תוספתא כפשוטה על מגילה ג:כא

173-75. קטן מתרגם על ידי גדול, אבל אין כבודו שיתרגם גדול על ידי קטן, שנ' ואהרן אחיך יהיה נביאיך. וכ"ה בד. אבל בכי"ע ובכי"ל: אבל אינו (בכי"ל: אין) כבוד שיתרגם וכו'. וכ"ה (כגי' כי"ל) גם ברוקה סי' נ"ג. ולפי הגירסא שבכי"ו ושבדפוסים הרי ברור שהכוונה שאין כבודו של הגדול שיתרגם על ידי הקטן. וכל הברייתא ברי"ף פ"ד סי' אלף קל"ה, ס' העתים סי' קפ"ב, עמ' 272, עיטור ח"ב ה' הלל, הוצ' רמא"י, צ"ו ע"א, רוקח סי' נ"ג הנ"ל, השלמה, עמ' 261, מאירי ספ"ג (ל"ב ע"א), רא"ש פ"ג סי' י', שבה"ל ה' שבת סי' ע"ח, כ"ט ע"א, רבינו ירוחם, ס' אדם, נתיב ב' ח"ג, ר"ן פ"ד סי' אלף קל"ה. והנה כל הראשונים הנ"ל (חוץ מן הרוקח) העתיקו: אבל אינו כבוד לגדול שיתרגם וכו'. וכ"ה גם בר"מ פי"ב מה' תפילה הי"א ובטאו"ח סי' קמ"ה. ברם קרוב לוודאי בעיני שכולם העתיקו מן הרי"ף, ואין לשבש את כל הנוסחאות, אלא שלפני הרי"ף היתה הגירסא כגירסת ד וכי"ו "שאין כבודו", וניסח "אבל אין כבוד לגדול", והוא דרך פירוש. ברם בר"ן שם: אבל אינו כבוד לצבור שהגדול יתרגם על ידי קטן, שהקטן יקרא והגדול מתרגם, ומוכח שלפניו היתה הגירסא כגירסת כי"ע, כי"ל והרוקח הנ"ל. ובפרישה טאו"ח סי' קמ"ה כתב: וברי"ף מסיים שנאמר ואהרן אחיך וכו', ומכאן מוכח דקטון וגדול דקאמר לאו ממש, אלא ר"ל קטן וגדול במעלות, דאם לא כן איך הביאו ראייה מאהרן וכו'. אבל בדרישה שם הביא בשם הגהות הר"פ שפירש קטן קטן ממש, ותמה עליו. ברם מסתימת לשון הר"מ והטור, שלא הביאו את הפסוק "שנאמר ואהרן אחיך וכו'" משמע שפירשו קטן קטן ממש, כברוב המקומות. והפסוק אינו אלא לסימן בעלמא, שהמתרגם הוא פחות מן הקורא, אעפ"י "שהמתרגם מוסיף דברים כדי לברר טעמו של פסוק" (לשון הרי"ף רפ"ב), "אעפ"י שהוא מפריש יותר מן העברי", 85 לשון הראב"ד בתו"כ שמיני, פרש' יין ושכר אל תשת, מ"ו סע"ד. וכן בירושלמי פ"ד ה"א, ע"ד ע"א, בבלי ג' א', ומקבילות: מפורש זה תרגום. מ"מ הקורא הוא העיקר. והברייתא שלנו נסמכה למשנתנו פ"ד (פ"ג) מ"ו: קטן קורא ומתרגם. ומוסיפה התוספתא שקטן קורא וקטן אחר מתרגם, אבל אין קטן קורא וגדול מתרגם על ידו. והדברים אמורים בקטן ממש, אבל בקטן במעלה לא איכפת לנו, שהרי מצינו שרב תרגם ע"י רב שילא (בבלי יומא ב' ב', ירושלמי שקלים פ"ה ה"ב, מ"ח ע"ד, סוכה פ"ה ה"ה, נ"ה ע"ג), וכן אב או רב מתרגם ע"י בנו או ע"י תלמידו, עיין מ"ש בסוף מכילתין.

275-76. חזן הכנסת לא יקרא עד שיאמרו לו אחרים. וכן ראש בית הכנסת לא יקרא עד שיאמרו לו אחרים. וכ"ה בד. ובכי"ע: ראש הכנסת אל יקרא וכו', והרישא חסרה שם. וכן, כנראה, היתה הגירסא לפני העיטור הנ"ל. ובכי"ל: ראש בית הכנסת לא יקרא וכו', וכן חזן הכנסת לא יקרא וכו'. וכן במגילת סתרים לרב נסים גאון (לפי המנהיג ה' שבת סי' ל', כ"ח ע"א): בתוספתא דמגלה ראש בית הכנסת לא יקרא עד שיאמ' לו אחרים קרא, חזן בית הכנסת לא יקרא עד שיאמ' לו אחרים קרא. וכע"ז מעתיק בשו"ת זקן אהרן סי' ס', מ"ז ע"ב, וכנראה לקח מס' המנהיג. ובראבי"ה ח"ב סי' תקע"ז, עמ' 305: דגרסינן בתוספתא פרק בתרא דמגילה ראש הכנסת או חזן [הכנסת] לא יקרא וכו', ושוב לאחר זמן מצאתי במגילת סתרים שהביא הך ברייתא. והראבי"ה קיצר את הברייתא, ונקט את לשון הרי"ף, ס' העתים, עמ' 272, השלמה, עמ' 261, מרדכי פ"ג סי' תתי"א (בשם הראבי"ה), ועיין בהלכות קטנות שלו, פ' הקומץ סי' תתקנ"ה, ס' המחכים, עמ' 16 (והביאו בכל בו סי' כ' ובארחות חיים ח"א, ה' שני וחמישי סי' י"ד, כ"ב ע"ג), שבה"ל השלם ה' תפילה סוף סי' ל"ה, י"ז ע"ב, רא"ש פ"ג סי' י"א, ר' ירוחם, ס' אדם, נתיב ב', ח"ג ור"ן פ"ד סי' קל"ו. וכולם קיצרו וכתבו: ראש הכנסת או חזן הכנסת וכו', וכן פסק בטאו"ח סי' קל"ט: ואפי' ראש הכנסת או חזן הכנסת לא יקרא וכו'. וכן, כנראה, היה הסדר גם לפני התשב"ץ ח"ג סוף סי' קס"ג, ל"ז ע"ב. והוא כסדר כי"ל שמקדים את ראש הכנסת לחזן הכנסת. וכתב במאירי ספ"ג (ל"ב ע"א): לא יקרא אחד מבית הכנסת מראש הכנסת, שהוא הגדול, עם (צ"ל: עד) חזן הכנסת, שהוא הקטן, עד שאמרו לו אחרים קרא. וכנראה שהיה קשה לרבינו הסדר שהוא לכאורה בדרך זו ואין צורך לומר זו, ולפיכך פירש מה שפירש. אבל בר"מ פי"ב מה' תפילה ה"ז: אין הקורא רשאי לקרות עד שיאמר לו גדול שבציבור לקרות, ואפילו חזן הכנסת או ראש הכנסת אינו קורא מעצמו עד שיאמרו לו הציבור, או גדול שבהם, לקרות וכו'. וסידר רבינו כסדר התוספתא בגירסת כי"ו וד. והיא בדרך לא זו אף זו. ונראה שהעיקר הוא כגירסת כי"ל המקויימת ע"י כל הראשונים הנ"ל. ונקטו מתחילה את ראש הכנסת שהוא היה מחלק את העליות (עיין משנת יומא פ"ז מ"א, סוטה פ"ז מ"ז וברש"י שם), ואח"כ את החזן, הממונה 86 עיין מ"ש לעיל פסחים פ"ג, הע' 64. ועל תפקידיו השונים של החזן, עיין מ"ש שמואל קרויס בספרו סינאגוגאלע אלטערטימער, עמ' 121 ואילך, ועיי"ש עמ' 126. על הסדר בבית הכנסת ובבית המדרש, שהיה אומר לעולה לתורה "קרא", כשם שהיה אומר לכהנים "אמורו" (ספרי נשא סוף פי' ל"ט, עמ' 43), ובבית הוועד "התחילו" (ירושלמי ברכות פ"ד ה"א, ז' ע"ד, תענית פ"ד ה"א, ס"ז ע"ד). ושנו כאן שלא זו בלבד שראש הכנסת, שהיה מכבד את הקרואים בעלייה לתורה, אינו רשאי לכבד את עצמו, וצריך שאחרים יאמרו לו (עיין הלשון בר"מ הנ"ל) 87 והביאו באו"ז ח"ב סי' מ"ב, י' ע"ב, והוסיף: וכבר נהגו באלו המלכיות ששליח צבור קורא את מי שהוא חפץ, ואת מי שקרא שליח צבור הוא יש לו לקרות וכו'. קרא, אלא אפילו החזן שהוא הוא האומר "קרא", לא יקרא לפני שיאמר לו אחר קרא. וכן בב"ר ספע"ט, עמ' 950 (שהביא בראבי"ה ובמנהיג הנ"ל, והכל כנראה ממגילת סתרים לר"ן): אפילו חזן הכנסת אינו נוטל סררה לעצמו וכו', ופירושו אפילו החזן שהוא הוא המכריז "קרא", אפילו הוא לא יקרא עד שיאמרו לו אחרים, וכל המליצה לקוחה מכאן. ועיין מ"ש להלן, שו' 77, ד"ה ולפי, בשם פירוש לשה"ש. ורוב הראשונים פירשו כאן חזן, שליח ציבור. ועיין גם בהקדמת המאירי לנדרים, נזיר וסוטה, עמ' 7. ור' נתן בס' המחכים, ריש עמ' 16, כתב (והביאו בכל בו ריש סי' כ' ובארחות חיים ח"א, ה' שני וחמישי סי' י"ד, כ"ג ע"ג): ועוד דאמרינן בירושלמי כל הקורא בתורה, ואין אומרים לו קרא, דומה לאדם שיש לו בת בגרת שכל הרוצה ללוקחה [לו]קחתה. ועיין מ"ש בהערות לוי"ר הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' תתע"ז.

376. שאין אדם מבזבזהו בידיו לעצמו. וכ"ה בד. ובכי"ל: שאין אדם מבזבז בידיו לו. ובכי"ע: שאין אדם מבזבז ב.... לו (הסופר כנראה לא היה יכול לקרוא את האותיות "ידיו" ונתן במקומן ארבע נקודות). ובראבי"ה הנ"ל מעיד שר"ן גאון במגילת סתרים גרס כאן: שאינו מבזבז בידינו (כנראה שצ"ל: בידים, ונתפרדה ה"מים" ל"נו") לו. אבל במנהיג הנ"ל בשם מגילת סתרים: שאין אדם מבזבז לו, וכן מעתיק הראבי"ה לעיל שם בשם עצמו. וכ"ה ברי"ף הנ"ל וברוב הראשונים שציינתי לעיל. וכ"ה באשכול ח"א, הוצ' הר"ש אלבק, עמ' 182, בעיטור, בהשלמה, בס' המחכים, ברא"ש, בשבה"ל ועוד הנ"ל. ובס' העתים, עמ' 272 הנ"ל: שאין אדם מבזבז לעצמו . וכן מעתיק בתשב"ץ ח"ג סוף סי' קס"ג, ל"ז ע"ב. ובמאירי ספ"ג הנ"ל מנסח: שאין אדם ראוי שיבזבז לעצמו. ובס' המכתם, עמ' 20 הנ"ל: שאין אדם מבזבז לו(י), פיר[ו]ש, שאין ראוי לעשות מקריאת התורה שבוזזין כל אחד לעצמו, שיותר הוא כבוד התורה כשאינו קורא עד שיאמרו לו אחרים קרא, והוא שליח ציבור. וכנראה שהגירסא הנכונה היא "מבזבז בידיו לו" (או לעצמו), 88 עיין בס' המנהיג ה' שבת סי' כ"ה, כ"ז ע"ב, על מנהג ספרד. שאין אדם בוזז בידיו ולוקח לעצמו כבוד ושררה, וכדברי ב"ר הנ"ל: אינו נוטל סררה לעצמו, ואתה נטלת סררה לעצמך. 89 כלומר, לפני שקרא לך הקב"ה, עיי"ש לעיל בב"ר. ובאגרת לעברים καὶ οὐκ εατῶ τις λαμβάνει τὴν τιμήν, ἀλλα καλούμενος ὑπο τοῦ θεοῦ. ומאתנו הוא לו. ובאבות דר"ן פי"א: שלא יניח אדם עטרה מעצמו בראשו, אבל אחרים יניחו לו וכו'. ובנו"ב רפכ"ב שם: שלא יבקש אדם גדולה לעצמו, אלא אם כן גדלוהו אחרים. ובס' הגיון הנפש לר"א בר חייא הנשיא, עמ' 16: ומכאן אמרו רבותינו ע"ה לא כל הרוצה ליטול את השררה יטול. ושמא ניסח ע"פ משנת ברכות ספ"ב.

477. חזן הכנסת העומד לקרות אחד עומד ומחזין לו עד שעה שיקרא. וכ"ה ("ומחזן") בד ובכי"ל. ובכי"ע: חזן העומד לקרות ואחד עומד מחזק 90 עיין מ"ש על השינוי בין חזן וחזק במחברתי על הירושלמי, עמ' 72, הע' 87. והגירסא "זה החזן" היא גם ברבינו בחיי כי תבא, ר"ל ע"ב, ובלקט יושר ח"א, עמ' 119. לו עד שעה שיקרא. והמלה "הכנסת" חסרה גם בכי"ל. וכן בראבי"ה הנ"ל: חזן העומד לקרות אחד עומד ומחזן לו עד שיקרא. וברי"ף הנ"ל: חזן העומד לקרות אחד עומד ומחזן עליו עד שיקרא. וכ"ה ("מחזן עליו ") בס' העתים, בהשלמה, 91 בהשלמה שם: חזן העומד לקרות אין אחד עומד ומחזן עליו עד שיקרא. ונ"ל קרוב לוודאי שכן היתה הגירסא ברי"ף גם לפני רבינו יהונתן, שכתב (עמ' 86): חזן העומד לחזן, כלומר שרגיל לירד לפני התיבה, אין אחד (צ"ל: אחד, עיין להלן) רשאי להקדים אותו ולישב במקומו עד שיפייסוהו הקהל. פניהם כלפי העם (כלומר, הפיסקא מן התוספתא שלהלן בסמוך). ולעיל בסמוך שם הביא את תחילת דברי הרי"ף בשם התוספתא, ומכאן ברור שרבינו הולך ומבאר את כל הברייתא שלנו שהובאה ברי"ף, וגרס בה כבעל ס' ההשלמה הנ"ל. ופירש רבינו יהונתן שאין אחר עומד ומחזן עליו (=במקומו) עד שעה ש!ייקרא (כלומר, ע"י הציבור). ועיין בלשון הרמב"ם פי"ב מה' תפילה ה"ז. וראייה לדבר שכן כותב במאירי כ"ה א' (ל"ב ע"א): ובשם תוספתא שמעתי שהרגיל לירד לפני התיבה, אין אחר רשאי להקדימו עד שיפייסוהו בני הכנסת. והואיל ודברי רבינו יהונתן מורגלים ושגורים בפי המאירי, הרי מסתבר שכיוון לו, ומכיוון שלעיל שם פתח רבינו יהונתן בתוספתא והמשיך בה מיד אחרי הפירוש הנ"ל סבר הרב המאירי שהכל הוא מלשון התוספתא, שהרי ברי"ף גרס המאירי כגירסא שלפנינו, עיי"ש במאירי. ועיין מ"ש במחברתי תשלום תוספתא, עמ' 54, סי' 92. במרדכי כאן, ברא"ש, בשבה"ל, במאירי, בארחות חיים ח"א, ה' קריאת ס"ת סי' כ"א, כ"ד ע"ב, בטאו"ח סי' קמ"א, בס' אדם לרבינו ירוחם, בר"ן ובתשב"ץ הנ"ל. ועיין מס' סופרים פי"ד ה"ט, הוצ' היגר, עמ' 263. ובר"מ פי"ב מה' תפילה סה"ז: וצריך אחד לעמוד עמו בשעת קריאה, כדרך חזן העומד עם הקוראין. ופירש רבינו "לחזן עליו" שאחד עומד עם הקורא, ואם החזן קורא אחר מחזן עליו, והוא ע"פ הירושלמי כאן פ"ד ה"א, ע"ד ע"ד. וכן בארחות חיים ח"א, כ"ד ע"ב הנ"ל: ומחזן עליו, פי' שזהו כבוד התורה שאחר יעמוד אצל הקורא. וכן פירש בתשב"ץ ח"ג סי' קס"ג הנ"ל ועוד. ובמאירי ספ"ג הנ"ל: אחד מן הכנסת מחזן עליו, שיענה על ברכותיו ברוך ה', כגון שעושה שליח צבור לשאר הקוראים. וכן בקרית ספר שלו מאמר ה' ח"א, ט"ז ע"ג (הוצ' ר"מ הרשלר, פ"ח ע"א): בתוספתא התבאר שהחזן שבא לקרות רשאי, אלא דצריך להיות אחד עומד ומחזן עליו, שיענה אמן על ברכותיו. ברם בס' המנהיג, כ"ח ע"א הנ"ל (בשם מגילת סתרים): וחזן העומד לקרות אחד עומד ומקרא לו עד שעה שיקרא. וכן מעתיק בשם התוספתא בשו"ת זקן אהרן סי' ס', מ"ז ע"ב הנ"ל. וכנראה שהעתיק מספר המנהיג. ונראה שגירסא זו פירוש הוא, והוא ע"פ הנוהג שלהם שהיה החזן מסייע לקורא בשעת הקריאה, עיין בסדור רב עמרם גאון, כ"ט ע"א (בשם רב נטרונאי), ובשלם שם ח"ב, ל"ד ע"א, ובאוה"ג, עמ' 30. וכן נהגו בזמן ר' משולם (עיין בתוספות כאן כ"א ב' ד"ה תנא וב"ב ט"ו א', ומנחות ל' א'), והוא ר' משולם בר' קלונימוס (כמפורש בר"ן כאן פ"ד סי' אלף ק"כ), ועיין גם ברש"י שבת י"א א' ד"ה החזן, ובראב"ד פי"ג מה' תפילה ה"ו, ובמנהיג סוף ה' סוכה, עמ' 72, ובפ' בעלי התוספות על התורה (דעת זקנים) סוף וזאת הברכה 92 ועיין במאירי ב"ב, עמ' 99, ובקרית ספר שלו מאמר ה' ח"א, הוצ' הרשלר, עמ' פ"ז (וכנראה שממנו הוא בארחות חיים ח"א, ה' קריאת ס"ת סי' י', כ"ד ע"א). ומה שהביא שם "מיוחד שבצבור והחשוב שבהם" לקוח מס' המכתם כאן סוף עמ' 18, שהביא כן בשם "ויש מפרשין". ועיין גם במרדכי בה' קטנות סי' תתקנ"ה שהבאנו לעיל ובתס"ר, עמ' 236. ועוד. ובתשובת רבינו יואל שבראבי"ה ח"ב, סי' תקנ"א, עמ' 258: ועוד דמשמע בירושלמי שאין אדם קורא בתורה עד שיהא אחר עומד ומחזן עמו וכו'. וכ"ה באו"ז ח"ב סי' מ"ב, י' ע"ג, ועיין בשו"ת מהר"מ ב"ב ד' פראג סי' תרמ"ו. ורבינו אפרים (בראבי"ה ובאו"ז שם) דחה את דבריו, ופירש את הירושלמי אחרת, עיי"ש. ולפי פירוש זה צריך לפרש "עד שיקרא" ("עד שעה שיקרא") עד ועד בכלל, עד שיגמור לקרא, וכן צריך לפרש גם לפירוש הרמב"ם הנ"ל וסייעתו. ובב"י טאו"ח סי' קמ"א: בני רומניא נוהגים שהעולה הוא קורא בקול רם, כדין התלמוד וכו', והמקרא אומר כל תיבה ותיבה תחילה, ואח"כ אומרה הקורא 93 כשם שמחזנים לכהנים בברכות כהנים. ובמס' סופרים רפי"ד (הוצ' היגר ספי"ג): ואחד כנגד חזן הכנסת. והוא לפי המנהג שהחזן קורא עם כל אחד ואחד, עיי"ש היטב. וכו', והביאה בשו"ע שם סי' קמ"א ס"ק ג'. וכן בשו"ת זקן אהרן סי' ס', מ"ז ע"א הנ"ל: לפי מנהגנו שהמקרא קורא בקול רם, ואח"כ מחזיר הקורא בקול רם מה שהקרהו. ובפירוש לשה"ש שפרסם פרידלנדר בסה"י לכבוד שטיינשניידר, עמ' 52: אמ' ר' עקיבה לפניו, רבינו, אין רשות לקורא לקרות בספר תורה עד שחזן הכנסת קורא לפניו תחלה . 94 הכ"י בא מתימן, ונכתב סמוך לשנת ה' אלפים פ"ג (1323), עיין מ"ש עליו פרידלנדר בסה"י לכבוד קויפמן, עמ' 1 ואילך. ושטיינשניידר בספרו אראבישע ליטעראטור דער יודען, עמ' 292, מניח (בסי' שאלה) שהמחבר חי במאה השלש עשרה לספירה הרגילה. ואעפ"י שכמה מן המדרשים שמביא בפירוש זה (לרבות גם מדרש זה) תמוהים, מ"מ ברור שלא בדה אותם מלבו, ואפשר להסתייע מהם כפירושים עתיקים. ולפירוש זה "מחזן לו עד שיקרא" מתפרש כפשוטו.

577-78. כיצד היו זקנים יושבין פניהם כלפי העם ואחריהן כלפי קודש. רי"ף פ"ד סי' אלף קל"ז, ס' העתים, עמ' 273, ס' ההשלמה סוף מגילה, עמ' 261, ר"מ פי"א מה' תפילה ה"ד, שו"ת ר' אברהם בנו סי' ס"ב, הוצ' הרא"ח פריימן זצוק"ל, עמ' 63, ובספרו כתאב כפאיה אלעאבדין, 95 כ"י אוקספורד לפי הנספח שפרסם ר' נפתלי ווידער בספרו השפעות אסלאמיות וכו', עמ' 92. מאירי ספ"ג (ל"ב ע"א), רא"ש פ"ג סי' י"א, ר' ירוחם, אדם, נתיב ב' ח"ג, טאו"ח סי' ק"נ, ר"ן פ"ד סי' אלף קל"ז. ובר"מ הנ"ל: ואחוריהן כלפי ההיכל. והיא היא, עיין בר"ן ובב"י טאו"ח הנ"ל. ובמאירי הנ"ל: ר"ל שהם יושבין בכותל, ששם מקום מקודש. ור' אברהם בנו של ר"מ העתיק מכאן בכל מקום "כלפני" במקום כלפי (=כלאפי), וכן העתיק גם מספרו של הר"מ הנ"ל (ועיין מ"ש לעיל יומא, עמ' 744, הערה 76). והוא מיחה שם נגד העם שאף הם ישבו ואחוריהם כלפי ההיכל, עיי"ש שכתב שאף הזקנים בתחילה לא ישבו כן אלא בשעת [חזרת] התפילה ובשעת שמיעת קריאת התורה. והרב תיקן שכולם יכוונו כן את פניהם למזרח. ובאמת בחילופי מנהגים שבין אנשי מזרח ובני א"י סי' ל"ו: אנשי מזרח הופכין את פניהם אל הציבור, ובני א"י פניהם אל הארון. וכל הברייתא שלנו נעתקה בילקוט ת"ת ויקרא בקטעים שפרסם נויבאוער בצופה הצרפתי כי"ג (1886), עמ' 231, בשם הילמדנו. וכבר שערתי בתס"ר ח"א, עמ' 237, שנויבאוער טעה, ושהמחבר כיוון לתוספתא. ועכשיו ראיתי שכן הוא מפורש שם: תוספתא דמגילה. וכן דרכו של המחבר לציין את המקור בסוף הפיסקא, והציון "ילמדנו" עולה על הפיסקא שלמעלה שם. 96 וכל מאמרו של נויבאוער בצופה הצרפתי שם טעון גניזה, ומה שהביא בשם ילמדנו הם מדרשים, ברייתות וגמרות, והציון למקור שבילקוט ת"ת עונה על מה שכתוב למעלה, ונויבאוער העתיק מה שכתוב למטה מציון המקור.

678-79. כשמניחין את התיבה פניה כלפי העם ואחריה כלפי קודש. וכ"ה בכי"ל ובכי"ע (ובכי"ע: וכשמניחין וכו' ואחוריה וכו'). ובד: פני' כלפי העם ואחריה' כלפי קדש. ומתוך הגירסא בכי"ו, כי"ע וכי"ל ברור שהכוונה לתיבה. וכן הגירסא ברי"ף ד' קושטא וד"ו רפ"א, ובס' העתים הנ"ל, וכן היתה הגירסא גם לפני הר"מ פי"א מה' תפילה ה"ג הנ"ל, עיי"ש בכ"מ ובב"י בטאו"ח הנ"ל. וכן בירושלמי בכורים פ"ג ה"ג, ס"ה ע"ג: ארון פניו כלפי העם. אבל מתוך גירסת ד "ואחריה'" משמע שקראו "ואחריהם", ומכאן שאף "פני'" צריך לפתור "פניהם", והכוונה, איפוא, לזקנים. וכ"ה (פניהם וכו' ואחוריהם וכו') בילקוט ת"ת, ברא"ש, רבינו ירוחם ור"ן הנ"ל. וכתב שם הר"ן: וכשמניחין את התיבה, כשמוציאין את התיבה ומניחין אותה ברחוב (תענית רפ"ב), פניהם של זקנים שהם יושבים שם כלפי העם, ואחריהם כלפי הקדש, ונמצא כל העם כלפי הקדש. ועל פי גירסתו תיקנו ברי"ף בד"ח. אבל הרמב"ם הנ"ל פירש שבתיבה בבית הכנסת 97 עיין מ"ש במחברתי מדרשי תימן, עמ' 24 ואילך. עסיקינן, ועיי"ש בכ"מ ובב"י בטאו"ח הנ"ל בשם הרי"ן חביב. ועיין בכנסת הגדולה, הגהות הטור סוף סי' ק"נ.

779-80. כשהכהנים נושאין כפיהן פניהם כלפי העם ואחריהם כלפי קדש. רי"ף, ס' העתים, השלמה, ילקוט ת"ת, רא"ש, רבינו ירוחם, אדם, נתיב ג' רח"ו הנ"ל. ועיין שו"ת הר"מ הוצ' הרא"ח פריימן זצוק"ל סי' כ"ו, עמ' 23. ועיין בכנה"ג הגהות הטור סי' קכ"ח. ובירוש' בכורים הנ"ל: והכהנים כלפי העם, וישר' פניהן כלפי הקודש. ובבבלי סוטה מ' א': שהרי כהנים פניהם כלפי העם ואחוריהם כלפי שכינה. ועיין מ"ש להלן.

880-81. חזן הכנסת פניו כלפי קודש, וכל העם פניהם כלפי קדש. כ"ז ליתא ברי"ף ד' קושטא ובס' העתים הנ"ל. וכנראה לא היה גם לפני הר"ן שם. וברי"ף ד"ו רפ"א ואילך: וחזן הכנסת וכל העם פניהם כלפי כהנים וכו'. אבל בס' ההשלמה הנ"ל: וחזן הכנסת וכל העם פניהם כלפי מקדש. והר"א בן הר"מ בשני המקומות הנ"ל: וחזן הכנסת וכל העם פניהם כלפני הקודש וכו'. וכ"ה ברא"ש, מאירי ורבינו ירוחם הנ"ל (אלא שבכולם "כלפי"). ובילקוט ת"ת הנ"ל כגירסא שלפנינו בתוספתא. ובספרי נשא פי' ל"ט, עמ' 43: כה תברכו את בני ישראל פנים כנגד פנים. וכ"ה בבבלי סוטה ל"ה א'. וחזן הכנסת הוא החזן המקריא לכהנים. ועיין מ"ש לעיל.