תוספתא כפשוטה על מגילה ב:טז

149-52. גוי שהקדיש קורה לבית הכנסת וכתוב עליו לשם בודקין אותו אם אמ' לשם הקדש נדרתי גונזין אותו, ואם א' לשום בית הכנסת נדרתי גוררין מקום השם וגונזין אותו ומשתמשין במותר. בבבלי ערכין ו' א': גוי שהתנדב קורה לבית הכנסת (עיין שטמ"ק שם) ושם כתוב עליה בודקין אותו אם אמר בדעת ישראל הפרשתיה (כלומר, כוונתי היתה לעשות ממנה כדרך שישראל עושים, עיין בפירש"י לעיל שם בעניין תרומה) יגוד וישתמש במותר, ואם לאו טעונה גניזה, חיישינן שמא לבו לשמים וכו', קמ"ל דאע"ג דשם כתוב עליה יגוד וישתמש במותר, דשם שלא במקומו 31 כלומר, על מקום שאין דרכו להכתב, כפירוש השני שברש"י, ועיין בס' יריאים השלם סי' שס"ו, קצ"ח סע"א, ובהע' י' שם. לאו קדוש, דתניא היה כתוב על ידות הכלים ועל כרעי המטה הרי זה יגוד ויגנז. ועיין בבלי שבת ס"א ב'. ומתוך לשון התוספתא "שהקדיש לבית הכנסת" משמע כלשון ראשון שברש"י בפירוש על "דעת ישראל" שבבבלי שם. וההלכה שברישא ברורה, שאם הגוי כיוון להקדש בדק הבית ההקדש חל וטעון גניזה (עיין ר"מ פ"ח מה' מתנות עניים ה"ח). והוא הדין בסתם, עיין בלחם משנה פ"א מה' ערכין הי"ב. ועיין ר"מ פ"ה מה' מתנות עניים הנ"ל וברדב"ז שם. אבל דברי הסיפא שגודדין (כצ"ל, כלומר שחותכין יחד עם העץ, אבל לגרור אסור, שהרי מוחק את השם) את מקום השם וגונזין אותו ומשתמשים במותר לא נתברר, אם הכוונה שחותך וקולף מקום השם, והמותר שמשתמש בו כולל גם את המקום שהיה לפני הגדידה כנגד השם, או שחותך וקוצץ את כל העץ כנגד השם, עד למטה, ומשתמש במותר שלפניו ושלאחריו. ובתשב"ץ ח"א סי' ב' (ז' ע"ג) כותב: והכי איתא בתוספתא דמגילה בפ"ב (כחילוק הפרקים שלפנינו) שהשם הכתוב בקורה טעון גניזה וכו', ולא באר יותר. אבל עיין מ"ש להלן שם סי' קמ"ט, ע"ד ע"א, ומדבריו שם מוכח (ועיי"ש בשאלה) שאין השם תופס את כל מה שתחתיו, 32 עיין בב"י (בדק הבית) טיו"ד סוף סי' רע"ו ובכנה"ג הגהות ב"י אות כ"ז. אלא שרבינו אסר לקלוף משום חשש מחיקה, עיי"ש. ובתוספות ערכין שם ד"ה יגוד תפסו כדבר פשוט שאסור ליהנות מכל החתיכה כנגד השם, ובמקומו השם מקדש כל מה שתחתיו. וכן משמע מלשון מס' סופרים פ"ה סהי"ד, הוצ' היגר, עמ' 160, ומס' ס"ת פ"ה הי"ב, הוצ' הנ"ל, עמ' ל"ה. ובמגן אברהם או"ח סי' ל"ב ס"ק י"ח אות כ"ו מביא בשם שו"ת מהרי"ל שהוא חולק על בעלי התוספות, ועיין בשו"ת חות יאיר סי' ט"ז ובשו"ת נודע ביהודה מהדו"ק יו"ד סי' ע"ז שפקפקו בדבר, אבל לא הזכירו לא את התשב"ץ ולא את מהרי"ל הנ"ל. ועיין באור הישר להגר"י הילמן בערכין שם. ועיין בס' שינויי נוסחאות וגרסאות לס' משנה תורה (פראנקפורט תר"נ) פ"ו מה' יסודי התורה ה"ו.

252-53. כלי גבוה עד שלא נשתמש בהן גבוה רשיי לישתמש בהן הדיוט, משנשתמש בהן גבוה אין רשיי וכו'. ירושלמי יומא פ"ג ה"ו, מ' ע"ג. ואף שהלק מברייתא זו כבר נכפלה לעיל, שו' 41, בד ובכי"ע, כבר כתבנו שם בשם הר המריה ששם אין הכוונה לבית המקדש, ופעמים קורא גבוה לדברים שבקדושה שמשתמש בהם הדיוט, ופעמים הכוונה לגבוה ממש, בית המקדש וכלי שרת, והכל לפי העניין. ולהלן מנחות ספ"ט מפורש: כלי שרת עד שלא נשתמש בהן גבוה 33 כ"ה בכי"ו. ובדפוסים ואצל צוקרמנדל נשמטה מלה זו. רשיי הדיוט וכו'. ומדברים בכלי שרת שלא עשאן מן ההקדש (עיין תוספתא מנחות פ"ט הי"ח), שלא היה להם מותר, עיין מ"ש לעיל שקלים פ"ב, שו' 28–29, ד"ה וכלי שרת וד"ה ובמשנתנו. ועיין ירושלמי יומא פ"ג הנ"ל. ועיין ר"מ ספ"א מה' בית הבחירה ובבלי ע"ז נ"ב ב'. ושם מוכח שאם נשתמש בהם גבוה אין משתמש בהם ההדיוט, עיין במשנה למלך על הר"מ שם.

353-54. וכלים שנעשו מתחלתן להדיוט אין עושין אותן לגבוה. וכן להלן מנחות פ"ט הכ"א: כלים שנעשו מתחלתן להדיוט אין עושין אותן [כלי שרת]. כלי שרת שניקבו וכו'. ובמכילתא דרשב"י סוף יתרו, עמ' 157: מזבח אבנים וכו' תעשה לי שתהא חציבתן והביאתן [ובניית]ן לשמי. וכן בירושלמי יומא הנ"ל: דתני אבני קודש צריך שתהא חציבתן בקודש ובקודש יחצבו, בגדי קדש צריך שתהא אריגתן בקודש ובקודש יארגו. ובספרי נשא ריש פי' מ"ט, עמ' 52: וקרבנו קערת כסף אחת. מגיד שלא נעשו מתחילה אלא על שם קרבנות. 34 כנראה שהכוונה להמשך הפסוק שלשים ומאה משקלה, והואיל וכל הכפות כולן היו שוות הרי מוכח שנעשו מתחילה לשם קרבן והקדישו את הכפות לכלי שרת, ועשאום מתחילה לכך, כפי שיוצא מפי' רבינו הלל שם, ועיין מ"ש לעיל יומא פ"א, הע' 98. ובספרי דבי רב לרד"פ במקומו, נ"ג ע"א, תמה מה עניין קערות וכפות לכלי שרת, ולא זכיתי להבין את דבריו, שהרי מוכח בזבחים פ"ח א' ומנחות ח' ב' שהקערות והמזרקים היו כלי שרת. וכן מפורש בספרי זוטא שם ז', י"ג, עמ' 252, והובא בפירוש רבינו הלל שם, י"ג ע"א. וכן להלן בספרי פי' מ"ט, עמ' 53: כף אחת שעושה מה שבתוכה אחת, והובאה הברייתא בירושלמי חגיגה פ"ג ה"ב, ע"ט ע"א. ועיין בבלי שם כ"ג ב' (ועיי"ש בתוספות כ"ד א' ד"ה דאורייתא) ופסחים י"ט א'. ועיין בפירוש הנצי"ב לספרי הנ"ל, קפ"א ע"א, ובמתנות כהונה לבמ"ר פי"ג, י"ג. ובמכילתא דר' ישמעאל יתרו פי"א, עמ' 242: מזבח מיוחד לי שלא תבנהו מתחילה לשום דבר אחר. וברור מכל המקומות הנ"ל שכלי שרת טעונים עשייה לשם הקדש מתחילתן, ואם נעשו מתחילה לשם הדיוט אין משתמשין בהן [תיקונים והוספות: בהוספה למדרש תהלים פקי״ט, הוצ׳ בובר, ריש עמ׳ 497: קדירה שאכלתי בה חולין לא אכלתי בה קדשים.]. וכן פסק הר"מ בספ"א מה' בית הבחירה. 35 ועיין ר"מ פ"ח מה' כלי המקדש ה"ג ומ"ש לעיל יומא פ"א, הע' 99. ועיין בקרית ספר להמבי"ט שם. ועיין באו"ש פ"ד מה' תפילין ה"ט. ועיין בתוספות סוכה מ"ט א' ד"ה שכל, וכבר תמה עליהם במרכבת המשנה למכילתא סוף יתרו מן התוספתא כאן. והאחרונים 36 עיין בהר המריה על הר"מ במקומו ומ"ש להלן בפנים. הרעישו על הר"מ הנ"ל מסוגיית הבבלי בזבחים קט"ז ב' ומנחות כ"ב א' (והוא מתו"כ נדבה פ"ו ה"ה, ז' ע"ג) שאמרו שם: דתניא ר' אלעזר בן שמוע אומר מה מזבח שלא נשתמש בהן הדיוט, אף עצים ואש שלא נשתמש בהן הדיוט. ולכאורה נראה שיש כאן היקש גמור, ולשיטת התוספתא כאן והירושלמי יומא שפסק הר"מ שם כמותן, אף עצים צריכים להיות קציצתם לשם הקדש, כדין מזבח שטעון חציבתו לשם הקדש. ובברייתא מפורש "אף עצים שלא נשתמש בהן הדיוט", מכלל שרק שימוש פוסל בהן, אבל אין צורך בהכנתן לשם הקדש. וכן מוכח ממעשה דוד (ש"ב ספכ"ד) שלפי הבבלי שם השתמש במוריגים וכלי הבקר, והרי בוודאי שארונה לא עשה את המוריגים לשם הקדש, אלא הואיל והיו חדשים ("חדתי") ועדיין לא השתמש בהם, מותר. ברם קרוב לוודאי שאין כאן היקש גמור אלא אסמכתא בעלמא, שאם לא כן נצריך גם שלא יעלה עליהם ברזל כדין מזבח, ועוד הרי ר' אלעזר בר' שמעון חולק שם (בתו"כ ובמנחות הנ"ל) על ר' אלעזר בר' שמוע, והרי אף הוא מקיש עצים למזבח, אלא שדורש, מה מזבח משל ציבור אף עצים משל ציבור, וקשה הרי אין היקש למחצה, 37 עיין בלחם משנה פ"ו מה' איסורי מזבח ה"ב. ועיין רשב"א, מאירי ור"ן נדרים ו' סע"א, ואינו דומה לשם, שהרי צדקה באה מן הריבוי גרידא, ואף שם נסתפקו בנדרים ז' א' באין היקש למחצה, אבל במזבח מבואר יותר לפי מכילתא דרשב"י הנ"ל. ועיין בס' בתי כהונה, בית ועד, ס"א ע"ג. ובעל כרחינו אנו אומרים שאין כאן היקש גמור לכולי עלמא, ואין חולקים אלא בהלכה, ולר"א בר' שמעון אין דמיון בין המזבח לעצים אלא ששניהם באים משל ציבור. ור"א בן שמוע מוסיף ששניהם אין באים אלא מדבר שלא נשתמש בהם ההדיוט, ואינו חולק כלל על דברי ר"א בר' שמעון. וכן מוכח מסוגיית הבבלי במנחות שם ששאלו "מאי ביניהו", הרי שאין ביניהם פלוגתא בעניין עצים משל ציבור, כמו שהוכיח לנכון בלחם משנה במקומו, וכ"ה בשו"ת חתם סופר או"ח סי' מ'. 38 ועיי"ש שתמה על שו"ת חות יאיר סי' קס"א שפסק הלכה כר"ש בן אלעזר, והוסיף: ומהתימא על הגאון בעל חות יאיר שנעלמה ממנו סוגיא דזבחים במקומה. ולא זכיתי להבין את דבריו, שהרי בחות יאיר שם הביא בעצמו גמרא זו, ופירש שרבא לרווחא דמילתא עביד כן, עיי"ש. ועל כל פנים סובר ר"א בר' שמעון שעצים כשרים אפילו בישנים (עיין בבלי שם), אע"פ שהוא בעצמו מקיש עצים למזבח לעניין הבאה משל ציבור. וכן הברייתא בתוספתא כאן ובירושלמי הנ"ל, שמצריכים במזבח עשייה לשמה, אף הם יכולים לסבור כר"א בן שמוע המקיש עצים למזבח לעניין שאין מביאין אותם מן הישנים, אבל אין כאן היקש גמור, ואין צורך שיקצצו אותם מתחילה לשם הקדש. ואפשר שלמדו כן ממעשה דוד בסוף שמואל ב', שהעלה את כלי הבקר שבוודאי לא נעשו לשם הקדש. 39 אמנם מן הכתובים עצמם אין הוכחה שדוד שמע לדברי ארונא וקנה ממנו גם את המוריגים וכלי הבקר, עיין ש"ב כ"ד, כ"ד, כפי שהעיר לנכון הגאון ר' רפאל כ"ץ בספרו ושב הכהן סי' ה', אבל מתוך הגמרא משמע שהבינו שקניית הגרן כללה אף את כלי הבקר, ולא מצינו שנחלקו בזה. ולפיכך דיינו שלא נוסיף עלה, ואלמלא דברי ר' אלעזר בן שמוע היינו מכשירים גם עצים שנעשתה בהם מלאכה, ואין מכשירי הקרבן עדיפים מן הקרבן עצמו שקונים אותו מן ההדיוט אף שעשה בו מלאכה, 40 ועיין בפי' הנצי"ב לספרי במדבר, קפ"א ע"ב, שחילק בין בעלי חיים לשאר קרבנות. אלא שהר"מ פסק כר"ש בן אלעזר שאין מביאים מן הישנים. וכן כתב בפ"ו מה' איסורי מזבח ה"ב: ועצי סתירה פסולין לעולם, 41 וכלשון התוספתא שנביא להלן: מכל מקום הרי אלו פסולין. עיין מ"ש להלן בפנים בסוף הדבור. ושמא צריך להמשיך בר"מ את המלה "לעולם" למטה, כלומר לעולם לא יביאו לכתחילה למערכה אלא חדשים, עיין לעיל שם פ"ז ה"ג. לא יביאו אלא חדשים. 42 ובספ"ה שם פסק כר"א בר' שמעון שעצים באים משל ציבור, משום שאף ר"א בן שמוע אינו חולק על כך, וכפירוש הגאון בעל חתם סופר שהבאנו לעיל בפנים. והר"מ השתמש כאן בשני מקורות, והוא פסק כר"א בן שמוע שאין מביאין אלא מן החדשים, ופסק כדברי התוספתא במנחות פ"ט הי"ד: ושל סתירה מכל מקום הרי אלו פסולין. והלכה זו היא לכולי עלמא, ואינו מדברי ר' אלעזר, שמנה חמישה אילנות גרידא, עיין מ"ש בתס"ר ח"ב, עמ' 258. ועכשיו ראיתי שכבר קדמני בזה הגאון ר' רפאל כ"ץ בספרו ושב הכהן סי' ו'. 43 בתס"ר שם הבאתי את דברי המיוחס להר"ש בתו"כ, ח' ע"ג, שפירש בתוספתא: היינו מייש היינו סתירה, והוא משום שהיה קשה לו שיש כאן ששה מינים, ולפיכך פירש שסתירה הוא מין עץ והוא בכלל מייש. אבל בתו"כ נדבה פ"ו ה"ד, ז' ע"ב, לא נזכרה סתירה כלל בדברי ר' אלעזר, אלא שנוספה בגליון כי"ד, עיין בהוצ' הר"א פינקלשטין, כ"ה סע"א. ובתס"ר שם הבאתי גם את דברי מדרש הגדול ויקרא, עמ' 35: יכול אף עצי סתירה כשרים ת"ל עצים אשר על האש על המזבח, מה מזבח שלא נשתמש בו הדיוט, אף עצים שלא נשתמש בהן הדיוט, זה דברי ר' אליעזר (על הגירסא "ר' אליעזר", או ר' "אלעזר", עיין בהערות רמא"ש לתו"כ שהוציא לאור, עמ' 71). ר' אלעזר בר' שמעון אומר יכול המתנדב עולה וכו'. הרי לך שהוא פירש שאף עצי סתירה הם מדברי ר' אליעזר שבתו"כ ובברייתא שבבבלי הנ"ל, והן הן עצי סתירה הן הן עצים שנשתמש בהן הדיוט. ועיין בלחם משנה על הר"מ הנ"ל במקומו. אבל קרוב לוודאי שבעל מה"ג ניסח כאן ע"פ הרמב"ם, וכפי שמוכח מלשונו "זה דברי ר' אליעזר" (במקום: אילו דברי וכו'). ועיין גם במה"ג וירא כ"ב, ג', הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' שנ"א. ולפי זה אפילו עצי סתירה הבאים מכלים חדשים פסולין, 44 ועיין לעיל תענית פ"ג, שו' 42 ומקבילות, וברור שלא עשו סולמות ממש, אלא כמין סולמות, וכיוונו מתחילה לשם עצים. ובמקרא בסוף ש"ב לא נזכר כלל שבקעו את הכלים, ואפשר שהקריבו בהם כמו שהם, והרי בבמה אין צריך לשפות את העצים לפי מדת המזבח, עיין ר"מ פ"ז מה' איסורי מזבח סה"ג ובהר המריה שם. ואפשר ג"כ שאחרי שהקדישו את הכלי אין הביקוע אלא כשיפוי בעלמא. אמנם בש"א ו', י"ד, מבואר שהקריבו בעצי סתירה, וכבר נעשתה בהם מלאכה, אין למדין מסרני פלשתים (כירושלמי ע"ז פ"ב ה"א, מ' ע"ג, וכפירוש הרד"ק בש"א במקומו), או שהוראת שעה היתה (בבלי שם כ"ד ב'). והוא פסול מיוחד בעצים, כמו שפסלו במנורה הבאה מן הגרוטאות, 45 עיין בתוספתא מנחות פ"ט הי"ח וחולין פ"א הי"ח ומ"ש בתס"ר ח"ב, עמ' 221. ולא חילקו בין גרוטאות של כלי ישן ושל כלי חדש, ומצותה לכתחילה מן העשת גרידא, ובדיעבד ממתכת. 46 עיין בתוספתא הנ"ל. ולפ"ז עצי סתירה פסולים אפילו בנדב עצים למזבח (וכלשון התוספתא: מכל מקום), עיין ר"מ פ"ו מה' איסורי מזבח ה"ג ובמשנה למלך שם, אבל עצים ישנים אפשר שאינם עדיפים מקרבן בהמה, שהרי הם לא הוקשו למזבח. ומ"ש הר"מ: לא יביאו אלא חדשים, מדבר בעצי המערכה, עיי"ש. ועיין בפרשת דרכים, דרך המלך, דרוש י"ב, שהקשה על הר"מ מן הבבלי בזבחים ומנחות, והעיר על הירושלמי סנהדרין פ"ב ה"ג, כ' רע"ב, שמשמע משם שכלי הקדש שכבר הוקדשו אף בהם אם נשתמש בהם הדיוט נפסלו לשימוש ההקדש, ותמה עלה מן הבבלי ע"ז נ"ב ב', שמבואר שם להפך. ועיין בחתם סופר או"ח סי' מ' הנ"ל שבאר שאין ראייה מן הירושלמי, עיי"ש.

454-55. אבנים וקורות שחצבן מתחלה לבית הכנסת אין בונין אותן בהר הבית. בד: שחצבו מתחלה להדיוט אין בונין וכו'. ובכי"ע: אבנים וקורות שנפסלו מתחילה להדיוט וכו'. ובכי"ל יש כאן השמטה ע"י הדומות, ומתוך ההשמטה נראה שאף שם היתה הגירסא להדיוט, ונשמט מן "להדיוט" עד "להדיוט". אבל בר"מ ספ"א מה' בית הבחירה מעתיק ממש כגי' כי"ו, ומקורו מכאן, כמו שהעיר לנכון בתכ"מ כאן, שראה את גירסת אור הגנוז (=כי"ו). ואף כאן פסק הר"מ ע"פ גירסת כי"ו נגד כל הנוסחאות, ודוגמתו לעיל עירובין פ"ג, שו' 56, עיין מש"ש ד"ה לא היה.

555-56. אבני היכל ועזרות שנפגמו ושנגממו אין להן פדיון וטעונין גניזה. בד, כי"ע וכי"ל חסר "ושנגממו". וכן בפי' הרלב"ג תרומה, ק"ג ע"ד: שאבני היכל שנפגמו פסולות, וכבר נתבאר זה בשני (כחילוק הפרקים שלפנינו) מתוספת מגילה. אבל גם בר"מ פ"א מה' בית הבחירה הט"ו: אבני היכל ועזרות שנפגמו או שנגממו פסולין, ואין להם פדיון אלא נגנזים. וכן העתיק בשם התוספתא הרמב"ן במלחמות ע"ז פ"ד, ובלקוטות כאן כ"ה רע"ב, והובא ברשב"א, עמ' 142, בריטב"א כ"ה סע"א ובר"ן פ"ג סי' אלף פ"ד, ואצל כולם: שנפגמו ושנגממו . ובמכילתא דרשב"י סוף יתרו, עמ' 157: בונה אתה את ההיכל והעזרות באבנים שנפגמו או שנגממו . והכוונה שבונה אותן באבנים שנפגמו או שנגממו מבחוץ, אבל אסור לפגום ולגמום אותם בברזל בפנים, כמפורש במכילתא דר' ישמעאל סוף יתרו, עמ' 244, וכשיטת ר' נחמיה להלן סוטה רפט"ו, ובמקבילות בירושלמי ובבבלי שם. 47 ועיין ר"מ פ"א מה' בית הבחירה ה"ח. ובכ"מ שם סיים שהר"מ סמך על דברי אביי בתמיד כ"ו ב'. ואנו רואים שאף סתם המכילתא ומכילתא דרשב"י מסייע לו. ועיין ריטב"א יומא י"ט א' ד"ה לשכת הגזית, ופירוש של קדמונים הוא, עיין ערוך ערך גזת, ואף הוא מסייע לדברי הר"מ, ועיין במשנה למלך שם במקומו. אבל רש"י במ"א ו', ז', פירש ע"פ דעת ר' יהודה ורבי, ולפי זה אין לבנות אף את ההיכל והעזרות באבנים גמומות שלא כדעת שתי המכילתות. ועיין מדות פ"ג מ"ד ובהשגות הראב"ד פ"א מה' בית הבחירה הט"ז. ומכאן אנו למדים שאם נפגמו או נגממו בפנים נפסלו לגמרי, ואין לתקנן אח"כ בחוץ. והרמב"ן הנ"ל רצה להשוות בזה דין בית הכנסת להר הבית והעזרות שלא יועיל לו פדיון, ודחה שבית הכנסת אחרי שנמלכו שלא להתפלל שם אינו אלא כתשמישי מצוה, ולא כתשמישי קדושה, עיי"ש, ועיין בסה"מ להר"מ בתחילת יד החזקה ל"ת ס"ה [תיקונים והוספות: עיין באור גדול שבמשניות הוצ׳ ראם יומא ספ״ז.]. ועיין בשו"ת אבני נזר או"ח ח"א סי' ל"ד, ל"ה. ובאו"ז ח"ב סי' שפ"ו, ע"ט ע"ד ואילך, פסק שבארון ממש (תיבה) של ס"ת שבלה טעון גניזה, אבל ארון שהיה בנוי בתוך הקיר אינו עשוי אלא לשמירה ("לנטורי בעלמא", עיין בבלי כ"ו ב'), ואינו טעון גניזה. ותשובתו הובאה במרדכי כאן פ"ג סי' תתכ"ב. ועיין בצפנת פענח פ"י מה' ספר תורה ה"ד. ובשו"ת מהר"מ ב"ב, ד' קרימונה סי' קמ"ה ובהוצ' מק"נ, עמ' 326, הביא בשם ראבי"ה שמעשה היה בקלוניא שנשבר ארון של אבנים והורה הראב"ן (כ"ה בהוצ' מק"נ) לפנות כל עפר ארון הקודש אל (בהוצ' מק"נ: מלא) גומא אחת ולכסותו בעפר, וכן עשו. וכן הורה הר"א ממיץ (בד"ק: בשם הר"א ממיץ) שכתב כן בס' יראים וכו'. ובס' יראים השלם סי' ק"ד, עמ' 76: הילכך אסור ליהנות מעפר חומות ביהכנ"ס לחפות דרכים וסטרטאות דכל דבר הקדש בקדושתיה קיימי אם לא נתחלל ע"י מעות, או שאר מטלטלי וכו', ואפילו שוה מנה יכול לחללו על שוה פרוטה לכתחילה, כדי שלא יבא לידי מכשול, ותניא (כ"ו ב') תשמישי קדושה נגנזין, תשמישי מצוה נזרקין, ואלו הן תשמישי קדושה דלוסקומי ס"ת ומזוזות וכו'. ומדבריו מוכח שארון הקודש שנשבר טעון גניזה, ואין פדיון מועיל בו, אלא בית הכנסת, כשיטת הרמב"ן הנ"ל. ועיין ראבי"ה ח"ב סי' תק"צ, עמ' 318, ובהערות שם. ועיין בשו"ת מהרי"ט ח"ב סי' ד' ד' פיורדא, ח' ע"ג, שתמה על דברי מהר"מ הנ"ל, עיי"ש. ובשו"ת זרע אמת לר' ישמעאל הכהן ח"א סי' כ"ג (וציין לו במחזיק ברכה סוף סי' קנ"ב) פסק שתיבות ספרים שלנו אין להן אלא קדושת בית הכנסת, וכשבלו מותר למכר אותם להסקה, ובדמיהם יעשו תיבות חדשות, ועיין צפנת פענח פ"ז מה' לולב הכ"ז. ועיין ר"מ פ"י מה' ספר תורה ה"ד, ומ"ש עליו בשו"ת חתם סופר או"ח סי' ל"ח. וכבר האריכו בזה האחרונים לשו"ע או"ח בהגהת הרמ"א סי' קנ"ב ס"ק א', סי' קנ"ד ס"ק ג' ועוד.