תוספתא כפשוטה על מגילה ב:יז

156-57. אמ' ר' יהודה מעשה בר' לעזר בי ר' צדוק שלקח בית הכנסת של אכסנדריים שהיתה בירושלם וכו'. ביוחסין השלם 26 ע"ב: ועוד בסוף פרק ב' (כמניין הפרקים שלפנינו) דמגלה בתוספתא אמר ר' יהודה וכו' (כלפנינו). ובירושלמי פ"ג ה"א, ע"ג ע"ד: מעשה בר' אלעזר בי רבי צדוק שלקח בית הכנסת של אלכסנדריים ועשה בה צרכיו. ולא נזכר שם ירושלים. ובראבי"ה ח"ב סי' תק"צ, עמ' 316, מעתיק בשם הירושלמי: מעשה ברבי צדוק שלקח וכו' בירושלים ועשה בה צרכיו. וכ"ה באו"ז ח"ב סי' שפ"ה, ע"ט ע"ג, אלא ששם: ועשה בה כל צרכיו. 48 והוא כנראה תיקון ע"פ הבבלי שנביא להלן בפנים. ולמעשה אין הבדל, דוגמת משנת מע"ש פ"ג מ"ג, עירובין פ"ו מ"ב ועוד בכ"מ. ובבבלי כ"ו א': א"ר יהודה מעשה בבית הכנסת של טרסיים שהיה בירושלים שמכרוה לר' אלעזר בן עזריה 49 כ"ה בכל כתה"י, בר"ח שם, בראבי"ה ובאו"ז שהבאנו בפנים, במאירי במקומו ובשו"ת מהר"מ ב"ב ד' קרימונה סי' קס"ה. ועשה בה כל צרכיו. וגירסת הבבלי (המקויימת ע"י כל כתה"י והרבה מן הראשונים) היא קשה, שהרי לפי הירושלמי (ברכות פ"ד ה"א, ז' ע"ד) והבבלי (שם כ"ח רע"א) היה ר' אלעזר בן עזריה פחות מעשרים שנה כשנתמנה לנשיא בזמן מחלוקת ר"ג ור' יהושע, ולא יתכן שלקח בית בירושלים לפני החורבן. ושמא בתקופה הראשונה של אדריינוס נתיישבו יהודים בירושלים, שהרי הבטיח להם לבנות את בית המקדש. ובאותו זמן קנה ר"א בן עזריה את בית הכנסת של הטרסיים, כלומר, הגרדיים, או אנשי טרסוס (שאף הם היו מפורסמים כגרדיים אומנים). אלא שבתוספתא ובירושלמי שנו שבית הכנסת לא של אנשי טרסוס היה אלא של אנשי אלכסנדריא. וגירסת הירושלמי עדיפה מכולן, שלא נזכרה שם ירושלים כלל, ואף לגירסת הראבי"ה ובעל או"ז שהזכירו את ירושלים, הרי לגירסתם לא בר' אלעזר בר' צדוק עסיקינן, אלא בר' צדוק עצמו, שכבר היה גדול וזקן בזמן הבית. וברייתא זו נסמכה למשנתנו פ"ג מ"ב: ר' יהודה אומר מוכרין אותו (כלומר, בית הכנסת) לשם חצר והלוקח מה שירצה יעשה, והביא כאן ראייה לדבריו ממעשה רב, ומסיים טעמו: הוי (כגי' כי"ע) לא אסרו אלא שלא יהא שם הראשון קרוי עליו. ומיד שפקע ממנו שם בית הכנסת אף קדושתו פקעה. ואמרו עלה בירושלמי: "אלכסנדריים עשו אותה משל עצמן", שאם לא כן "בבית הכנסת של רבים אסור, אני אומר אחד מסוף העולם קנוי בו" (לעיל בסמוך שם). ובבבלי שם אמרו: "ההיא בי כנישתא זוטי הוה, ואינהו עבדוה" שאם לא כן "בית הכנסת של כרכין כיון דמעלמא אתו ליה לא מצו מזבני ליה, דהוה ליה דרבים" (לעיל שם). ואין מחלוקת בין הבבלי והירושלמי "וזוטי הוה" לאו דווקא, עיין בחי' הרשב"א, עמ' 135 ואילך, ובהערות רח"ז דימיטרובסקי.