תוספתא כפשוטה על קידושין ה:ב

19. גר ועבד משוחרר מותר בממזרת, והולד ממזר, דברי ר' יוסה. בבבלי ס"ז א' (כגירסת כי"מ ועוד): דתני' גר נוש' ממזר' והולד ממזר דברי ר' יוסי. וכן להלן שם ע"ב ב', עיין במהרש"א ס"ז א', ובהגהות הרש"ש ע"ב ב'. וכן בירושלמי פ"ג הי"ב, ס"ד ע"ג: חד גיור אתא לגבי ר' יוסא, אמר ליה מהו מינסוב ממזרתא? אמר ליה שרי. ור' יוסה סובר כחכמים, לעיל שורה 4, שקהל גרים לא נקרא קהל.

29-10. ר' יהודה או' גר לא ישא את הגיורת. גר ועבד משוחרר וחלל מותרין בכהנת. וכע"ז גם בכי"ע, אבל, כנראה, שהנכון הוא בד: גר לא ישא את הממזרת. גר ועבד משוחרר וכו'. וכ"ה בבבלי ע"ב ב', 13 עיין אוה"ג, עמ' 179, סי' ת"ד, ובהערה ט' שם. והוא נגרר אחרי הרא"ש טרויב (וממנו גם בד"ב), אבל הכוונה שם לבבלי עצמו שם ע"ג א': אחד גר ואחד עבד משוחרר מותרין בכהנת. מסייעא ליה לרב וכו', אלא שבה"ג ניסח: ותניא כוותיה דרב וכו' (במקום "מסייעא ליה לרב"), שהרי מה שאמרו "אחד גר" וכו' היא חזרה מן הברייתא ע"ב סע"ב, והוא לשון הברייתא שבבבלי, ולא כיוון לתוספתא כלל. ועיי"ש גם ס"ז א', וכ"ה לעיל בריש פירקין ובמקבילות בספרי, בירושלמי ובבבלי, משום שהוא סובר שקהל גרים איקרי קהל [ה'], ועיין מ"ש לעיל הערה 2. ויש לציין שבבבלי לא נזכר "עבד משוחרר" בדברי ר' יוסי, משום שבעניין זה אין הבדל בשום מקום בין גר לבין עבד משוחרר (עיין ר"מ פי"ד מה' איסורי ביאה הי"ט) לשיטת הבבלי, ולפיכך אף ר' יהודה לא הזכיר אותו, אבל בתוספתא מפורש בדברי ר' יוסה "ועבד משוחרר", ור' יהודה אינו מזכיר עבד משוחרר כלל בעניין איסור ממזרת, אבל בעניין היתר בכהנת מזכיר גם עבד משוחרר (וכ"ה גם בבבלי ע"ב סע"ב הנ"ל). והתוספתא היא בשיטת הירושלמי שאף לר' יהודה עבד משוחרר מותר בממזרת.

310-13. אי זה היא עיסה, כל שאין בה לא משום נתינות, ולא משום ממזרות, ולא משום עבדי מלכים. אמ' ר' מאיר שמעתי כל שאין בה לא משם נתינות, ולא משם ממזרות, ולא משם עבדי מלכים, משיאין לכהונה. בד ובכי"ע: שמעתי כל שאין בה אחד מכל אלו וכו'. וכ"ה בבבלי כתובות 14 ושם "איזוהי אלמנת עיסה" וכו', והיא אשגרה ממשנה עדיות ומן הבבלי בכ"מ, והכוונה לעיסה עצמה. ור"ת הגיה כן בגמרא ע"פ התוספתא בעריות פ"ג ה"ב. י"ד א', והיא היא. והברייתא נסמכה למשנתנו פ"ד מ"ד: הנושא אשה כהנת צריך לבדוק וכו', עיין בר"מ פי"ט מה' איסורי ביאה הי"ט, 15 ועיין בתיו"ט למשנתנו פ"ד מ"ד. ולא נסמכה למשנת עדיות שנביא להלן. והדיבור "עיסה" היה שגור בפיהם למשפחה שיש בה תערובות של גרים (ערב רב), ואף ביוונית φύραμα פירושו בצק, וגם תערובת בכלל. וגר שנשא אשה מישראל בין שהיא כהנת (שלא הוזהרו לא על הגרים ולא על החללים), בין שהיא ישראלית, בתו כשרה לכהונה, וכן גיורת שנישאת לישראל, דינה כן, ולר' יוסי (פ"ד מ"ז) אפילו גר שנשא גיורת בתו כשרה לכהונה. אבל הכהנים נהגו סלסול בעצמם 16 עיין ירושלמי כאן פ"ד ה"ו, ס"ו ע"ב (ד"ו ס"ו ע"א) ומקבילות בבכורים פ"א וביבמות פ"ח ובבלי כאן ע"ח ב'. ובבבלי ע"ו ב' מוכח שמשפחות שהיו בהן גרים לא היו מן המשפחות המשיאות לכהונה. ולא היו נושאים נשים ממשפחות אילו, ומכל שכן אם היו בהם חששות של חלל. והגדיר כאן הת"ק מהות העיסה שהיא כשירה לישראל, אלא שאין הכהנים מתחתנים בה, מפני שאין היא מן המשפחות המשיאות לכהונה. 17 עיין פ"ד מ"ה, סנהדרין פ"ד מ"ב, ערכין פ"ב מ"ד ועוד בכ"מ. ור' מאיר סובר שמן הדין עיסה זו כשרה אף לכהונה. ונראה שת"ק בשיטת ר' מאיר סובר כר' דוסתאי בר' יהודה 18 בבלי ס"ד א', ס"ז א', ע"ד ב', ע"ז א'. שבנות ישראל מקוה טהרה לחללים, ואין חללה אלא שנבעלה לפסול לה, או חללה מכנה (חלל שנשא חללה), ולפיכך אפילו נשתקע בו חלל בדורות הקודמים, אין לחשוש שמא לא היה מעולם הפסק ישראל, או ישראלית, באמצע, 19 משום שבכל עניין העיסה היה החשש שלפני דורות נשתקע בה פסול, ואם יש חשש של פסול ממש (נתינות, או ממזרות), הרי כל הדורות הבאים מן המשוקע פסולים הם. אבל אם החשש היא חללות גרידא, הרי אם יש הפסק באמצע בישראל, או בישראלית, בטלה החללות לדברי ר' דוסתאי בר' יהודה. והבא לישא אשה יש בידו לבדוק, כעין משנתנו פ"ד מ"ד. ובבבלי כתובות י"ד ב' שאלו: מאי שנא הנך דאורייתא, חלל נמי דאורייתא וכו'. והוא לפי גירסתם להלן בדברי ר' שמעון בן אלעזר, שמוכח ממנה שכל הברייתא מדברת בעיסה כשרה לכהונה, וכולם סוברים כן אליבא דר"מ, ולפיכך שאלו שאף חלל נמי דאורייתא, וחשבו לדוחק לתרץ שר"מ סובר כר' דוסתאי בר' יהודה. אבל לפי גירסת התוספתא מוסרים גם רשב"א וגם ר"ש בן מנסיא שר"מ סובר שמשפחות שנשתקע בהם חלל פסולות לכהונה, והת"ק בשם ר"מ היא דעת יחיד, דעת ר' דוסתאי בר' יהודה גרידא. ועיסה זו כשירה אפילו לכהנים מן הדין. ויש עיסה פסולה אפילו לישראל, ויש עיסה כשירה אפילו לכהונה, עיין בירושלמי כתובות ספ"א, כ"ו ע"א. ולהלן נציין למקבילות ולמאמרי החכמים שטיפלו בעניינינו.

413-16. ר' שמעון בן לעזר או' משם ר' מאיר, וכן היה ר' שמעון בן מנסיא או' כדבריו, מפני מה אמרו עיסה פסולה לכהונה, מפני שספק חללים שניטמעו בה. מכירין ישראלים נתינין וממזרין שביניהן, ואין מכירין חללים שביניהן. וכע"ז מעתיקים בחי' הרמב"ן, הרא"ה והריטב"א 20 ושם בטעות: אמר רשב"ג , וכן היה ר' שמעון בן מנסיא וכו'. אבל בשטמ"ק בשמו לנכון: אמר רשב"א וכו'. וכן נשתבש בחי' הרמב"ן כתובות הנ"ל שהעתיק כלפנינו, אבל להלן שם: דה"ק רשב"ג לת"ק וכו'. כתובות י"ד ב', והסיפא ("מפני מה אמרו" וכו') הובאה גם בתוספות ובתוספות הרא"ש שם (י"ד א') ובריטב"א כאן ע"ה א'. ובד: מפני שספק חללים שניטמאו בה. ושמא אין כאן ט"ס אלא כתיב אחר (במקום "שניטמעו"). וכן מעתיק בשם התוספתא בחי' הרמב"ן כאן ע"ה א' (בדפוס ראשון): מפני ס' חללים שנטמאו בה. 21 נראה שההבאה מן התוספתא אינה מן הר"ח, אלא של הרמב"ן לבדו. אמנם בשאר הראשונים שצוינו לעיל, וכן גם בחי' הרמב"ן עצמו בכתובות הנ"ל: שניטמעו (וכן הדפיסו גם בד"ח של הרמב"ן בקידושין), אבל טבעי הדבר שהסופרים יתקנו את הכתיב המקורי "שנטמאו" לכתיב הרגיל "שנטמעו". ובמשנת עדיות פ"ה מ"ג: העיד ר' יהושע וכו' על אלמנת עיסה שהיא כשרה לכהונה, שהעיסה (ובנו"א: והעיסה, ושהעיסה, עיין במלא"ש) כשרה 22 כלומר, כשרה להעיד, דוגמת "שהאשה כשרה לה", לעיל כתובות פ"א ה"ו, ועיין במשנת ר"ה פ"א מ"ח ועוד. לטמא ולטהר לרחק ולקרב. 23 כלומר, יש לפנינו שתי עדיות, כפירוש הר"מ בפיה"מ שם. אמר רבן שמעון בן גמליאל 24 נו"א: רבן גמליאל, וכן מוכח מן הבבלי כתובות י"ד א'. קבלנו עדותכם, אבל מה נעשה שגזר ר' יוחנן בן זכאי שלא להושיב בתי דין על כך, הכהנים שומעים לכם לרחק, אבל לא לקרב . ורשב"ג (או ר"ג) חולק על ר' יהושע ועל ר"י בן בתירא, ומחזיק בדעת ר"י בן זכאי שאין מושיבין ב"ד לברר את עדיות בני המשפחה, מפני שהכהנים לא ישמעו להם בין כך ובין כך בעניין קירוב. 25 כלומר, חללות, עיין תוספות כתובות י"ד א', ד"ה ת"ר. ורשב"א ור"ש בן מנסיא חולקים על הת"ק בדעת ר"מ, ופוסלים בת זכר חלל לעולם, ולפיהם מבאר ר' מאיר את דעת הפוסל, משום שהכהנים חששו שמא נישאת גיורת לכהן, והיא בחזקת זונה ובנה חלל, ואין ישראלים מכירין חללים שביניהם, או שמא נטמע בה חלל זכר, ובת חלל זכר פסולה לכהונה לעולם (כמשנתנו פ"ד מ"ו), ופשיטא שאין כאן אלא ספק חללים. ואין שום סתירה בין הרישא ובין הסיפא, אלא שיש כאן מחלוקת תנאים בדעת ר' מאיר. ובבבלי כתובות י"ד סע"א ואילך הובאה הברייתא שלנו, אלא שגרסו בדברי ר"ש בן אלעזר: איזוהי עיסה, 26 כגירסת כל הספרים לפי עדות התוספות שם י"ד ב', ד"ה ותו. כל שנטמע בה ספק הלל וכו'. ולפיכך הקשו: ר"מ וכו' היינו ת"ק, ותו ר' שמעון בן אלעזר אומר משום ר' מאיר וכו', והא אמרת רישא חלל כשר. וראו כאן סתירה מינה ובה. 27 עיין מ"ש לעיל, הערה 19, בשיטת הבבלי. ובריטב"א כתובות י"ד ב': וא"ת ולימא ליה דה"ק איזהו עיסה שהיא פסולה , כל שנטמע בה ספק חלל, והשתא אתיא סיפא שפיר, דיהיב טעמא לפסולא, וי"ל דלישנא דאיזהו עיסה לא משמעה אלא כלישנא דאידך תנאי, דאתו לפרושי הכשירה דר' יהושע, כדמוכח רישא בהדיא (כ"ה בשטמ"ק בשמו), ואעפ"י שבתוספתא שנינו אמר רשב"ג (בשטמ"ק לנכון: רשב"א), וכן היה ר' שמעון בן מנסיא אומר משמו, מפני מה אמרו עיסה פסולה לכהונה מפני ספק חללים שנטמעו בה, התם בריתא אחריתי , 28 ומטעם זה לא הבאנו כאן את פירוש הבבלי בברייתא שהביא שם. וקתני בהדיא מפני מה אמרו עיסה פסולה לכהונה, אבל היכא דקתני אי זו היא עיסה (כלומר מסורת הבבלי שם) על כרחיך דומיא דרישא היא. ולהלן שם כתב: ויש שפירשו דהך סיפא מתרצתא היא בנפשה, ואיזו היא עיסה פסולה קאמר כדקתני בתוספתא, וארישא דלעיל פרכינן וכו'. ומכאן שכבר ראו רבותינו הראשונים שבתוספתא אין קושי, ולא עוד אלא שמהם רצו לפרש אף את הבבלי ע"פ התוספתא, אלא שציינו שמן הלשון שבבבלי "איזו היא עיסה" לא משמע כן, והעתקתי את כל לשון הריטב"א מפני החכמים האחרונים, ומהם שפירשו את הבבלי ע"פ התוספתא כאן, ומהם שדחו מפני הטעם שנתן הריטב"א, ולא זכרו את תורת רבינו. והנה ראינו שבבבלי הובאה הרישא של הברייתא כגירסת התוספתא אלא ששנו בסיפא בדברי רשב"א "איזוהי עיסה כל שניטמע בה ספק חלל" במקום "מפני מה אמרו עיסה פסולה לכהונה מפני שספק חללים" וכו'. אבל בירושלמי כתובות פ"א ה"ט, כ"ה ע"ד, וכאן פ"ד ה"ד, ס"ו ע"א, שנו: אי זו היא עיסה כשירה כל שאין בה לא חלל, 29 המפרשים מחקו את המלים "לא חלל" ע"פ התוספות בכתובות י"ד א' ד"ה ת"ר. אבל הגירסא שלנו קיימת בין בירושלמי כתובות ובין בירושלמי קידושין, והיא מקויימת גם ע"י תוספות הרא"ש קידושין ע"ה א' שמעתיק בשם הירושלמי: כל שאין בה לא חלל וכו'. ולא ממזר, ולא נתין. ר' מאיר אומר כל שאין בה אחת מכל אילו בתה כשירה לכהונה. אבל משפחה שנשתקע בו פסול ר' מאיר אומר בודק עד ארבע אימהות ומשיא. וחכמים אומרים בודק לעולם. 30 בירושלמי כאן מפורש שזו היא דעת ר' יוחנן, אבל רב אמר: זו דברי ר' מאיר, אבל חכמים אומרים בודק מאי זו משיאין לכהונה ומשיא. ועיין בבלי ע"ו ב'. ועיין מ"ש להלן שורה 18, ד"ה ובירושלמי (ובהערה 35 שם) בפירוש הירושלמי כתובות שלמעלה בסמוך שם. והנה בירושלמי מפורש אי זו היא עיסה כשירה , ולפיכך פירשו כל שאין בה לא חלל וכו', וקורא לה "עיסה" משום שנשתקעו בו גרים, והיא כשרה אע"פ שהכהנים נוהגים סלסול בעצמם. אבל משפחה שנשתקע בו פסול (כלומר, פסול חללות) בודק עד ארבע אמהות, ואינו חושש יותר שמא יש כאן בת חלל זכר שלא היה הפסק ישראל באמצע. ועיין בבלי כאן ע"ו ב' ובחי' הרמב"ן והריטב"א שם. ועיין מ"ש להלן שורה 18, ד"ה עיסה. ובתס"ר במקומו, עמ' 88, ציינתי למאמרו של הירשברג במאסף דביר ח"ב (ברלין תרפ"ד), עמ' 92 ואילך, והוא הביא את דעת חחכמים שדנו באריכות בעניין העיסה, ועיין גם במאמרו של ר"א ביכלר בספר היובל לכבוד ארי' שווארץ, עמ' 133 ואילך, ועיין בדרכה של תורה להרצ"מ פיניליש, עמ' 52.