תוספתא כפשוטה על מגילה ג:כז

193. הפורס על הלחם. בד ובכי"ע: הפורס על שמע. וכן מעתיקים בשם התוספתא בס' המנהיג ה' ברכות סי' ל"ד, י"ב ע"א, רוקח סי' ש"כ, בתוספ' רי"ד מהדו"ק סוף מגילה (מ"ה ע"ב) ובערוגת הבשם ח"א, הוצ' ר"א אורבך, עמ' 235. ובכי"ל: הפורס את שמע וכו'. וכ"ה במקבילה שבירושלמי ברכות פ"ה רה"ד, ט' ע"ג, ובכמה נוסחאות המשנה ועוד, עיין מ"ש ע"ז להלן. והגאונים שנביא להלן דלגו לגמרי על שלש מלים אילו. ובה"ג ה' ברכות פ"ז, ד"ו, י' ע"א: מאן דשרי המוציא, או דמברך על מצות, כגון לולב ושופר, או דמברך על פירות ברכה דמקמי אכילה, ועאני אמן בתר נפשיה קא עביד דרך בורים, דתנו רבנן המברך על הפירות וכו'. ובד"ב שם, עמ' 63, הסדר הוא: דשארי המוציא וכו', מברך עילוי פירות וכו', אי נמי עילוי מצוה וכו', דהכי אמר מר יהודאי גאון, דתאני בבריתא המברך על הפרות ועל המצות וכו'. וכן בקטע של הלכות פסוקות שפרסם מהרי"ן אפשטין ביאהרבוך הפרנקפורטי חי"ב (1918), עמ' 109: אבל מי שבוצע, או מי שבירך על הפירות ברכה ראשונה וכו', או על מצוות וכו', לא יענה אמן אחר עצמו, ואם ענה דרך ברות הוא עושה, דכך אמ' רב יהודאי ריש מתיבתא, דתניא המברך על הפירות ועל המצוות ועונה אמן וכו'. וניסוח הפסק שלהם הוא לפי גירסת כי"ו "הפורס על הלחם", אבל בפיסקא עצמה של התוספתא לא הזכירו לא "הפורס על הלחם" ולא "הפורס על שמע". ואפשר שהשמיטוה (כלומר, הפורס את שמע) בכוונה, משום שהיא מתנגדת לפסק שלהם (עיין להלן). ואעפ"י שהביאוה (ברכות רפ"ו, ד"ו, ו' רע"ד, ד"ב שם ספ"ה, עמ' 53) מן הירושלמי הנ"ל, הרי בבה"ג שם הוא מקור אחר, ולפי המסקנא שם אפשר לפרש גם את "פורס את שמע", עיין מ"ש להלן, שו' 94–95, סד"ה אבל הגאונים. אבל אין ספק שעיקר הגירסא היא "שמע", שבה עסיקינן במשנתנו כאן פ"ד מ"ג מ"ה-מ"ו. ואשר לכוונתה הרבה כמה פירושים נאמרו בה, ומנה אותם במלא"ש פ"ד מ"ג. ועיין אוה"ג, סוף עמ' 37, שם עמ' 80. ועיין מ"ש להלן בסמוך סד"ה וקרוב. ובראבי"ה ח"ב סי' תקפ"ד, עמ' 318: אין פורסין על שמע, דינו מפורש בסוף פרק כשם בסופו (צ"ל: בסוטה) ר' נחמיה אומר כסופר הפורס על שמע בבית הכנסת שהוא פותח תחילה, והן עונין אחריו (סוטה ל' ב'), ומשמע התם שצריכין לומר עמו על כל דיבור ודיבור לאחר שפתח וכו'. ואינו ברור אם הוא מכוין לפרש פורס "פותח", או שיש כאן פריסה, משום שהחזן מתחיל והעם גומר עמו. ועיי"ש בתוספות סוטה ל' ב' ד"ה ר"נ. וקרוב לוודאי שהגירסא הנכונה היא פורס את שמע (כגי' כי"ל כאן, הירושלמי, המשניות מטיפוס א"י), כפי שהוכיח לנכון הר"א פינקלשטין בצופה האנגלי סדרא חדשה חל"ב (1942), עמ' 382 ואילך, וקיימתי את דבריו שם חל"ה (1944), עמ' 7, הערה 40. ופירושה: המודיע, המכריז את שמע, דוגמת "פרס דיוטגמא" שהמדרשות מדמים קריאת שמע לה, עיי"ש בדוגמאות של הר"א פינקלשטין. ואף הר"מ בפיה"מ כאן פ"ד מ"ג כתב: ופורסין על שמע היא הפריסה וההצעה שהיא קודם קריאת שמע וכו', ואף שהסיעה לדבר אחר, מ"מ כבר קבל רבינו "פרס" כפשוטו, פריסה והצעה. ובס' המעשים בתרביץ ש"א ס"ג, סוף עמ' 6: הפורס את שמע ליוצר אור וכו'. ובמס' סופרים פי"ד, ה"י הוצ' היגר, עמ' 264: פורס את (כגירסת כל הנוסחאות) שמע שאמר יוצר אור וקדוש. ולהלן שם הי"ד: פורס את (כנ"ל) שמע לומר יוצר אור.

294-95. והמברך על הפירות ועל המצות הרי זה לא יענה אחר עצמו אמן. אם ענה הרי זה דרך בורות. בה"ג ד"ו וד"ב, והלכות פסוקות הנ"ל (לעיל ד"ה והגאונים). והביאו אותם ביחד עם הפיסקא מן התוספתא (בשם בריתא, או תוספתא) תלמידי רבינו יונה על הרי"ף ברכות פ"ז סי' קס"ז, הרשב"א שם מ"ה ב', מאירי שם (157 ע"ב), כל בו ה' ברה"מ סי' כ"ה, וארחות חיים ח"א דין עניית אמן סי' ג', כ"ז ע"ד. ובלי הפיסקא מן התוספתא בתוספ' ר' יהודה שם, ברא"ש שם פ"ז סי' י' ועוד. וכן הביאוה בשם התוספתא כל הראשונים הנ"ל ד"ה הפורס. והביאה גם בסמ"ג עשין כ"ז, קי"א סע"א, וצרף לה את פירוש הר"מ פ"א מה' ברכות הי"ח. ובירושלמי ברכות פ"ה הנ"ל: תני הפורס את שמע והעובר לפני התיבה והנושא את כפיו והקורא בתורה והמפטיר בנביא והמברך על כל אחת מכל מצות האמורות בתורה לא יענה אחר עצמו אמן. ואם ענה הרי זה בור. אית תניי תני הרי זה בור. ואית תניי תני הרי זה חכם. אמר רב חסדא, מאן דמר הרי זה חכם בעונה בסוף, ומאן דמר הרי זה בור בעונה על כל ברכה וברכה. ובבבלי שם מ"ה ב': תני חדא העונה אמן אחר ברכותיו הרי זה משובח, ותניא אידך הרי זה מגונה. לא קשיא הא בבונה ירושלים הא בשאר ברכות. ולפי פשוטו חולק הבבלי על הירושלמי, ואינו עונה אמן אחר עצמו אלא בבונה ירושלים גרידא, כדי להפסיק בין הברכות דאורייתא ובין ברכת הטוב והמטיב שהיא תקנת חכמים, עיין בתוספות ברכות מ"ה ב' ד"ה הא, בשלטה"ג על הרי"ף ברכות פ"ז סי' קס"ז (בשם הריא"ז), בשיטת ריב"ב שם, ובפי' תלמידי רבינו יונה שם בשם ואית דבעי מימר, ועוד. אבל הגאונים הנ"ל ורוב הראשונים סוברים שבונה ירושלים לאו דווקא, אלא כל ברכה דוגמת בונה ירושלים שהיא סוף ברכות, עיין ר"ח (אוה"ג שם, ר"ח, עמ' 57), רש"י במקומו ועוד, "וליכא פלוגתא בין גמרא דידן בין גמרא דירושלמי". 117 רבינו נסים גאון בבית נכות ההלכות של הורוביץ ח"א, עמ' 54. והוא ממגילת סתרים שלו, עיין במפתח לס' מגילת סתרים בתרביץ שי"א, עמ' 239, ובה' 9 שם. ורב יהודאי גאון (בה"ג והלכות פסוקות הנ"ל) סובר שבכל ברכה עונה אמן אחר עצמו, חוץ מברכת הפירות והמצות שלפניהם, משום שאסור להפסיק בין הברכה והטעימה, או המצוה, כדוגמאות שנקטו בתוספתא כאן (ובה"ג הרי דלגו על "הפורס את שמע"), "והיינו דקא תני דרך בורות, דבורים משתעו, והדר טעמין". ובתוספות ר' יהודה לברכות שם: "ואם אמת דה"ה שאר ברכות, הא דנקט בונה ירושלים לרבותא נקטיה, דאע"ג דאינו סיום כל הברכות, אלא סיום ברכה דאורייתא, דהא איכא הטוב והמטיב, דאפילו הכי עונה אמן". ולפ"ז בברכות שהן מעניין אחד בוודאי שאינו עונה אמן אחר כל ברכה וברכה, שהרי עדיין לא נסתיימו הברכות. ועיין במאירי ברכות הנ"ל ובמגן אבות שלו, עמ' ט"ו ואילך, שהביא שיטה שאף בברכת הנהנין שלפני הטעימה, אפשר לענות אמן אחר ברכת עצמו, ואין בה משום הפסק, 118 עיין בפי' הרא"ה לרי"ף ברכות, עמ' קמ"ג ואילך, ובהערות שם. ולא אסרו אלא בין הברכות שהן מעניין אחד, ולזה כיוונו בירושלמי: הרי זה בור בעונה אחר כל ברכה וברכה. 119 הרשב"א בברכות שם מ"ה ב' הביא בשם רב האיי גאון: דאשכחון לבני ארץ ישראל כאן בתחלה כאן בסוף. וכע"ז הביא הערוך בערך גן ד' בשם ר"ח, ולא מצאתי להם חבר בגירסא זו בירושלמי. וכן תירץ בערוגת הבשם ח"א, עמ' 236 הנ"ל, את התוספתא שלנו בפריסת שמע שהוא עונה אמן אחר עצמו במעריב ערבים, או ביוצר המאורות, שהוא מפסיק בין ברכה לברכה, שעדיין לא נסתיימו. ועיין במנהיג, י"ב ע"א הנ"ל, שתמה מן התוספתא על מה שכתוב בסדורים שעונה אמן בשחרית בהבוחר וכו', ובתירוץ בעל ערוגת הבשם סרה גם קושייתו. ועיין במגן אבות למאירי הנ"ל, עמ' ט"ו, שבאר גם את הירושלמי הנ"ל, כל הלכה והלכה לחוד, בשיטה זו. ועיין באוה"ג ברכות, התשובות, עמ' 106, ובהערה ו' שם, ובאהצו"י לברכות, עמ' 132. ויש להוסיף על דבריו שגם בה"ג ד"ו ברכות רפ"ו, ו' רע"ד, הביא את הירושלמי וגרס: ומ"ד הרי זה חכם בעונה בבונה ירושלים. והיא גירסא של פירוש. ובה"ג ד"ב שם ספ"ה, עמ' 53: ומאן דאמ' הרי זה חכם בעונה בסוף. אבל בקטע מן הגניזה שפרסם לוי (1937 Bonn), עמ' 22: אמ' רב חסדא לא קאשיא הא דענה בסוף והא דענה אחר כל ברכה וברכה, וכיצד בסוף, כגון בונה ירושל', פורס סוכת שלום, הבוחר בשירי זמרה, הרי זה חכם. וכבר מן הסגנון "לא קאשיא הא דענה וכו'" מוכח שאין כאן הבאה ישרה מן הירושלמי. ועיין ר"מ פ"א מה' ברכות הי"ח, ובכ"מ שם הט"ז, וסיכום השיטות בארחות חיים ח"א, כ"ז ע"ד הנ"ל.

395. אין עונין אמן לא יתומה ולא קטופה. וכן בירושלמי ברכות ספ"ח, י"ב ע"ג, סוכה פ"ג הי"ב, נ"ד ע"א, מגילה פ"א הי"א, ע"ב ע"א: תני אין עונין אמן יתומה, ולא אמן קטופה. 120 בירושלמי ברכות מוסיף: ולא אמן חטופה, אבל הוספה זו ליתא בקטעים מן הגניזה שפרסם מהרי"ן אפשטין בתרביץ ש"ג (תרצ"ב), עמ' 239, ובכי"ר שם ובמקבילות שבסוכה ושבמגילה. וכן חסר בכל המקומות הנ"ל "חטופה יתחטפו שנותיו" בדברי בן עזאי להלן שם, וכ"ז נוסף בירושלמי ברכות בהוצאות שלנו (וכ"ה גם בכי"ל שם) ע"פ הבבלי. ובבבלי ברכות מ"ז א': ת"ר אין עונין לא אמן חטופה ולא אמן קטופה, ולא אמן יתומה ולא יזרוק ברכה מפיו. ואמרו בירושלמי שם: אי זו היא אמן יתומה אמר רב הונא דין דחייב 121 כ"ה בקטעים מן הגניזה הנ"ל, בכי"ר, בכי"ס, בראשונים ובמקבילה שבסוכה. ובמגילה: דחב (עיין בבלי ב"ק ו' ב'). אבל בהוצאות שלפנינו בירושלמי ברכות: דיתיב. למיברכה, והוא ענה ולא ידע למה הוא ענה. ובבה"ג ברכות פ"ז, ד"ו י"א ע"א: אמן יתומה דלא שמעה לברכה, ולא ידע מאי הוי. ולא הזכיר כלל שהוא חייב בברכה זו. אבל רבינו נסים בס' המפתח במקומו, במגילת סתרים שלו, בליקוטים של פוזננסקי סי' ל"א, עמ' 52 ואילך (עיי"ש בראשונים שציין) פסק כירושלמי. וכן פסק הר"מ בפ"א מה' ברכות סהי"ד, ועיי"ש בכ"מ ובב"י טאו"ח סי' קכ"ד. ובשלטה"ג על הרי"ף הביא בשם הגאונים שסוברים שאפילו כבר יצא באותה ברכה לא יענה אמן, עיין באוה"ג ברכות, התשובות סי' שי"ב, עמ' 111. וכן משמע מדברי בה"ג הנ"ל. ועיין בב"י הנ"ל. ואשר לאמן קטופה, פירש"י שמחסר קריאת הנון, שאינו מוציאה בפה שתהא ניכרת, ועיין אוה"ג שם, הפירושים סי' ר"כ, עמ' 80. ורב כהן צדק פירש קטופה שפוסק אמן לשנים, עיין באוה"ג שם.

495-96. בן עזיי אומ' העונה אמן יתומה וכו'. ירושלמי ובבלי הנ"ל, ובבבלי הוסיפו לפי גירסתם בדברי ת"ק: חטופה יתחטפו ימיו, עיין מ"ש לעיל, הערה 120. 97. פוחח פורס על שמע ומתרגם. פיסקא ממשנתנו פ"ד מ"ו. ובכי"ל: פורס את שמע וכו', עיין מ"ש לעיל, שו' 93, ד"ה וקרוב. ובמס' סופרים (וציין לה רש"י במקומו) פי"ד הי"ב, הוצ' היגר, עמ' 265: פוחח הנראין כרעיו, או בגדיו פרומין, או מי שראשו מגולה פורס את (כגירסת כל הנוסחאות) שמע. ויש אומרים בכרעיו נראין, או בגדיו פרומין פורס את שמע, אבל בראשו מגולה אינו רשאי להוציא הזכרה מפיו. ועיין במלא"ש למשנתנו. ובה"ג ד"ב, עמ' 225: פי' פוחח מאוזר באיזור, ואין עליו חלוק. וברי"ף פ"ד סי' אלף קמ"ג: פירש פוחח מי שבגדיו קרועים, וכתפיו וזרועותיו ערומות, שנמצא בגדו שעליו כעין איזור וכו'. הא למדת שהפוחח הוא החוגר חגור על מתניו, ומניח כתיפיו וזרועותיו פרועות, ועיי"ש שמסתייע מירושלמי מו"ק פ"ג ה"ז, פ"ג ע"ג (ועיין מס' שמחות פ"ט הי"ח, הוצ' היגר, עמ' 175). ועיין בר"ח כ"ד ב' ומ"ש להלן בסמוך.

597-98. רבן שמעון בן גמליאל אומ' יהא זהיר בעצמו שלא יתגלה. בפי' רבינו יהונתן על הרי"ף, עמ' 79: "פוחח מי שבגדיו קרועין וכו', ובתוספת פוחח פורס על שמע, וצריך שיזהר 122 בתס"ר ח"א, עמ' 239, הבאתי מפירוש רבינו יהונתן כ"י וורטהיימר: וצריך שיוריד, ותקנתי שצ"ל: שיזהר. שלא יתגלה ערותו ". ודברי רשב"ג מסייעים לפירוש רש"י, בה"ג והרי"ף, שהרי אם בגדיו קרועים בקלות יכול להתגלות שתראה ערותו. אבל בר"מ ספ"ח מה' תפילה הגדיר פוחח "מי שכתפיו מגולות", ולפ"ז קשה קצת לפרש את דברי רשב"ג. ובפיה"מ כאן פירש פוחח: שיהיה הבגד שעליו נקרע העליון ממנו, עד שכתיפיו ולבו נראין ערומין וכו'. ובר"ח הנ"ל פירש שפוחח לבוש בגד קרוע ואף אין לו בתי ידים, שהרי הוא מסתייע מירושלמי מו"ק הנ"ל, עיי"ש, ולדעתו פוחח בידיו הוא כמו יחף ברגליו. ועיין ראבי"ה ח"ב סי' תקפ"ז, עמ' 313.