תוספתא כפשוטה על מגילה ג:יג

136-38. בית הכנסת של לעוזות אם יש להן מי שיקרא עברית פותחין עברית וחותמין עברית, אם אין להן מי שיקרא אלא אחד אין קורא אלא אחד. ופירושו שפתחו עברית וחתמו עברית וקראו בלעז באמצע, כדי שיבין הקהל, ומכיוון שמתחילה לא ברכו אלא בפתיחה ובסיום דייקו שהברכה תהיה לפני הקריאה בעברית ולאחריה. ובירושלמי פ"ד ה"ג, ע"ה ע"א: הלעוזות לא נהגו כן, אלא אחד קורא כל הפרשה כולה (ומ"ש בירושלמי אח"כ אינו עונה על לעוזות, עיין מ"ש לעיל ד"ה ובירושלמי). ופירש הר"ח כ"ג א': הלעוזות לא נהגו להיות קורין גהוז (כ"ה בכ"י) אלא אחד קורא כל הפרשה. ולדעת הר"ח אחד קרא את כל הפרשה בין בימים שקוראין ג', בין ה' (יו"ט), בין ו' (יוה"כ), בין ז' (שבת), עיין באהצו"י, עמ' 87. ואף מדברי פילון האלכסנדרוני, שהיה עד ראיה לקריאת התורה במצרים, מוכח שלא קרא שם אלא אחד, עיין מ"ש שירער, געשיכטע וכו', הוצ' ד', ח"ב, עמ' 531, הערה 110, ועיין לעיל שם, עמ' 527, הערה 98. וכנראה שהתוספתא דברה במקום אחר, או בזמן אחר. ואינו ידוע לנו כיצד נהגו היהודים בזמן יותר מאוחר כשקראו את התורה ביונית לפי תרגומו של עקילס (יוסטיניאנוס, 146 .Nov).