תוספתא כפשוטה על מגילה ג:כט

1100-101. כהן שיש בו מום בפניו בידיו וברגליו הרי זה לא ישא את כפיו. בכי"ע חסר "בפניו". ובמשנתנו פ"ד מ"ז: כהן שיש בידיו מומין לא ישא את כפיו. ומלשונה משמע שבידיו דווקא, שאותן הוא נושא. ובירושלמי פ"ד רה"ח, ע"ה סע"ב: תני ובפניו. והתוספתא מוסיפה שאף אם יש מומין ברגליו לא ישא את כפיו, משום שהכהנים צריכים להיות יחפים בשעת הברכה, ואף הרגלים הם כמקום שבגלוי. וכן בתוספתא סוטה פ"ז ה"ח: חוץ ממי שיש בו מום בפניו בידיו וברגליו שלא ישא את כפיו. וכן בבבלי כ"ד ב' (כגי' כי"י, עיין דק"ס): תנא בפניו ידיו ורגליו. ובתס"ר ח"ב, עמ' 62 ואילך, צויין מדרש קהלת רבה פ"ג סוף סי' י"א, ושם מסופר ששמשון (צ"ל: שמעון) אחי אמא של ר' טרפון נשא את כפיו בבית המקדש, אעפ"י שהיה חיגר (ירושלמי יומא פ"א ה"א, ל"ח ע"ד, מגילה פ"א הי"ב, ע"ב ע"ב, הוריות פ"ג ה"ה, מ"ז ע"ד), ומכאן משמע שחיגר כשר לברכת כהנים אם אין המום נראה בשעה שהוא עומד, ומומין ברגליו הן כשנראין על רגליו היחיפות, שהרי במקדש בוודאי שאין לומר "ואם היה דש בעירו". 124 שאפילו בעירו ממש, בשעת הרגל שמצויים שם הרבה בני אדם מן החוץ, לא ישא את כפיו, עיין בירושלמי תענית רפ"ד, ס"ז סע"ב, וכאן פ"ד ה"ח, ע"ה ע"ג. ועיין באוה"ג, עמ' 44, סי' קס"ג, אבל היא שיטה תמוהה. ובתנחומא נשא ריש סי' ח', הוצ' בובר ריש סי' י"ד: כהן שיש בידו מומין לא ישא את כפיו, ורבי היה שונה כהן שיש מומין בכלו לא ישא את כפיו וכו'. ועיין אוה"ג הנ"ל סי' קס"ב. ולפי פשוטה חולק התנא השני, וסובר שכל מומים (אפילו מום שבסתר) פוסלים לדוכן. וכן בספרי שופטים פיס' ר"ח, עמ' 243: כי בם בחר ה' אלקיך [לשרתו ולברך בשמו] מגיד שאין ברכת כהנים כשירה בבעלי מומים. וכן בפסיקתא זוטרתא עקב י', ז' (ד"ו, ע' ע"ג, הוצ' הרא"מ, עמ' 28): מה שירות בכשירים ותמימים אף ברכת כהנים בכשרים ותמימים, מיכן אמרו חכמים כל כהן שיש בו מומין אינו עולה לדוכן. אבל מתוך המשנה כאן הנ"ל, התוספתא, הירושלמי והבבלי מוכח שבעלי מומים כשרים לנשיאת כפים. ועיין ירושלמי תענית רפ"ד, ס"ז סע"ב, בבלי תענית כ"ז רע"א, ערכין י"א א', ומ"ש בתס"ר ח"ב (ירושלים תפרח"י), עמ' 62, סד"ה הכל כשירים ולהלן שם ד"ה חוץ, עמ' 62 ואילך. ועיין עכשיו מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 143 ואילך, ועיין מ"ש להלן בסמוך.

2101. שהעם מסתכלין בו. במשנתנו הנ"ל: ר' יהודה אומר אף מי שהיו ידיו צבועות וכו', מפני שהעם מסתכלין בו. ואפשר לפרש במשנתנו שהטעם עונה על ידים צבועות גרידא, אבל מתוך התוספתא כאן שלא הזכירה כלל ידים צבועות, מוכח שבכל המומים הטעם הוא מפני שהעם מסתכלים בו, ולא בידים צבועות גרידא. וכן בראבי"ה סי' תקפ"ח, עמ' 314: מפני שהעם מסתכלין בו. נראה לי דקאי נמי אמומין, והכי משמע בתוספת הכא. 125 דברי אפטוביצר בהע' 8 שם צריכים מחיקה. והוא הדין למה שכתב בהוספות ותיקונים לספר ראבי"ה, עמ' 126, ועמ' 128. ואף הר"מ בפט"ו מה' תפילה (ה' נשיאת כפים) ה"ב ניסח ע"פ התוספתא כאן. ועיין בב"י ובב"ח טאו"ה סי' קכ"ה, ומ"ש הר"ל גינצבורג בגנזי שכטר ח"ב, עמ' 3 ואילך. ובירושלמי תענית רפ"ד וכאן פ"ד הנ"ל אמרו שאסור להסתכל בהם משום היסח הדעת. ועיין בראשונים שציין באהצו"י, סוף עמ' 97, ובראבי"ה ח"ב סי' תקפ"ח, עמ' 314, ומ"ש שם על דברי רש"י במשנתנו כ"ד ב' ד"ה כהן.

3101-102. ואם היה חבר עיר הרי זה מותר. כלומר, שכולם מכירים אותו. ובירושלמי ובבבלי הנ"ל: אמרו ואם היה דש בעירו מותר, והיא היא. 126 והר"א אפטוביצר בהוספות הנ"ל, עמ' 128, פירש: "שמפני כבודו אין מסתכלין במומיו", ואינו צריך לפנים, עיין מ"ש הגר"ל גינצבורג בפירושים וחידושים לירושלמי ח"ג, עמ' 412. ואף הגהתו "היכר עיר" אינה מחוורת, שאם אמרו "היכר ציר" וכדומה עדיין לא שמענו על אדם שיאמרו עליו "היכר עיר". ומן התוספתא, וכן מן הירושלמי, מוכח שבכל המומים הדין כן. ועיין ראבי"ה הנ"ל, בתוספות כ"ד ב' ד"ה אם, ובב"י בטאו"ח סי' קכ"ח הנ"ל, וברשב"א הוצ' רה"ז דימיטרובסקי, עמ' 125, ובהערה 377 שם. ו"חבר עיר" כאן בוודאי הכוונה ליחיד, כפירש"י (כ"ז ב'), ועיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 190, ובהערה 43 שם.