תוספתא כפשוטה על מגילה ג:כו

191-92. המיסך את רגליו פניו כלפי העם. המיטיל את המים אחוריו כלפי קדש. וכ"ה ("כלפי העם") גם בד ובכי"ל. ובכי"ע: פניו כלפי קודש, וחסר שם "המיסך את רגליו". וברור שהגירסא שלפנינו נכונה, ואין לשבש שלש נוסחאות. ופירושה שהמיסך את רגליו מאחורי המחנה 111 עיין עירובין נ"ה ב' ויומא ע"ה סע"ב. ועיין ר"ח יומא שם ע"ו רע"א, והדברים משובשים שם, והנכון הוא בפירושו לעירובין שם. פניו כלפי המחנה, ואחוריו כלפי השדה, אעפ"י שהם גם כלפי קודש (ירושלים), מפני שכבוד העם (הציבור) עדיף, כשם שהזקנים יושבים פניהם כלפי העם, ואחוריהן כלפי קודש (לעיל, שו' 78), אבל המטיל מים בתוך המחנה 112 שהרי בהטלת מים אינו צריך לצאת מחוץ למחנה, ועיין מ"ש בפנים להלן בסמוך בשיטת הבבלי. אחוריו כלפי קודש, כלומר כלפי ירושלים, שהרי הוא בתוך המחנה ובין כך ובין כך יהיו פניו כלפי העם. ועיין ירושלמי ברכות פ"ט ה"ה, י"ד סע"ב, 113 ומשם למדנו שאין הבדל בבזיון בין מסיכה ובין הטלת מים, ובשתיהן אסרו מול הקודש. אלא שכאן במחנה אנן קיימין, וכשמסך את רגליו ואחוריו כלפי העם יש כאן בזיון לציבור שאינו יושב בבתים, וכבוד הציבור הקרוב עדיף מכבוד ירושלים הרחוקה. בר"מ פ"ז מה' בית הבחירה ה"ט, ובבאור הגר"א לאו"ח סי' ג' אות ה' ואות ז'. ובבבלי ברכות כ"ה א' מוכח שאפילו במטיל מים צריך לצאת מחוץ למחנה. וכן במדרש תנאים הוצ' ר"ד הופמן, סוף עמ' 147: ויצאת שמה חוץ. להטיל מים, או להסך רגלים, וכשהוא אומר ויתד תהיה לך על אזנך, הרי להסך רגלים אמור, הא מה ת"ל ויצאת שמה, להטיל מים. וכן מתורגם בת"י שם: ואתר מזמן יהוי לך מברא למשריתא, ותשוד תמן מוי דריגלך. ברם בספרי שם פי' רנ"ז הנ"ל: ויצאת שמה חוץ, ולא בעמידה וכו', והיה בשבתך חוץ, ולא בישיבה (כגירסת רוב הנוסחאות), כלומר, והיה בשבתך חוץ וחפרת, ולא תחפור בישיבה, אלא תכין לפני שבתך (עיין בפיסקא מפסיקתא זוטרתא שהעתקנו לעיל, הערה 110). ובוודאי שאף הרישא מדברת במסך את רגליו, ועלה אמרו: ולא בעמידה, עיין ירושלמי ברכות פ"ט ה"ה, י"ד רע"ג, בבלי שם ס"ב א', 114 בכי"מ שם (לפי דק"ס, עמ' 358): ושאין נפנין מעומד אלא מיושב. וכ"ה בראבי"ה ח"א סי' קמ"ז, עמ' 143. וכן להלן בסמוך שם: כדרך שנפנה ביום, שאינו נפנה מעומד. ועיין בהע' 5 שם, ולא דק, ולפנינו: שאין נפרעין מעומד. תמיד כ"ז ב' (ואינו עניין לבבלי ברכות מ' א'). 115 ובמדרש תנאים שם, עמ' 147, הדברים לקוחים מן הספרי, אבל להלן שם (מה שהבאנו לעיל בסמוך בפנים) הוא כנראה ממקור אחד, כדרך בעל מדה"ג לצרף יחד מקורות שונים. והספרי אינו רואה סתירה בין הפסוקים, ופסוק י"ג היא פתיחה לפסוק י"ד עיי"ש. ואף שאר הסוגיות בבבלי מוכיחות כן, עיין יומא ע"ה סע"ב ובכורות מ"ד ב', ועיי"ש בתוספות ד"ה אימתי (וציין להן בגליון הש"ס לרע"א בברכות כ"ה א'), ואף הר"מ לא הזכיר את החילוק בין מטיל מים ובין מסך את רגליו, והטעם הוא, משום שבמטיל מים אינו יוצא מחוץ למחנה כלל, וסמך על הספרי ושאר הסוגיות שבבבלי. 116 אבל בסמ"ג עשין קי"ט, קצ"ב ע"ב: מצות עשה לתקן מקום אחד מחוץ למחנה וכו', ואף לקטנים. והתוספתא שלנו מתפרשת, איפוא, כפשוטה, ובלי שום דוחק.

292-93. אמ' ר' יוסי במה דברים אמורים מן הצופין ולפנים, אבל מן הצופין ולחוץ אין צריך. בכי"ל: מן הצופות ולפנים, אבל מן הצופות ולחוץ וכו', עיין מ"ש על "צופות" לעיל פסחים פ"ג, שו' 39–40. ור' יוסי חולק על הסיפא וסובר שאין מטילים מים כנגד הקודש אלא מן הצופין ולפנים, אבל מן הצופין ולחוץ אין משגיחין בירושלים כלל. ובירושלמי ברכות פ"ט ה"ה, י"ד ע"ב: תני המטיל מים (צפונה לירושלים) הרי זה הופך פניו כלפי צפון, המסך את רגליו הרי זה הופך פניו כלפי דרום. אמר ר' יוסי בי רבי בון הדא דאמר מתניתא מן הצופים ולפנים. תני המסיך את רגליו לא יתן פניו למזרח ואחוריו למערב אלא לצדדין וכו', ר' יוסי אומר מן הצופים ולפנים. ועיין בב"י טאו"ח סי' ג' ומ"ש לעיל סד"ה המיסך. ועיין בבלי ברכות ס"א סע"ב. ור' יוסה שנה את החילוק שלו בין במסיכה ובין בהטלת מים. ובספרי דברים פי' רנ"ז הנ"ל מסמיך להלכה של "וחפרת בה ושבת וכסית": מנין שלא יהא אדם הופך מתניו כלפי דרום (כלומר, בגליל, עיין מ"ש לעיל בשם הירושלמי) תלמוד לומר וכו'. ולמדו דין כבוד הקודש מדין כבוד המחנה.