תוספתא כפשוטה על מגילה א:ה

117-18. מגבית פורים לפורים. ומגבית העיר לאותה העיר. בבבלי ב"מ ע"ח ב' נעתקה כל הברייתא כאן, כעין גירסת התוספתא, וכ"ה בהוצאות שלנו שם, בכי"מ ולפני כמה מן הראשונים. אבל בכ"י המשובח, כ"י המבורג (ואני מעתיק מצילום כתה"י) שם: דתנן מגבת פורים לפורים, ואין מדקדקין בדבר, ואין העני נוטל מהן רצועה לסנדלו אלא אם כן התנה במעמד אנשי העיר דברי ר' יעקב שאמ' משום ר' מאיר, ורבן שמע' בן גמל' מיקל. וכ"ה להלן שם בב"מ ק"ו ב' ולפני רוב הראשונים, עיין ברי"ף וברא"ש ובשטמ"ק שם, ובדק"ס שם, עמ' 220, הערה ה', ובהגהות הגר"א שם. ובראבי"ה ח"ב סי' תקצ"ב, עמ' 325: והא דתניא בתוספתא דמגילה, ואיתה נמי בפרק השוכר את האומנין, מגבת פורים לפורים, מגבת אותה העיר לאותה העיר וכו', עד ואין העני וכו'. ורבינו גרס בבבלי כגירסת הספרים שלנו. אבל העיקר כנראה כגירסת כ"י המבורג, הרי"ף, ובנוסחאות שלנו הוסיפו ע"פ התוספתא או על פי קדמון שהביא את התוספתא. 25 עיין מ"ש לעיל סוף יומא. ובס' חסידים הוצ' מק"נ סי' תתס"ט, עמ' 217, נעתקה כל ההלכה שלנו עד הסוף בלי הזכרת המקור, וברור שהעתיק מן התוספתא ולא מן הבבלי. וברמב"ן ב"מ ע"ח ב': וקתני עלה בתוספ' ומגבת העיר לאותה העיר וכו', וכ"ה בריטב"א כאן ז' א' ד"ה גרסינן (בשם רבו). ואף לפניהם לא היה כל זה בבבלי שם. 26 בדק"ס ב"מ שם העיר שאף הרשב"א בב"מ כת"י מביאה מן התוספתא. וספק גדול הוא בעיני אם החידושים שראה הרב ז"ל הם באמת להרשב"א, ולא להרמב"ן, עיין בהקדמה לחי' הרשב"א על ב"מ, עמ' 3. ועיין בראשונים שנביא להלן. ובירושלמי פ"א ה"ו, ע' ע"ב: מגבת פורים לפורים, ואף שם ליתא "מגבית העיר לאותה העיר." ועיין להלן פ"ב, שו' 45–46, ומש"ש.

218-19. אין מדקדקין במגבית פורים אבל לוקחין את העגלים וכו'. בבבלי הנ"ל (בהוצ' שלנו ועוד): ואין מדקדקין בדבר, אבל לוקחין את העגלים וכו'. וכבר הראינו לעיל שבנוסחאות שלנו היא הוספה ע"פ התוספתא, ובבבלי לא היה אלא "ואין מדקדקין בדבר", ולא יותר. ופירש"י: לומר דיים בפחות, והמותר יפול לכיס של צדקה, אבל לוקחים את העגלים וכו'. 27 ולפניו כנראה היתה כבר בתלמוד ההוספה ע"פ התוספתא. אבל הרמב"ן שם סבר שאילו הם דברי רש"י עצמו, ולא דברי התלמוד, עיין מ"ש להלן בפנים. וברמב"ן ב"מ הנ"ל: ואין מדקדקין בדבר לומר עני זה ראוי ועני זה אינו ראוי, אלא נותנין לכל, כדי שיהו הכל שמחין עמנו, בין ראוי בין שאינו ראוי וכו', וכן מצאתי בירושלמי פ"ק דמגילה (הנ"ל) אין מדקדקין במעות פורים, אלא כל הפושט ידו ליטול נותנין לו וכו', ואפשר שבכלל אין מדקדקין יש ג"כ שאין אומרין בכך וכך די לחם, אלא לוקחים את העגלים לרוב, כמו שפירש"י ז"ל, מפני שמצאתי בתוספ' כלשון הזה אין מדקדקין במגבת פורים, אבל לוקחים את העגלים ושוחטים וכו'. וכע"ז גם בריטב"א כאן הנ"ל, וריטב"א ב"מ ע"ח ב' (לפי שטמ"ק), חי' הר"ן שם, נ"י שם פ"ו סי' תע"ה. ולפני כולם לא היה כ"ז בבבלי, והסתייעו בפירושם מן התוספתא והירושלמי.

319-20. והמותר אל יפול לכיס של צדקה. וכ"ה ברמב"ן הנ"ל, וכן בס' חסידים הנ"ל: והמותר לא יפול לכיס של צדקה. 28 המו"ל שם העיר שבתוספתא דפוסים ישנים ליתא המלה "אל", והוא אינו מדוייק. וכלפנינו כ"ה גם בדפוסים ישנים, בכי"ע ובכי"ל. אבל בריטב"א כאן ושם הנ"ל: והמותר יפול לכיס של צדקה, וכ"ה בהוספה שבבבלי הנ"ל. ולפי פשוטו פירושו שאם לא כילו את כל המעות, אחרי שלא דקדקו, ונהגו ביד רחבה, משאירים את המותר לפורים הבא, וכמו שפירש הרמב"ן בב"מ שם את הרישא: הא דתנן מגבת פורים לפורים, מותר מגבת פורים קאמר שאם הותירו יהא לפורים הבא. ויש לפרש שכל מה שגבו ביום פורים, אע"פ שגבו סתם יהא לסעודת פורים, וכן עיקר. אבל בסיפא כאן נראה לפרש כפירוש הראשון, ועיין בנ"י הנ"ל. ולפי הגירסא יפול, הרי המותר נופל לכיס של צדקה. ועיין דק"ס ב"מ שם, עמ' 220, הערה ד'. ועיין בלשון המאירי ב"מ, עמ' 303.

420. ר' ליעזר או' מגבית פורים אל יעשה ממנו עני רצועה וכו'. בד, כי"ע וכי"ל: ר' אלעזר. וכ"ה בס' חסידים הנ"ל ובבבלי הנ"ל בכי"מ (ולפנינו בטעות: ר' אליעזר). וכן בירושלמי הנ"ל: אמר ר' לעזר (וכצ"ל כאן בכי"ו) ובלבד שלא ישנה ממנה העני רצועה למנעלו, כלומר, העני מותר לו לשנות בצרכי סעודה דווקא (מפני שהמעות ניתנו לשם סעודה, ואם הותיר אוכל מהן אח"כ), אבל אין קונה מהם בגדים. ועיין ב"י טאו"ח סי' תרצ"ד.

521. ר' מאיר או' הלוה מעות מחבירו ליקח בהן פירות אל יקח בהן כלים וכו'. וכ"ה בד ובכי"ל. ובכי"ע: הלוה מעות לחבירו ליקח בהן פירות ולקח בהם כלים, כלים ולקח בהן פירות אסור וכו'. וכן בס' חסידים הנ"ל: הלוה מעות לחבירו וכו' אסור (עיי"ש שיש שם השמטה ע"י הדומות). וכן באו"ז ה' צדקה סי' י', ח' ע"א: דקתני רישא הלוה מעות לחבירו ליקח בהם פירות ולקח בהם כלים אסור וכו'. וכן הובא במרדכי ב"ב פ"א סי' תצ"ז. ולפי גירסת כי"ע והראשונים הנ"ל משמע שדווקא אם הילוהו על דעת כן, והמלוה הוא שאמר לו כן, אבל לפי הגירסא שלנו משמע שאפילו אם המלוה לא אמר לו כלום, אלא שהלוה פייס את המלוה ואמר לו שילוהו לצורך פירות והמלוה שתק אפילו הכי אסור, ור' מאיר אומר שאפילו בהלואה שמחזיר לו את המעות, אסור לעשות כן, מפני גניבת דעת. ועיין שם באו"ז שכתב שאין הלכה כמותו אפילו בעני, עיי"ש. ועיין מ"ש להלן.

622-23. ר' שמעון בן לעזר או' משם ר' מאיר הלוה מעות מחבירו ליקח בהן חלוק אל יקח בהן טלת וכו'. ואף כאן בכי"ע: הלוה מעות לחבירו וכו'. וכ"ה בס' חסידים הנ"ל (אלא ששם בטעות: ר' אלעזר משום ר' מאיר), עיין מ"ש לעיל. ור' שמעון בן אלעזר מוסיף שאסור לשנות אפילו מכסות לכסות, וכל שכן מדבר אכילה למלבוש, ולהפך מדבר של קיימא לדבר שאינו של קיימא. ובבבלי ב"מ ע"ח ב': דתניא ר' שמעון בן אלעזר אומר משום ר' מאיר הנותן דינר לעני ליקח לו חלוק לא יקח בו טלית וכו'. וכן מעתיקים באו"ז ומרדכי הנ"ל: דתני בתוספתא דמגלה הנותן דינר לעני לקנות וכו', והעתיקו ע"פ הבבלי הנ"ל. ועיין מ"ש לעיל שקלים ספ"א, ולעיל ח"א, עמ' 188 ואילך. ועיין חולין צ"ד א' ובמס' דרך ארץ רבה (פרקי בן עזאי), הוצ' היגר, עמ' 234 ואילך. ועיין בס' חסידים הוצ' מק"נ סי' תתתתקפ"ב, עמ' 423, ומ"ש בשו"ת חות יאיר סי' רל"ב.