"ו מ"ה) וכו'. ולפי פשוטה הכוונה לגזילה של אחרים ולפקדון של אחרים, והמקדש בגזילה של אחרים מקודשת, לשיטת התוספתא. ובירושלמי פ"ב ה"א, ס"ב ע"ג: חטף הסלע מידה, בשעת מתנה אמר לה הרי את מקודשת לי, הרי זו מקודשת. במה קידשה (כלומר, הרי את שלה לקחה) ר' חגיי בשם ר' פדת רוצה היא שתהיה מקודשת לו, ויהא חייב לו סלע. א"ר יוסי אילו איתמר כלי יאות, סלע דרכה להתחלף. כלומר, התירוץ היה מתאים לחטף ממנה כלי, שהיא מרוצה שמחזיר לה הכלי בתורת קידושין, והוא נשאר חייב לה דמי הכלי שחטף ממנה, אבל אם חטף ממנה סלע פשיטא שהיא מקודשת שהרי אינו חייב להחזיר לה אותה סלע דווקא, ומה שנתן לה בתורת קידושין משלו נתן לה, והסלע שחטף ממנה עדיין בידו הוא, וחייב להחזיר לה. ולפי סברא זו יש מקום לומר שהמקדש בגזילה דידה מקודשת, אבל בגזל אחרים אינה מקודשת. וכבר אמרנו שלשיטת הירושלמי מקודשת בכל גזל, וה"ה בפיקדון. אבל עיין נדרים פ"ה ה"ה, ל"ט ע"ב.

215. אמ' לה התקדשי לי בסלע שיש בידך, אינה מקודשת. כ"ה בד (ובכי"ו בטעות: התקדשי לה). ובכי"ע: התקדשי לי בסלע זו שבידיך, הרי זו מקודשת, וצ"ל: אינה מקודשת, כגי' כי"ו וד. והכוונה היא שאם חטף ממנה סלע והחזירה, ואחרי שקיבלה אמר לה התקדשי לי בסלע זו שבידיך (כלומר, שהחזרתי לך), אינה מקודשת. וכ"ה לעיל פ"ב ה"ז, בכי"ו ובד, ושם מדברים בהלואה שבידה, וכאן במחזיר לה את גזילתה, עיין מש"ש שורה 41–42, ד"ה התקדשי. ואף כאן בבא זו דבוקה לרישא.

315-16. כיצד יעשה, יטלנו הימנה ויחזור וכו'. לעיל פ"ב ה"ז, שורה 42–43, עיין מש"ש.