תוספתא כפשוטה על מגילה ג:כד

185-86. שאמרה תורה מפני שיבה תקום עומד מפניו שואל ומשיב בתוך ארבע אמות. בילקוט ת"ת כ"י ויקרא י"ט, ל"ב: אי זו היא קימה עומד מפניו וכו'. והסיפא "שואל ומשיב" וכו' נשמטה בד, אבל ישנה גם בכי"ע, בכי"ל ובילקוט ת"ת הנ"ל, ופירושה ששואל בשלומו ומשיב כשהוא בתוך ד' אמות של הזקן. ועצם הדין של עמידה בתוך ד' אמות, גם בירושלמי בכורים פ"ג ה"ג, ס"ה ע"ג, ובבלי קידושין ל"ג א', ופסקה הר"מ ברפ"ו מה' תלמוד תורה. אבל כלפנינו מפורש במדרש במ"ר פט"ו, סי' י"ז: כך דרש ר' תנחומא וכו' הלכה בתוך כמה אמות חייב אדם לעמוד מפני הזקן, כך שנו רבותינו בתוך ארבע אמות חייב אדם לעמוד מפני הזקן שנאמר מפני שיבה תקום, וכורע לפניו, 100 כ"ה שם בכ"י אוקספורד, וכ"ה בשתי המהדורות של התנחומא. ובדפוסים של המ"ר שלפנינו השמיטו "וכורע לפניו", מפני שלא הבינו את משמעותו. ושואל בשלומו בתוך ד' אמות . וכ"ה בתנחומא בהעלותך סי' י"א, ובהוצ' בובר סי' כ'. והמדרש שאב מכאן, כפי שמוכח מן הלשון, שהרי במקום אחר לא נזכרו ד' אמות לעניין שאילת שלום, אלא לעניין קימה. ומה שאמרו שם "וכורע לפניו ושואל בשלומו" פירושו שאילת שלום בכריעה, שהוא עיקר שאילת שלום, כמפורש בה"ג ד"ב, סוף עמ' 39, ותשה"ג חמדה גנוזה סי' י"ח. וכן בר"מ פ"ה מה' ת"ת ה"ה ובטיו"ד סי' רמ"ב (לעניין רבו): שוחה לפניו, ואומר לו ביראה ובכבוד שלום עליך מורי ורבי וכו'. וברי"ף קידושין פ"א סי' תרי"ג, מביא את הבבלי ביומא (נ"ג א'): כד הוה בעי ר' יוחנן לסגויי הוה גחין קאי ר' אלעזר אדוכתיה וכו'. ואף מכאן אין ראייה אלא לתלמיד בפני רבו, אבל לא לכל זקן. אבל מתוך דברי המדרש אנו רואין שאף לפני כל זקן (ת"ח) עושים כן (ולהלן נוכיח שכבוד הזקן ככבוד רבו). וכן בירושלמי כלאים פ"ט ה"ד, ל"ב ע"ב, כתובות פי"ב ה"ג, ל"ה ע"א: חד זמן חמתיה (כלומר, ר' חייא לר' ישמעאל בר' יוסי) גו בני ולא איתכנע מן קומי וכו'. ור' ישמעאל בר' יוסי הקפיד עליו, אעפ"י שמן העניין שם מוכח שלא היה רבו, 101 ובבבלי קידושין ל"ג א' בשינויים, עיי"ש שמדברים בתלמיד לפני הרב. ומכאן ששוהין לפני חכם. ואף "כורע" שבמדרש שלנו אינה אלא שחייה, עיין מ"ש במחברתי שקיעין, עמ' 9. וכן כתב הר"א בן הר"מ בספרו הנ"ל: 102 לפי ר"נ ווידער (עיין לעיל הע' 95), עמ' 48, הע' 198. הכריעה אצל החכמים תפול גם על השחייה וכו'. 103 ועיי"ש בהע' 198 הנ"ל כמה ראייות לדבר. וכנראה שאין הבדל בין אם החכם עובר והתלמיד יושב, ובין החכם יושב והתלמיד עובר, וצריך לעמוד 104 כמו שמשמע מלשון המדרש: בתוך ארבע אמות צריך לעמוד וכו'. מהליכתו ולהשתחוות. ועיין מ"ש להלן חגיגה פ"ב, שו' 27, ד"ה מעשה. והברייתא באה כאן דרך אגב, משום שהזכירו לעיל שהזקנים יושבים פניהם כלפי העם ואחוריהם כלפי הקודש, ונוהגים בהם כבוד, כהשערת בעל ח"ד.

286-87. אי זהו הדרון שאמרה תורה והדרת פני זקן לא עומד במקומו ולא מדבר במקומו ולא סותר את דברו. ובילקוט ת"ת הנ"ל: ואי זו הוא הידור לא יעמד במקומו וכו'. ובתו"כ קדושין, פתיחה, ה"י, פ"ז ע"א, וכן בירושלמי פאה פ"א ה"א, ט"ו סע"ג, קידושין פ"א ה"ז, ס"א ע"א, שם ס"א ע"ב, נשנו הדברים לעניין מורא אב ואם. וכן בבבלי קידושין ל"א ב': ת"ר איזהו מורא ואיזהו כיבוד , מורא לא עומד במקומו וכו'. וכאן מפורש שבכל זקן הדברים אמורים. וכן במדרשות (במ"ר, תנחומא בהעלותך) הנ"ל: ואי זה הוא ההידור שאמרה תורה והדרת פני זקן שלא יעמוד במקומו ולא ישב במקומו, 105 ג' מלים אילו חסרות בתנחומא ד' קושטא ואינן גם במדרש במ"ר בכ"י אוקספורד. ולא יהא סותר את דבריו וכו'. וכבר ראינו לעיל שהמדרשות הנ"ל שאבו מן התוספתא כאן. וכן בתו"כ קדושים ספ"ז, צ"א ע"א: איזה הידור לא ישב במקומו, ולא מדבר במקומו, ולא סותר את דבריו. וכן הביאו להלכה בפיסקי הריא"ז לקידושין (מעט דבש הוצ' ר"ד ששון, עמ' ל"ג): איזהו הדור לא ישב במקומו וכו', כמו שמבואר בתורת כהנים וכו'. וכן מפורש במס' דרך ארץ זוטא פ"ז (הוצ' היגר מס' ד"א פ"ו, עמ' 124) לעניין הדברים הללו: אחד הרב ואחד החכם, וסיימו שם: ואיזהו המבזה לא ישב במקומו ולא ידבר במקומו, ולא סותר את דבריו. ובה"ג ד"ב, עמ' 646: איזה הוא מורא לא יושב במקומו וכו', איזה הוא כיבוד מאכיל ומשקה וכו', אחד האב אחד הרב ואחד החכם. וכנראה, שאין הדברים אמורים אלא במורא, אלא שלכל הפחות מפורש כאן שלעניינים הללו החכם שוה לרב ולאב. והוא כדברי התוספתא, התו"כ והמדרשות הנ"ל. אבל לא מצאתי כן בשום פוסק (חוץ מפיסקי הריא"ז שהזכרנו לעיל). ועיין רש"י קידושין ל"ג א' ד"ה אף הידור, ומ"ש בברכי יוסף יו"ד סי' רמ"ד אות ו'. ואשר לדברים המנויים כאן ראינו לעיל שכל מקורות א"י שווים בזה, אלא שבתו"כ ובירושלמי ובמס' ד"א שנו "לא ישב (יושב) במקומו" במקום, "לא עומד במקומו" שבתוספתא ובמדרשות ששאבו מכאן. ובבבלי קידושין ל"א ב': מורא לא עומד במקומו (ופירש"י: במקום המיוחד לאביו לעמוד שם בסוד זקנים עם חביריו בעצה) ולא יושב במקומו (כלומר, במקום הקבוע לו) ולא סותר את דבריו, ולא מכריעו. וברור שאינו עומד במקומו ולא יושב במקומו היינו הך, אלא שבבבלי חילקוהו לשנים, כדי לחייב אותו בחמשה דברים, כשם שחייבו אותו בחמשה דברים בכיבוד.

388. נוהג בו מורא ויראה. וכ"ה בילקוט ת"ת הנ"ל. ובספרי בהעלותך פי' צ"ב: נוהגים בהם אימה ויראה וכבוד. ובמדרשות הנ"ל: וכשהוא שואל הלכה שואל ביראה. ועיין אבות דר"ן נו"א פ"ו ונו"ב פי"א, הוצ' שכטר, עמ' 28. ובר"מ פ"ד מה' ת"ת סה"ז: ואין שואלין אלא מיראה. וכן בירושלמי ברכות פ"ז ה"ב, י"א ע"ב: א"ר זעירא עד דאנא תמן אצרכת לי, מיצרי (=מי צרי) לי מינך לאשלתיה (עיין גם בב"ר פצ"א, הוצ' הר"ח אלבק, עמ' 1114, ובשנו"ס שם) וכו', ופירש הרש"ס: מפני שיראתי ממך לא שאלתיה. ור' זעירא החסיד הגדול הגדיל עד שפחד אפילו לשאול. ובהגהות הרד"ל לבמ"ר הנ"ל ציין לתוספתא סנהדרין פ"ז, אבל הגירסא שם מפוקפקת מאד, עיין מ"ש בתוספת ראשונים ח"ב, סוף עמ' 158 ואילך. ועיין בטיו"ד סי' רמ"ב.

4משא ומתן. וכ"ה בילקוט ת"ת הנ"ל. ופירושו שגם במשא ובמתן הם קודמין לכל אדם, כמו שמסיים להלן. וכן בספרי דברים פי' ט"ו, הוצ' הר"א פינקלשטין, סוף עמ' 24 ואילך: ראשים במקח, ראשים בממכר, ראשים במשא ומתן. ובר"מ פ"ו מה' תלמוד תורה ה"י: וכן אם היתה סחורה לתלמיד חכם מניחים אותו למכור תחילה, ואין מניחים אחד מבני השוק למכור עד שימכור הוא. ובאור שמח שם ציין לתוספתא כאן ולספרי הנ"ל. ועיין בטיו"ד סי' רמ"ג ובטחו"מ סי' קנ"ו, ובבלי ב"מ ס"ד א', ב"ב כ"ב א'.

589. בכניסה וביציאה. וכ"ה בד. ובכי"ע, בכי"ל ובילקוט ת"ת הנ"ל: כניסה ויציאה, והוא מקביל ל"משא ומתן" שלעיל בסמוך, ועיין על עצם העניין להלן בסמוך.

689-90. והן קודמין לכל אדם, שנ' ואתן אתם ראשים על העם. וכ"ה (נוסח הפסוק) בתנחומא בהעלותך הנ"ל בכל המהדורות. ובכי"ע לנכון: ויתן אתם וכו', וכן בילקוט ת"ת הנ"ל: ויתן אותם ראשים וכו'. והכוונה לכתוב בשמות י"ח, כ"ד. ובד ובכי"ל: שנ' ואתן אותם (בד: אותן) ראשים עליכם , והוא בדברים א', ט"ו. והעניין כולל גם לקרוא ראשון ולברך ראשון, כפירוש בעל מנחת בכורים. ובספרי הנ"ל לפסוק זה: ראשים בכניסה ויציאה, נכנס ראשון ויוצא אחרון, לכך נאמר ואתן אותם ראשים עליכם, שיהו מכובדים עליכם. וכ"ה בדרך ארץ זוטא פ"ו (ובמס' ד"א הוצ' היגר, עמ' 117): לכניסה הגדול קודם ליציאה הקטן קודם. ובר"מ פ"ז מה' ברכות הי"ב: ואין מכבדין אלא בפתח הראוי למזוזה (ברכות מ"ז א') ובשעת כניסה . ועיי"ש באור שמח שציין לתוספתא כאן, לספרי הנ"ל ולד"א זוטא הנ"ל. ובכ"מ שם (בד"ר): ומ"ש בשעת כניסה בפר' אין מכבדין ביציאה. ובהכרח שהדברים משובשים, שהרי אפילו לפי המסורת של ד"א זוטא מכבדין, והקטן קודם. ועיין להלן. ובמדרשות (במ"ר פט"ו, י"ז, תנחומא בבהעלותך שם) הנ"ל: וחייב להקדימו (בתנחומא ד"ר ואצל בובר: להקדים, וצ"ל להקדימו. ובהוס' מנטובה ואילך: לכך חייב אדם להקדים לו שלום!) לכל אדם בכניסה וביציאה, ולנהג בו מורא וכו', לעמוד לפניו להקדימו לכל דבר של גדולה. ובאמת מלשון התוספתא כאן אין הכרח שהזקנים יוצאים ראשונים, והלשון "קודמין" אינו מסמן אלא שיש להם זכות קדימה, שיש להם יתרון, דוגמת: מצות פדייה קודמת למצות עריפה וכו' מצות יעידה קודמת למצות פדייה וכו', מצות יבום קודמת למצות חליצה וכו' (משנת בכורות ספ"א), הן קודמין לכל אדם (גיטין פ"ה סמ"ו) וכדומה הרבה. ואף במדרשות הנ"ל פירושו שמצוה להקדימו ולהעדיפו לכל אדם. 106 בגנזי שכטר ח"א, עמ' 477, כתב המחבר: ודע שהדרשן טעה בדברי הספרי דברים ט"ו וכו'. הדרשן לא טעה כלל, והמחבר הוא שטעה שם בכל דבריו, עיי"ש בהתחלת אות ע', והמדרשות שאבו עיקר הדברים מן התוספתא כאן (שנעלמה ממנו), ולא מן התו"כ, הבבלי והירושלמי, ואף לא הרחיבו את הדברים עיי"ש. ואף בספרי בכמה נוסחאות: נכנס ראשון ויוצא ראשון (כמו שכתבנו בפנים), ואף הרד"ל לא טעה בדבריו, ושוב המחבר הוא שטעה. וכן לעיל שקלים פ"ב, שו' 70: ולפי כבוד היו נכנסין ויוצאין. והכל לפי המקום והמנהג. ויש מקומות שנהגו שהזקן יוצא אחרון, והוא כבודו, ומכבדין אותו ביציאה לצאת אחרון. ואף הר"מ הנ"ל סתם ופסק שאין מכבדין אלא בשעת כניסה, משום שבכניסה ברוב רובן של המקרים הגדול קודם (חוץ מבית הכלא, כמבואר בד"א זוטא הנ"ל), כפי שיוצא מכל המקורות, ועיין בתשה"ג הרכבי סי' רע"ד, עמ' 138. ורבינו שרע מלדבר על היציאה, משום נהרא, נהרא ופשטיה, ואין הכבוד ניכר כל כך. וכן בספרי הנ"ל בכמה נוסחאות (עיי"ש בשנו"ס בהוצ' הר"א פינקלשטין, עמ' 25): נכנס ראשון ויוצא ראשון. וכן מבואר בתשה"ג הקצרות סי' רס"ח ובחמדה גנוזה סי' מ"ו 107 והיא מיוחסת שם לרב נחשון גאון (עיי"ש ריש סי' מ"א), ומשם העתיק הרחיד"א בברכי יוסף יו"ד סי' רמ"ב, אות כ"ד, בשם תשובת הגאונים כתיבת יד סי' רס"ט. ובברכי יוסף או"ח סי' ס"א, אות ב', מציין לתשובת הגאונים כת"י סי' רס"ח, והיא נמצאת בחמדה גנוזה סי' מ"ה, הרי ברור שכיוון לקובץ הנ"ל. ועיין אוה"ג ברכות, התשובות, עמ' 106, הע' ו', עמ' 111, הע' ב'-ג'. שאף ליציאה הגדול קודם, בניגוד למה שאמרו בד"א זוטא הנ"ל, ובניגוד לכמה נוסחאות בספרי הנ"ל, וכ"ה גם ברש"י לדברים א', ט"ו, בכ"י סארוואל. ועיין בצידה לדרך במקומו. ובס' נתיבות עולם הוצ' רצ"ה קאצינעלינבוגין (ווילנא תרי"ט), נ"א ע"א, הביא את המדרשות הנ"ל, ומס' ד"א זוטא הנ"ל, והעיר: "אמנם בירושלמי מגילה פ' הקורא למפרע (פ"ב ה"ב, ע"ג ע"א, שביעית רפ"ט, ל"ח ע"ג) מוכח דבכניסה הגדול בשנים יכנס תחלה, ולא הגדול בחכמה, ואולי כן כוונת מס' ד"א על הגדול בשנים" 108 עיין בפי' הראב"ד עדיות פ"א סמ"ה. וכו'. אבל בפי' הרש"ס לשביעית שם, קל"ט ע"ד, פירש שנכנסים לשנים, משום שבמסיבה הלך אחר זקנה (ב"ב ק"כ א'), ועיי"ש באמונת יוסף. ועיין ירושלמי ר"ה פ"ב ה"ו, נ"ח רע"ב, סנהדרין פ"א ה"ב, י"ח ע"ג. ברם בשמו"ר פ"ט, סי' ה', ובתנחומא פרש' וארא סי' י"ב, בובר סי' י"ג: ויבא משה ואהרן וגו', אהרן היה ראוי ליכנס תחילה, שהוא גדול בשנים (בשמו"ר: שהרי היה גדול ממנו בשנים. ובתנחומא הוצ' בובר, ובילקוט שם: שהוא גדול ממנו שלש שנים), אלא משה היה גדול יותר מאהרן בעיני מצרים וכו'. וכאן הרי אהרן לא היה מופלג בזקנה לעומת משה, וכנגד זה היה משה מופלג בחכמה, עיין לעיל, שו' 74, ובפירוש הר"ן כאן פ"ד סי' אלף קל"ה ד"ה שנא' ואהרן אחיך. ומוכח מכאן שלכניסה הגדול בשנים קודם, אעפ"י שאינו מופלג בזקנה. ולהלן במקרא (שמות ח', ח'): ויצא משה ואהרן וכו', ולא פירשו בו כלום. ואפשר שהטעם הוא משום שליציאה הקטן קודם, או שסמכו על מה שאמרו לעיל, ומשה היה גדול בעיני מצרים, ואף ליציאה הגדול קודם, וכמחלוקת המקורות שהבאנו לעיל.