תוספתא כפשוטה על קידושין ד:ו

116-17. המקדש בבשר מעשר, אפילו לאחר שחיטה, אינה מקודשת. כלומר, המקדש בבשר מעשר בהמה בעלת מום, 13 שהרי ההלכה של המקדש בחלקו בבשר תמימה לאחר שחיטה נשנית להלן. אפילו לאחר שחיטה, שאין כאן אלא איסור דרבנן, 14 עיין בבלי בכורות ל"א סע"ב. ובירושלמי פ"ב ה"ח, ס"ב ע"ד, ומקבילה במע"ש פ"א ה"ב, נ"ב ע"ג, מחלוקת בזה. אינה מקודשת. וסוברת התוספתא שבעל מום בחייו אינו נמכר מדאורייתא, 15 ועיין ר"מ פ"ו מה' בכורות ה"ו. ומלשונו שם: גזירה שמא ימכרנו חי, משמע שמכירת חי אסורה מדאורייתא. אבל עיין בכ"מ שם, ובר"מ שם ה"ה, ומ"ש באו"ש שם. ואפילו לאחר שחיטה, אינה מקודשת. 16 שחכמים עשוהו כאילו אינו שלו, ועדיף מאיסורי הנאה מדבריהם, עיין ר"מ רפ"ה מה' אישות ובשו"ע אה"ע סי' כ"ח סעיף כ"א, ובאבני מילואים שם ס"ק ג"ד. וכבר האריכו בזה האחרונים. ועיין מ"ש להלן, שורה 17–18, ד"ה בעצמיו, בשם הירושלמי. ולפ"ז דין התוספתא כאן כמשנת מע"ש פ"א מ"ב: מעשר בהמה וכו', ולא בעל מום חי ושחוט, ואין מקדשין בו את האשה. והכל במעשר בהמה בעל מום אנן קיימין, כפי שנראה מן הסיפא לפי פשוטה. אבל במאירי נ"ב ב', עמ' 259: ובבריתא מצאתי בבשר מעשר בהמה , אפילו לאחר שחיטה, אינה מקודשת. בעצמיו ובגידיו בקרניו ובטלפיו בדמו ובחלבו ובעורו ובגזתו מקודשת. ונראין הדברים בעצמות וגידים וקרנים וטלפים מפני שאין מועלין בהם לאחר זריקת דמים, 17 והם מותרים אפילו לקתא דסכינא, עיין זבחים פ"ו א', מנחות פ"ג א' וברש"י שם. ועיין גם במשנת תרומות פי"א מ"ה, ובירושלמי שם ה"ד, מ"ז סע"ד. ובהם אין שום קדושה, ואין כאן "משולחן גבוה קזכו", וממילא מקדשין בהם את האשה. ועיין מ"ש להלן בפנים ולהלן הערה 22. וכל שכן בחלב שלה אם היא נקבה, 18 כלומר, בחלב שיצא מדדי הבהמה לאחר שחיטתה, עיין זבחים פ"ג מ"ה ובבבלי שם ל"ה ב'. ואין מועלין בו אף בחיי הבהמה, כמעילה פ"ג מ"ה. ומה שיצא לאחר שחיטתה אין בו קדושה. אבל בדם אתה צריך לפרשה בשירי הדם קודם שיצאו לנחל קדרון, 19 כמשנת מעילה פ"ג מ"ג. בבלי שם י"א א', ועיין ברש"י שם. וכו' ועיין מ"ש בח"ד, ולפי פרוש המאירי שמדברים בחלב נקיבה שיצא מדדיה נופלת קושייתו, עיי"ש. ועיין בתוספתא בכורות שהבאנו להלן.

217-18. בעצמיו, ובגידיו, בקרניו, בטלפיו, בדמו, בחלבו, ובעורו, ובגיזתו, הרי זו מקודשת. וכ"ה בד ובמאירי הנ"ל. ובכי"ע בטעות: אינה מקודשת. ולהלן סוף בכורות: מעשר בהמה ששחטו 20 כ"ה בד. ובכי"ו: שישחטו, והוא כתיב מצוי, עיין מ"ש בתס"ר ח"ב, עמ' 227 (לשו' 22), ומ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 1243. ואצל צוקרמנדל בטעות: ששמטו. גידיו וקרניו ועצמיו וטלפיו וחלבו ועורו וגיזתו הרי אלו מותרין. ובירושלמי מעשר שני פ"א ה"ב, נ"ב ע"ג: מעשר בהמה לא חלקה התורה בין חי בין שחוט, בין תמים בין בעל מום, אין מקדשין בו את האשה, אבל מקדשין בגידיו ובעצמיו ובקרניו 21 כ"ה בכי"ר ובנוסח הרש"ס, וכן יוצא מהמשך הירושלמי להלן שם. ובכי"ל ובד"ו בטעות: ובקרביו. ובטלפיו. א"ר לעזר מפני שכתוב בו ברכה. ולא נזכר שם לא דמו ולא חלבו, ומדברים במקדש בהם מן הקרבן, 22 ועיין מ"ש לעיל ח"ד (פסחים), עמ' 588, ושם בשורה האחרונה: בקרניו ובטלפיו של מע"ש, והיא טה"ד, וצ"ל: של מע"ב. עיין מ"ש לעיל בשם המאירי. 23 אלא שפירושו לחלב ולדם דחוק, וסתם חלב אצל דם הם החלבים הקרבים על המזבח, ודם הוא דם הקרבן הנזרק ע"ג המזבח. ועיין בבלי בכורות ל"א ב', וכבר ציין לו במצפה שמואל לירושלמי מע"ש 24 אלא ששם, כנראה, מדברים במעשר תמימה שקרבה ע"ג המזבח. ובבלי בכורות 25 אלא ששם לא נזכרו קידושין כלל. הנ"ל.