תוספתא כפשוטה על קידושין ה:ד

122. נתינין וממזרין טהורין לעתיד לבא וכו'. ירושלמי ספ"ג ס"ה ע"א (בד"ו ס"ד ע"ד), בבלי ע"ב ב'. ובירושלמי לא נזכרו "נתינין", וכן מעתיקים (בלי המלה "נתינין") גם בס' המתיבות הוצ' רב"מ לוין, עמ' 41, ובילקוט המכירי זכריה, עמ' 77.

223. ר' מאיר אומ' אין טהורין. בירושלמי: שנאמר (זכריה ט', ו') וישב ממזר באשדוד, מוליכין טינה אצל טינה 39 וכ"ה בשרי"ר, ופירושו בוץ אצל בוץ. ובס' המתיבות שצויין בפנים: וטינוף למקום הטינוף. וסריות אצל סריות. ואף בבבלי חסר הטעם בדברי ר"מ, כמו שהוא בתוספתא, אלא שהבבלי מעיר שם מעצמו: בשלמא לר' מאיר היינו דכתיב וישב ממזר באשדוד וכו'. ועיין באבות דר"ן פי"ב, כ"ז ע"א (וציין לו בטל תורה לבבלי שם), ובפירוש מהריט"ץ שם (והביאו רש"ז שכטר, בהערה נ"ו שם) שפירש שבעתיד לבוא עסיקינן. אבל במאירי ב"ק פ"ב סע"ב, עמ' 233, פירשה שאין הכוונה לעתיד לבוא. ועיין ברד"ק זכרי' ט, ו', וברמזי בעל הטורים דברים כ"ג, ג', שפירשוה למ"ד שממזרין טהורין לעתיד לבוא. ועיין בבבלי כאן ע"ב ב'. ועיין מ"ש להלן, סוף ד"ה וכן.

326. אפי' מן הנתינין ומן הממזרות. צ"ל: מן הנתינות וכו', כמו שהוא בד ובכי"ע. ובבבלי הנ"ל: אלא מן הממזרות, והוא קיצור, שהרי נזכרה נתינות ברישא. ובירושלמי הנ"ל: אלא מן הממזירות. אבל בס' המתיבות הנ"ל העתיק: אף מן הממזירות, אף מן הנתינות. ועיין בהגהות הרד"ל על הרא"ש פ"ד סוף סי' א'. ובירושלמי מסיים: ר' הונא בשם ר' יוסף אמר אין הלכה כר' יוסי לעתיד לבוא. ובשרי"ר: ר' חונה בש'.....יוסה לעתיד לבוא עלובין הן הדורו..והנה ע"פ סיגנון הירושלמי הרגיל ביותר משמיטין את המלה "אמר" לפני "בשם" ולאחריו, 40 כפי שכבר ראה ר"ז פרנקל במבוא הירושלמי, ט"ז ע"ב. והיה צריך לומר: ר' הונא בשם רב יוסף אין הלכה וכו'. ובכי"ל: בשם ר' יוסף אמ' אין הלכה וכו'. ובכי"י עתיקים רגילים הסופרים לקצר לכתוב א' במקום, את, אין, אם, או אמר. וכמעט וודאי גמור בעיני שצ"ל בירושלמי: ר' הונא בשם ר' יוסף א' (=אם) אין 41 ואפשר שהיה כתוב בירושלמי: רב הונא בשם ר' יוסף אין (-אם) אין הלכה כר' יוסי וכו', והסופרים שראו פעמיים "איך הגיהו "אמר". וכסיגנון זה גם בירושלמי סוטה פ"ז ה"ד, כ"א ע"ג (מן התוספתא שם ספ"ח): אם כדברי ר' שמעון בן יהודה וכו', כלומר, אם דבריו נכונים וכו'. וכס"ז בכ"מ. הלכה כר' יוסי, לעתיד לבוא עלובין הן הדורות (כגירסת שרי"ר), ופירושו שאם אין הלכה כר' יוסי שממזרין טהורין לעתיד לבוא, הרי עלובין הדורות לעתיד לבוא. ורב יוסף רומז למשנתנו סוף עדיות: שאין אליהו בא לטמא ולטהר וכו', אלא לרחק המקורבין בזרוע וכו'. ואם נתערבו ממזרים במשפחות הרי כל צאצאיהם בין זכרים, בין נקבות, שהתחתנו עם כשרים מרבים ומרבים ממזרים במשך הדורות. וכשיבוא אליה לרחק את המקורבים בזרוע עלובין הן הדורות. עכשיו זכינו לוי"ר הוצ' ר"מ מרגליות, ושם באמת בפל"ב, עמ' תשנ"ד: א"ר הונא אם אין הלכה כר' יוסי עלובין הן הדורות. הנחתי את הדברים לעיל כמו שהם, מפני שכן הגהתי בעצמי לפני שראיתי את דברי המדרש, הוצ' ר"מ מרגליות. וכן מפורשים דברי רב יוסף בבבלי ע"ב ב': אמר רב יוסף אי לאו דאמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' יוסי 42 מעין " אם אין הלכה כר' יוסי" שבירושלמי, לפי הגהתנו. הוה אתי אליהו מפיק מינן צוורני צוורני וכו', כלומר, היה מוציא מאתנו שושילתאות, שושילתאות של פסולים. ועיין בבלי ע"א רע"א, ברש"י ובמיוחסות לר"י הזקן שם, ובגליון הבבלי שם בשם הרי"ף, ואין מקשין באגדות, והרי אף במשנת סוף עדיות הנ"ל חולקים בדבר, ועיין גם בתוספתא סוף עדיות ומ"ש בתס"ר שם, עמ' 185, ובבבלי כאן ע"א א'. אבל עיין בחי' הרמב"ן והריטב"א ע"א א' שפירשו שאין סתירה ממשנת עדיות לדברי ר' יוסי, ועיין גם בחי' הרשב"א ע"ב א', ובמאירי שם, עמ' 333, סד"ה כל. ומשאלת הבבלי (ע"ב ב'): בשלמא לר' מאיר וכו', משמע שכל הממזירין טהורין לעתיד לבוא. ועיין בח"ד שהעיר על הרמב"ן והריטב"א.

426-27. מצרי שנשא מצרית, אדומי שנשא אדומית, דור ראשון ושני אסור וכו'. כנראה שהכוונה היא שדור ראשון ושני לשניהם אסור, שלישי מותר, ואם מצרי ראשון נשא מצרית שניה הולד שני, ואין הולכים אחרי הדורות שאחריה גרידא, עיין בבלי יבמות ע"ח א' שהביאו את הסיפא להלן בקשר עם ההלכה הנ"ל. ועיין בספרי כי תצא פיס' רנ"ג, הוצ' הר"א פינקלשטין, עמ' 279, ואף שם ישנה הקדמה לסיפא שלהלן, אלא שהפירוש שם עמום מאד, עיין בשנו"ס ובהערות שם. ועצם ההלכה של מצרי ראשון שנשא מצרית שניה גם בבבלי כאן ס"ז א' ויבמות פ"ד ב'.

527. אמ' ר' יהודה בנימן גר מצרי וכו'. ספרי הנ"ל, ירושלמי פ"ד ה"ג, ס"ו ע"א (ד"ו ס"ה ע"ד), יבמות פ"ח ה"ב, ט' ע"ב, בבלי סוטה ט' א', יבמות ע"ו ב', ע"ח א'. והביאו את הברייתא בשם התוספתא בס' יראים השלם עמוד העריות סי' מ"ב, עמ' 82 (הקצר סי' ר"ג, ד"ו צ"ה סע"א), סמ"ג לאווין קי"ו, מ' ע"ב, הגה"מ פ"ה מה' מלכים ה"ז, מגיד משנה ספי"ב מה' איסורי ביאה.

627-28. בנימן גר מצרי היה לו חבר וכו'. בכי"ו תוקן לי (במקום "לו"), וכ"ה בד, בכי"ע, בראשונים ובמקבילות הנ"ל, אבל בס' יריאים הקצר הנ"ל: היה לו חבר, וכ"ה במדרש תנאים, עמ' 147.

729. להשיא לבני אשה בת גיורת מצרית. וכ"ה בד, ובספרי הנ"ל ובמ"מ הנ"ל בד"ח. ובס' יריאים, בסמ"ג ובמ"מ (ד"ק וד"ו): אשיא לבני מצרית שניה, וכ"ה בבבלי הנ"ל, ועיין בשנו"ס לספרי שם, והיא היא. אבל בכי"ע: גיורת מצרית. וכ"ה בירושלמי הנ"ל, אלא ששם: אמר לו ר' עקיבא, לא בני, אלא אף אתה השיאו לבת גיורת מצרית, כדי שיהו ג' דורות מיכן ושלשה דורות מיכן. ומסורת הירושלמי בדברי ר"ע מתנגדת למסורת התוספתא להלן בסמוך. והנכון הוא, איפוא, כגירסת כי"ו, ד, והראשונים המקויימת ע"י הבבלי.

830-32. אמ' לו ר' עקיבא, בנימין, טעית הלכה, משעלה סנחריב ובלבל את כל האומות, לא עמונים ומואבים במקומן, ולא מצרים ואדומים במקומן וכו'. דברי ר"ע כאן לא הובאו לא בספרי ולא בבבלי סוטה ט' א' ויבמות ע"ו ב', ע"ח א'. ובירושלמי שהבאנו לעיל מפורש להפך, שאף ר"ע אסרו, עיי"ש. ובמשנת ידים פ"ד מ"ד: בו ביום בא יהודה גר עמוני ועמד לפניהם בבית המדרש, אמר להם מה אני לבוא בקהל. אמר לו רבן גמליאל אסור אתה וכו', אמר לו ר' יהושע וכי עמונים ומואבים במקומן הן, כבר עלה סנחריב מלך אשור ובלבל את האומות וכו'. והובאה משנתנו בבבלי ברכות כ"ה א'. והקשה רש"י בסוטה למה נשא מניימין מצרית וטרח להשיא לבתו מצרית שנייה, והרי אף הוא מותר לבא בקהל אחרי שבלבל סנהריב את האומות. ותירץ שמיניימין טעה, כמו שמפורש בתוספתא כאן. ובס' הישר לר"ת ברכות סי' שמ"א, ל"ה סע"ד, הוצ' רש"ש שלזינגר סי' תכ"א, עמ' 249, והובאו דבריו בתוספות סוטה ט' א', סלל לו דרך חדשה, ופירש שסנחריב בלבל את האומות, והיינו שהחליף את האוכלסיה באחרת, ונבוכדנצר החריב ואף הגלה, אבל השאיר את דלת הארץ במקומם, כמו שעשה לירושלים (מ"ב כ"ד, י"ד), עיי"ש. ולא מצאנו "בלבול" אלא אצל עמון, אבל שאר העמים נשארו במקומם, ומ"ש במגילה י"ב ב' "עמון ומואב", נקטו עמון אגב שיטפא (כלומר, מפני ששניהם באים ברגיל ביחד), והעיקר הוא מואב לבד שישבו שאנן, עיי"ש, וכן מה שנקטו במשנת ידים עמונים ומואבים הכוונה לעמונים גרידא, ומואב אגב שיטפא נקט, וכן בתוספתא כאן "מואבים" אגב שיטפא הוא, וכן בס"ע פכ"ג, הוצ' רטנר, נ' ע"ב: שטף עמונים ומואבים, עמונים אגב שיטפא נקט. 43 בהערות רטנר שם, סוף הערה ח' העיר על דברי ר"ת הללו, והוסיף: וזה שלא כנוסחתנו. ולא הבין את הדברים, שהרי ר"ת הביא מס"ע רבה "עמונים" אלא שכתב שעמון הוא אגב שיטפא, ולא גרסינן לה. וספק גדול הוא אם ר"ת רצה להגיה את כל הנוסחאות בכל המקומות הנ"ל, וכוונתו היתה שפעמים "עמון", או "מואב" לא דווקא, דומיא דחלוצה הבאה במשנתנו בתוך חייבי לאווין. ועיי"ש בסוף דבריו שרמז לתוספתא ידים (ונביא אותה להלן) שהביאה בשו"ת שם סי' תקצ"ה, ד' וויען ס"ז ע"ד, הוצ' מק"נ, עמ' 33, ואף לבה"ג שנביא להלן. ועיין בחי' הרמב"ן יבמות ע"ו ב' שהביא את התוספתא כאן, ואת דברי התוספות במגילה י"ב ב' 44 שאינן לפנינו. ואת התוספתא בידים ואת דברי ר"ת ואת דברי בה"ג ופירש את הדברים באריכות, ועיי"ש שהעיר גם על הירושלמי שהבאנו לעיל. ועיין בפירוש הר"י בתוספות יבמות ע"ו ב'. והבבא שלנו הובאה בס' יראים השלם עמוד העריות סי' מ"ב, עמ' 82 (הקצר סי' ר"ג), שם סי' ש"ט, קע"ב ע"א, סמ"ג לאווין קי"ו, מ' ע"ב, שם רכ"ז, ס"ח ע"ב, הגה"מ פ"ה מה' מלכים ה"ז הנ"ל, מרדכי יבמות פ"ח סי' ע"א, תוספות ר' יהודה ברכות כ"ח א' (ט"ז ע"ב), ר"ש ידים פ"ד מ"ד, תוספות, תוספות ישנים, חי' הרמב"ן (הנ"ל), הרשב"א, המאירי (הוצ' ר"ח אלבק, עמ' 283, ר"ש דיקמן, עמ' 279) הריטב"א ותוספות הרא"ש יבמות ע"ו ב', נ"י שם פ"ח סי' ק"ו, מ"מ ספי"ב מה' איסורי ביאה. ובה"ג (שציינו לו כמה מן הראשונים הנ"ל) ד"ב, עמ' 443: ואי קשיא לך מאי שנא יהודה גר עמוני דהיתירוהו לבוא בקהל, ומ"ש מינימי גר המצרי דלא שרו ליה לבוא בקהל עד שלשה דורות, משום דאשכחן במצרים דכי בדרינהו נבוכדנצר קבע להו הקב"ה זימנא לאהדורינהו, ואהדרינהו, דכת' (יחזקאל כ"ט, י"ד) ושבתי את שבות מצרים והשיבותי אותם ארץ פתרוס . ועיין בה"ג ד"ו ק"ח ע"ב, ובה' ראו, עמ' 37 (בה' פסוקות לא מצאתי). והוא מתוספתא ידים פ"ב הי"ח שהביאוה כמה מן הראשונים הנ"ל, ועוד, עיין בראשונים שציינתי בתוספת ראשונים ח"ד, עמ' 159. ובר"מ ספי"ב מה' ביאה פסק כר"ע בתוספתא קידושין, 45 ומטעם "חזקתו שפירש מן הרוב", והוא ע"פ הבבלי ברכות כ"ח א'. וכבר העירו האחרונים על הירושלמי דמאי פ"ב ה"א, כ"ב ע"ג: מעתה גר שבא להתגייר אין מקבלין אותו, אני אומר מעמון ומואב הוא, ונעשה אותו הגר הוכיח לכל הגרים, עיין בס' מנחה חריבה לסוטה ט' א' במקומו שהאריך בזה. ועיין בראבי"ה ח"א סי' קו"א, עמ' 155 ואילך, ובהשמטות מציון ירושלים (שבסוף סדד זרעים) לירושלמי דמאי הנ"ל (והעיר על כך בס' מנחה חריבה הנ"ל). אבל בחי' הרשב"א יבמות ע"ו ב' הנ"ל: וקי"ל כברייתא דמס' ידים, וכסבריה דר"ג ור' יהושע, וגמ' דילן הכי משמע (כלומר, שהרי הביא בלי חולק את המעשה במינימין גר המצרי), וכן כתב בעל הלכות ז"ל, ועוד דהא בירושלמי (שהבאנו לעיל) ר' עקיבא נמי קאי בשיטתייהו. וכן משמע מדברי הרמב"ן שם, וכן פסק הרא"ש בפ"ח שם סי' ד'. ועיין בשו"ע אה"ע סי' ד' סעיף י' ובבאור הגר"א שם. ובסמ"ג לאווין קי"ו, מ' ע"ב, כתב שצריך להתיישב בדבר. ולעצם המאורע שנינו בתוספתא ידים פ"ב הי"ח הנ"ל, בכי"ו: אמ' להן רבן גמליאל אף גר מצרי כיוצא בזה, אמרו לו למצרים נתן להן קיצבה וכו'. וכן מעתיקים כל הראשונים הנ"ל (חוץ מאחד שנביא להלן). אבל בד שם: אמר להן ר"ג אף אני מצרי כיוצא בזה, אמ' למצרי' נתן לה הכתוב קצבה וכו'. ולכאורה צ"ל בדפוסים: אף אני [אומר] מצרי כיוצא בזה וכו'. אבל בתוספ' שנץ (תוספות איוורא, עמ' כ"ה) לסוטה ט' א': וה"נ קאמר התם (כלומר, כתוספתא ידים) דאמר מנימין כשראה שהיתירו [ר'] י[הו]ש' יהודה גר עמוני, אמר להם אף אני כמו כן, אמרו לו לארצך יש קצבה וכו'. ונראה שגרס מעין גירסת הדפוסים: אמר להן גר (ונשתכש כדפוסים: רג, ר"ג) אף אני מצרי וכו'. ומצד סדר הזמנים הדבר יתכן מאד, שהרי ר"ע כבר היה אדם גדול "בו ביום", והיה ראוי למלא את מקום רבן גמליאל אם היה מיוחס, 46 כירושלמי ברכות פ"ד סה"א, ז' ע"ד, ותענית פ"ד סה"א, ס"ז ע"ד, ובבלי ברכות כ"ז ב'. ור' שמעון, תלמיד ר"ע, היה באותה שעה בבית המדרש, 47 בבלי ברכות כ"ח א': ואותו תלמיד ר' שמעון בן יוחאי הוה. ועיין מדרש תנאים 146. ואין פלא שאף מניימין חברו של ר' יהודה היה שם, וכשהתירו את יהודה גר עמוני דרש שיתירו גם לו, ואסרו לו. ואח"כ כשנשא אשה מצרית, ואמר שרוצה להשיא אף לבנו אשה מצרית, אמר לו ר"ע שטעה את ההלכה, וחלק ר"ע על ר"ג ור' יהושע, או שלא היה באותה שעה בבית המדרש, וסבר אחרת, עיין בר"ש ידים פ"ד מ"ד הנ"ל, ועיין מ"ש להלן בסמוך. ואף לפי הגירסא שלפנינו בתוספתא ידים משמע כן, שהרי אמר להן ר"ג לחכמים אף גר מצרי כיוצא בזה, כלומר, שתמה שלדברי ר' יהושע הרי אף גר מצרי צריך להיות מותר. ובאמת קשה מה שאל, ומניין ידע שלגר מצרי דין אחר. אבל אם נניח שלמניימין גר המצרי אסרו לבוא בקהל שאלת ר"ג מובנת יותר "אף גר מצרי כיוצא בזה", ולמה אסרתם למניימין והתרתם ליהודה? ואין ראייה מן התוספתא שר"ג קיבל את תשובת ר' יהושע ביחס לגר מצרי. ושמא הכריע ר' עקיבא כדעת רבן גמליאל שאין הבדל בין גר עמוני לגר מצרי, ופסק כר' יהושע שכולם מותרים, ולפיכך אמר לו למניימין הגר טעית הלכה. ולעניין הלשון "טעית הלכה" הרי כ"ה בכל נוסחאות התוספתא כאן, וכן מעתיקים בתוספות סוטה ט' א', ברשב"א יבמות ע"ו ב' ( טעות הלכה) ובמ"מ ספי"ב מה' איסורי ביאה. ובחי' הרמב"ן יבמות שם: מטעית (כנראה שצ"ל שם: הטעית ) הלכה, ובריטב"א שם: טעית בהלכה , ושאר כל הראשונים שהכאנו לעיל השמיטו לגמרי את המלה "הלכה", והעתיקו: בנימין טעית. והנכון כלפנינו, וכן בירושלמי ב"ב פ"ח ה"א, ט"ז ע"א: אחינו שבחוצה לארץ הדיוטות הן, והן טועין את ההלכה .

934. הכל הולך אחר הולד. וכ"ה גם בד ובכי"ע. והמפרשים הגיהו, או שנכנסו לתוך דוחקי דחוקין, והפירוש הוא פשוט, שלפני שנתבלבלו האומות הרי עיקר הבדיקה של הגר היה אם אינו מפסול יוחסין (עמוני, מואבי, מצרי וכו'), אכל עכשיו שמקבלים גרים מכל האומות, אין כאן יותר פסול יוחסין הפוסלין לבוא בקהל, אלא פסול הגוף (פצוע דכא וכרות שפכה), והכל הולך אחרי הולד עצמו, ואם אין בו פסול הגוף מקבלין אותו.

1034-35. לויה, וישראלים, מוסיפין עליהן עוד אחת, הרי שתים עשרה. בד: לויה וישראל מוסיפין וכו'. ובכי"ע: לויה וישר'. ונראה שאף בכי"ו צ"ל: לויה וישראלי' (=וישראלית), וזו היא מסורת בבלית, כפי שנראה להלן. ובמשנתנו פ"ד מ"ד: הנושא אשה כהנת (כלומר, כהן שבא לישא כהנת) צריך לבדוק אחריה ארבע אמהות (כלומר, מצד אמה ומצד אביה) שהן שמנה: אמה, ואם אמה, ואם אבי אמה, ואמה (כלומר, אם אם אבי אמה); ואם אביה, ואמה, ואם אבי אביה, ואמה (כלומר, אם אם אבי אביה). לויה וישראלית מוסיפין עליהן עוד אחת (התוספתא מפרשת להלן בסמוך בבא זו). ומסורת זו במשנתנו ("לויה וישראלית") בבלית היא, וכ"ה במשנה שבבבלי ובמשנה שבירושלמי, 48 המשנה שבירושלמי שמרה על נוסח הבבליים, וכי"מ שבבבלי שמר על נוסח א"י, דוגמת המשנה הראשונה שבברכות, עיין מבוא לנוה"מ למהרי"ן אפשטין, עמ' 76. ובמשנה מדפוס לא נודע (פיזארו, או קושטא), ובמאירי (בתוך פירושו) ובבבלי ע"ו רע"ב. ולפי גירסא זו הכוונה לפי פשוטה היא שאם כהן נושא כהנת בודק בארבע אמהות, אבל אם הוא נושא לויה וישראלית בודק יותר, כפירוש רש"י במשנתנו, וכן גרס בעל המאור בסוגיין, ופירש: בכהן הנושא שנינו. אבל בכי"י קויפמן: לווים ויש'. ובכ"י פרמה: לויי וישראלי (סיום ארמי כבמשנתנו רפ"ד), ובכי"מ: לוים וישר'. ובד"נ ובמשנה עם פיה"מ להר"מ הוצ' ר"י קאפח, עמ' ש"ט: לוים וישראל, ובפיה"מ שם: ומוסיף הישראלי והלוי בבדיקה דור נוסף, לפי שהתערובת בהם יותר. וכע"ז בחיבורו פי"ט מה' איסורי ביאה הי"ט. ופירש שמדברים בין בכהן ובין בישראל הנושא, עיין במגיד משנה במקומו. ועיין רש"ל ע"ו א' ובמלא"ש במקומו. ועיין להלן, הערה 49. ולפי פשוטו פירושו לנוסחאות הנ"ל, שאם הנושא הוא לוי, או ישראל, בודק יותר מן הכהן. וכן במלחמות להרמב"ן בסוגיין (פ"ד סי' תרע"ג): גם גירסת משנתינו אינה "לויה וישראלית מוסיפין", כמו שכתב (כלומר, בעל המאור) אלא לויים וישראלים מוסיפין, וכן נמצא בכל נוסחא מדוקדקת ובירושלמי 49 כבר הראינו לעיל (הערה 48) שבמשנה שבירושלמי הגירסא היא כמו במשנה שבבבלי, אבל בפיסקא שבירושלמי: לויים וישר' . שלא עבר עליו קולמוסן של מגיהי ספרים 50 כן דרכו של רבינו להעדיף את נוסחאות המשנה שבירושלמי משום טעם זה. וכ"ה במלחמות ביצה פ"ב סי' תתפ"ג, הוצ' ראם י"א ע"א, בחי' הרמב"ן גיטין מ"ז א' וכתובות רפ"ח. וכפירושי ר"ח ז"ל, תדע מדקתני מוסיפין, ולא קתני מוסיף כי רישא. ולעיל שם כתב: דעל כרחך לפי הירושלמי מתניתין דקתני לוים וישראלים מוסיפין בלוי וישראל הנושאים קאמר, ומשום פסולי קהל, דאי אמרת בכהן הנושא לויה, ישראלית, היכי מקשי לה לא נמצאת מחמיר בישראל, והלא בדין הוא שיבדוק הכהן אחר לויה וישראלית יותר מן הכהנות וכו', ועוד שגירסת הירושלמי (פ"ד סה"ד, ס"ו ע"א, ד"ו ס"ה ע"ד) כך היא בכל הנוסחאות, לא נמצאת מחמיר בישראל יותר מן הכהן, ושמעית מינה שבישראל הנושא משנתינו שנויה, ולפיכך תמה ואמר היאך אנו מחמירין ביחוסן של ישראל יותר מן הכהנים וכו'. וכ"ה בחידושיו ע"ו א', ועיין בריטב"א שם ובר"ן על הרי"ף פ"ד סי' תרע"ג. ורבינו בטל לגמרי את הגירסא "לויה וישראלית" כטעות סופרים. ולולא דבריו היה נראה שיש כאן חילוף בנוסח המשנה בין הירושלמי והבבלי. ובמאירי, עמ' 340, הביא את הירושלמי, וכתב: ומכל מקום לסוגית תלמוד שלנו אין הדברים נראים להחמיר בישראל מבכהנים, ואף רבותי דחו זו שבתלמוד המערב, והעמידו את הפסק על דרך אחת כסתם משנה זו וכו'.

1135. הרי שתים עשרה. זו היא הוספה למשנתנו הנ"ל שסתמה: מוסיפין עליה עוד אחת. ופירשה התוספתא שמוסיפין אם על העליונות, והיינו: אם אם אמה, אם אם אם אבי אמה, ואם אם אם אביה, ואם אם אם אבי אביה, ונמצא שהוסיף עוד ארבע אמהות על השמנה. ובבבלי ע"ו א' מחלוקת הברייתות בזה, והברייתא של רב אדא בר אהבה שנתה כבתוספתא כאן, וברייתא אחרת שנתה: ארבע אמהות שהן שש עשרה , ופירשה את משנתנו שמוסיפין עוד אחת, כלומר, עוד זוג אחד. ולפני הר"מ חסרה כנראה המלה "שש" בברייתא השניה, עיין בפי"ט מה' איסורי ביאה הי"ט ובבאורי הגר"א אה"ע סי' ב' סע' ג', ס"ק ט"ז.

1235-36. בדק את האם, אינו צריך לבדוק את הבנים, בדק את הבנים, אינו צריך לבדוק את האם וכו'. כלומר, אם בדק את האם כדין משנתנו, אינו צריך לבדוק אח"כ את בנותיה, ואם ידוע שהאם בדוקה אין צורך לבדוק יותר, ואם בדק את בניה שהיו משמשים ע"ג המזבח וכדומה (כמשנתנו פ"ד מ"ה) אין צורך לבדוק את האם, וכל בנותיה כשרות לכהונה. ואם בדק את בניה הגדולים, אין צורך לבדוק את הקטנים ואף הקטנות כשרות לכהונה, וכן אם בדק בקטנים אין צריך לבדוק את הבנות הגדולות, וכולן בחזקת בניה ובנותיה. ובח"ד להלן ה"ו שער שהברייתא כאן שייכת לה"ו שם, ולפ"ז יש כאן נוסחאות שונות של ברייתא אחת.

1338-39. במה דברים אמורים באשה אחת, אבל בשתי נשים, בדק את האם, צריך לבדוק את הבנים וכו'. כלומר הלכה זו היא בהיה לאיש אשה אחת, אבל אם היו לו שתי נשים ובדק את האם צריך לבדוק גם את הבנים, שמא הבנות אינן בנותיה, וכן אם בדק את הבנים צריך לבדוק את האם, שמא אינה אמם, וכן אם בדק את הגדולים צריך לבדוק את הקטנות שמא אינן בנותיה. ועיין בבלי ע"ט ב'. וגירסת ד בברייתא זו היא כגירסת כי"ו. ובכי"ע יש כאן השמטה.