תוספתא כפשוטה על מגילה ג:יח

156-57. אין מפטירין בנביא יתר משלשה פסוקים בכרך אחד. כ"ה בכי"ל ובכי"ע. ובכי"ו נשמט ע"י הדומות מ"קורא את כולה" עד "קורא את כולה". ובד: פחות משלשה פסוקי' וכו'. ובמשנתנו פ"ד מ"ד: הקורא בתורה וכו', לא יקרא למתרגמן יותר מפסוק אחד, ובנביא שלשה. ופרש"י שבתורה חוששין שהמתורגמן שקורא על פה יטעה, אם יצטרך לתרגם שלשה פסוקים בבת אחת, אבל בנביא קורא שלשה בבת אחת אם ירצה, ולא איכפת לנו אם יטעה המתורגמן, 74 וכנראה שאם טעה אין מחזירין אותו, ודווקא בתרגום של תורה מחזירין אותו, עיין ירושלמי פ"ד ה"א, ע"ד ע"ד, בכורים פ"ג ה"ה, ס"ה ע"ד. ובמכנה בתרגום לא זו בלבד שמחזירין אותו אלא שמשתקין אותו כמפורש במשנתנו פ"ד מ"ט, ועיין בס' האשכול ח"א, הוצ' הר"ש והר"ח אלבק, עמ' 173. דלא נפקא מיניה הוראה. ובעיטור סוף ה' הלל, הוצ' רמא"י, צ"ו סע"א: ובנביא ג'. ושדרו ממתיבתא א' ושנים ושלשה. ומנהג קדמונינו לקרוא ג' פסוקים מתחלה ואח"כ מתרגם, ואח"כ קורין א' א' ומתרגם. ועיין גם בתוספות כאן כ"ד רע"א. וכנראה שהפירוש של "שדרו ממתיבתא" הוא שיכול לקרוא בין אחד, בין שנים, בין שלשה, כרצונו. ועיין ראבי"ה ח"ב סי' תקפ"ה, עמ' 311. ברם הלשון במשנה עצמה סתום, ומכיוון שהתרגום בבית הכנסת היה מצוה (עיין באוה"ג, עמ' 30), הרי בתורה היו קוראים פסוק פסוק ומתרגמים פסוק פסוק, שלא יטעה המתרגם שהיה מתרגם בעל פה, ולא מתוך הספר, 75 עיין בירושלמי פ"ד ה"א, ע"ד ע"ד, תנחומא וירא סי' ה', בובר סי' ו', ועיי"ש בהערות בובר, ובאהצו"י סוף עמ' 81, ובכסא רחמים על מס' סופרים להחיד"א רפי"א. אבל בנביא לא איכפת לנו אם יטעה, ולפיכך "ובנביא שלשה", קורא שלשה אם ירצה, כפירש"י. אבל אפשר ג"כ לפרש "ובנביא שלשה" דווקא, כדי שלא להשוות כבוד הנביא לכבוד התורה, ויתכן שמטעם זה נהגו לקרוא בתחילת הפטרה ג' פסוקים בבת אחת, לפי מנהג הקדמונים שהביא בעיטור הנ"ל. ולפי פירוש זה גירסת ד כאן "אין מפטירין בנביא פחות משלשה פסוקי' בכרך אחד" אינו שיבוש וודאי, והיא מפרשת את משנתנו "ובנביא שלשה", שלשה דווקא, ולא פחות, אבל אם רוצה מוסיף. ובר"מ פי"ב מה' תפילה הי"ד: הקורא בנביא יש לו לקרות לתורגמן שלשה פסוקים וכו'. ו"יש לו" פירושו, יש לו רשות, עיין לעיל שם רה"ה, להלן שם ה' עירובין פ"ו ה"ב, שם פ"ז ה"א, ה"ב ועוד בכ"מ. ומ"מ מסתבר שגירסת ד היא באשגרה מלעיל, שו' 52, והנכון כגירסת כי"ע וכי"ל. ועיין מ"ש להלן בסמוך, והברייתא שלהלן מובנת יותר לפי גירסת ד.

257-58. אם היתה פרשה של ארבעה ושל חמשה הרי זה קורא את כולה. לפי גירסת כי"ע וכי"ל לעיל פירושו, שמותר לו לקרוא את כולה בבת אחת. ולפי גירסת ד לעיל פירושו שצריך לקרא ולתרגם כולה בבת אחת, שאם יתרגם שלשה, יצטרך לתרגם אח"כ שנים, 76 שהרי אין מתרגמין שתי פרשיות בבת אחת, כמפורש להלן בסמוך. ולפי גירסת כי"ע וכי"ל לעיל קשה קצת למה מותר לו לתרגם כולה, והרי בדרך כלל אינו מתרגם יותר משלשה פסוקים משום שהטעות מצוייה בכך (כדברי המאירי), ומה איכפת לנו כאן אם יתרגם שלשה פסוקים, ואח"כ יתרגם שנים, או אחד. ואין מתרגמין פחות משלשה בכרך אחד. ובמאירי למשנתנו כ"ג ב' (כ"ז סע"ד): ומכל מקום שיתר משלשה לא יעשה, שהטעות מצויה בכך. ולא הזכיר שאם היתה הפרשה של ארבעה ושל חמשה קורא כולה. ואף הר"מ לא פסקה.

358. המקצר הרי זה משבח. בכי"ע חסרה בבא זו, אבל היא ישנה גם בד ובכי"ל. ולפי גירסת כי"ע וכי"ל לעיל, פירושה שאעפ"י שמותר לו לקרוא ג' פסוקים בכרך אחד, מ"מ אם קורא פסוק פסוק הרי זה משובח. ולפי גירסת ד לעיל פירושו שאעפ"י שמותר לו לקרוא יותר מג' פסוקים בבת אחת, מ"מ המקצר ואינו קורא יותר מג' פסוקים הרי זה משובח.

458-59. ואם היתה פרשה קטנה, כגון כה אמר ה' חנם נמכרתם, קורא אותה בפני עצמה. במשנתנו הנ"ל: אם היו שלשתן (כלומר, כל פסוק משלשת הפסוקים) שלש פרשיות קורין אחד אחד. ומפרשת התוספתא כגון כה אמר ה' וכו' (ישעי' נ"ב, ג' ואילך). וכ"ה במס' סופרים רפי"א ובבבלי כ"ד א'. וכתב בריטב"א שם: "כגון כי כה אמר ה' וכו', ברוב הספרים בכל אחד מהם פרשה. ולפ"ז יהא פירושו ג' ענינים חלוקים". וכנראה שצ"ל שם: ברוב הספרים בכל אחד מהם [אין] פרשה וכו'. ובפי' ר' יהונתן על הרי"ף, עמ' 78: ואף על פי שאינם רצופים אית להו מעלה, כיון שכל אחד ואחד פרשה בפני עצמה. 77 ועיי"ש גם בעמ' 85. וכן במיוחסים להר"ן שם: וכל חד מנייהו פרשה חדא, דבין כל פסוק ופסוק איכא הפרשה. אבל במאירי שם: כגון כה אמר ה' וכו', הואיל וכל עניין מיוחד בפני עצמו קרוב הוא לטעות, והוא כפי' הריטב"א הנ"ל. ועיין גם בר"ן על הרי"ף שם. וכנראה שהעיקר הוא משום שנזכר שם דבור ה' בכל פסוק: כי כה אמר ה' וכו', כי כה אמר ה' וכו', ועתה מה לי פה נאם ה'. ובירושלמי פ"ד ה"ה, ע"ה ע"ב: רב אמר כגון הוי רב את יוצרו (ישעי' מ"ה, ט'). ואף שם: הוי רב את יוצרו וכו', הוי אמר לאב וכו', כה אמר ה' קדוש ישראל ויוצרו וכו'.

559-60. אין משיירין בסוף הספר אלא כדי שיקראו שבעה. כלומר, צריך להשאיר לשבת הבאה בסוף החומש לא פחות מעשרים ואחד פסוקים, כדי שלא יצטרכו לקרוא בשני חומשים בשבת הבאה. והעיר בח"ד שהלכה זו לא הובאה לא בירושלמי ולא בבבלי, ויש להוסיף שאף הפוסקים לא הביאוה. ובזמננו זכינו לס' העתים, ובסי' קפ"ה, סוף עמ' 275 ואילך, הביא את התוספתא שלנו. 78 ומ"ש בהערות שם, הע' קל"ג: "סוף מגילה והכל לשון הרי"ף" היא פליטת הקולמוס, והרי"ף לא הביאה. ובשו"ת מהר"מ מינץ סי' פ"ה כתב: ועוד יש גריעותא הכא, כיון דפקודי הוי סיום הספר אין סברא בשבת אחת לקרות מספר לספר, דזה לא מצינו בשום דוכתא. וכן סיים בסוף התשובה שם: וכן מסתברא שלא לקרות מחומש לחומש בשבת אחת. ובפרי חדש או"ח סי' קמ"ד ס"ק א' כתב עליו שאין לו טעם. ויפה העיר בתכלת מרדכי כאן שבתוספתא מפורש 79 והלכה כמותה בעיקר הדין שאין קורין בשני חומשין בשבת אחת (אם אין שם מוסף). ועיין מ"ש להלן, הע' 82. כדברי מהר"מ מינץ, ועיין להלן בסמוך. ועיין בשו"ת זרע אנשים להחיד"א (מר' יעקב מייו) או"ח סי' כ"א, בעניין חיבור פרשיות.

660-61. שייר כדי שיקראו ששה קורא אותה ששה ועוד שבעה בחומש אחר. ובכי"ע: שייר כדי שיקראו שבעה וקראו ששה ועד שבעה מחומש אחר. והנכון הוא בס' העתים הנ"ל: שייר כדי שיקראו שבעה וקראו ששה (כגי' כי"ע), קורא שבעה מחומש אחר. ואף לפנינו צ"ל: קראו אותה ששה [יקרא]ו עוד שבעה וכו'. ומכאן שאין משלימין בחומש השני, אלא שבעה קרואים קוראים בו.

761. אין משיירין בסוף התורה אלא כדי שיקראו שבעה. ס' העתים הנ"ל, תשב"ץ ח"ב סי' ע', י"ז סע"א ואילך. והלכה זו ק"ו היא מן הרישא, ולא באה אלא ללמד את הסיפא, וכל זה הוא לפי מנהג א"י שלא סיימו את התורה בשמחת תורה, אלא בשבת רגילה. 80 והיו משיירים בתורה כ"ו פסוקים כבבלי ב"ב ט"ו א', מנחות ל' א', כפי' א' שהביא הר"י מיגש לפי שטמ"ק שם, וכפירש"י שם, וכן הוכיח הראב"ד (פי"ג מה' תפילה ה"ו) מן הירושלמי כאן פ"ג ה"ח, ע"ד ע"ב.

861-62. שייר כדי שיקראו שבעה, וקוראו אותן ששה, חוזר לתחלת העניין וקורא אותן שבעה. וכן בס' העתים ובתשב"ץ הנ"ל: שייר כדי שיקראו שבעה וקראו ששה (ואף לפנינו צ"ל: וקראו אותה, כגי' ד) חוזר לתחלת הענין וקורין שבעה. וכע"ז בכי"ע אלא שצ"ל שם: וקראו [ו'] וכו'. ובד בטעות: שייר כדי שיקראו ששה, וקראו אות' ששה וכו'. ובכי"ל: שייר כדי שיקראו ששה, קורין אותם ששה וכו'. וסיים בס' העתים הנ"ל: ואמר מר רב סעדיה שאין חוזרין בדילוג וקורין פסוק לכל התורה כולה, אלא פרשת ראש חדש בלבד, 81 עיין סדור רב סעדיה, עמ' שס"ב, ובהע' שם. ועיי"ש שהוסיף שרב האיי חולק, ופוסק שמנהג כל ישראל להוסיף ולכפול, כשם שכופלין בקרבן נשיאים ובקרבנות החג. 82 לכאורה אין מחלוקת ביניהם, ורב סעדיה אינו מדבר אלא בשבעה קרואים גרידא, אבל בהוספות אף הוא מודה, שכופלים, שהרי לדעתו יכולים להוסיף בשבתות וביו"ט כמה שרוצים (עיי"ש בסדורו, עמ' שס"א, ובהע' שם), ולדעת הגאונים אפילו אלף (עיי"ש בהערות לסדור הנ"ל), ואי אפשר בלא כפילות. ולעומת זה רב האיי מדבר בהוספות, ולא בשבעה קרואים. ברם מתוך הראייה שמביא רב האיי משמע שבשעת הדחק אין קפידא אם כופלים אפילו בשבעה קרואים, וממילא אם לא שייר בסוף החומש כדי שבעה, מותר לשביעי לכפול ואין צורך בקריאת שבעה בספר הבא. והרשב"ץ הנ"ל למד מכאן שאסור לשביעי לחזור על מה שקרא הששי, וכתב: ואלו היה אפשר לקרוא פרשה אחת ב' פעמים, למה להם לחזור לתחלת הענין, ודי היה להם שהשביעי יקרא מה שקרא הששי פעם אחרת, ולא היה צריך לחזור לתחלת הענין כל הששה שכבר קראו, אבל נראה שאין ראוי לקרות פרשה אחת ולשנותה, אפי' לצורך להשלמת ז', וכ"ש שלא לצורך כלל. ואעפ"י שבחנכת הנשיאים ובמוספי החג אנו קוראים וחוזרים, ושונים, שאני התם דלא אפשר אלא בהכי, ואין דנין אפשר משאי אפשר. וכן כתב להלן שם ד"ה ודע: מהתוספתא שהזכרתי למעלה נראה שאין לחזור פרשה אחת ב' פעמים אלא אם כן היה חובת היום באותה פרשה והיא קטנה למנין הקרואים, שאנו צריכין לחזור ולכפלה וכו'. ודעתו כדעת רב סעדיה הנ"ל, 83 עיין מ"ש לעיל הע' 82. ולא היתה לפניו תשובת רב האיי. ולפי מנהגנו בשמחת תורה אין לחשוש לכל הדעות, שהרי כבר קראו חמשה קרואים בוזאת הברכה.