תוספתא כפשוטה על מגילה ג:ל

1102-103. הרי שהיה עוטף במעפורת ובפילריס אין כבוד שיקרא ויתרגם וכו'. בד: במעפורת ובפילדים וכו', ומעפורת היא עטיפה שאינה מכסה ראשו ורובו, עיין ספרי כי תצא 127 ועיין גם בבלי חולין קכ"ג ב'. סוף פי' רל"ד, עמ' 267. ובכי"ע: במעפורת בכידוס ובפלדוס וכו'. ובכי"ל: במעפורת בבירים ובפלדס וכו'. וברור שצ"ל: בבירוס וכו'. וכבר תיקן יסטרוב מדעתו: בבירוס במקום "בכידוס" שבכי"ע, וגירסת כי"ל מסייעת לו, והיינו βίρρος המצוי במקורות שלנו, והוא סודר קצר, 128 ועיין בספרי כי תצא, שהבאנו לעיל בפנים, ריש עמ' 267. וצריך לפרש שנתנו שם טעם יותר מכריע לפוטרו מן הציצית. כמו שמבארים הליקסיקונים היוניים המאוחרים (cuculla brevis). ואשר לפלדוס, פלדס, כל הבאורים אינם מניחים כלל את הדעת. וכבר ציינו במלונות שבתרגום שופטים (י"ד, י"ב, וכן שם י"ג) מתרגם סדינים שבמקרא: פלדסין. ונראה שהכוונה ל־ἁπλοΐδας שפירושו עטיפות קצרות, 129 עיין במלונו של Hesychius ובמלונו של Suidas ערך ἁπλοΐδας ובאילליאדה של הומירוס כ"ד, 230. אבל עיין במס' שמחות פי"ט הי"ח, הוצ' היגר, עמ' 175. או ל־απλοειδης (או ἁπλοειδές), עטיפה פשוטה. והכוונה, אעפ"י שפוחח מתרגם, הרי משום שהוא עני, ולובש קרועים, אבל הללו אין כבוד הציבור שיתרגמו. ובח"ד ציין להר"מ ספ"ח מה' תפילה, אבל הר"מ מדבר שם בשליח ציבור, שאינו עובר לפני התיבה עד שיהא עטוף, ובא למעט פוחח, ואינו, איפוא, עניין לכאן.

2103-104. התולה מזוזתו בתוך פתחו סכנה ואין בה מצוה. הברייתא נסמכה למשנתנו פ"ד מ"ה: העושה תפלתו עגולה סכנה ואין בה מצוה. וכבר קבלו המפרשים האחרונים את טעמו של רבינו תם (בתוספות כ"ד ב' ד"ה סכנה) שהכוונה לשעת השמד, עיין בבית דוד לר"ד קורינאלדי ובלחם שמים למשנתנו. ובבית דוד שם הראה על הקושי שבפירש"י, והוסיף: ובהכי אתי נמי שפיר דנקט הכי בתפלה דראש, לפי שהיא נראית מן האויבים, מה שאין כן בשל יד דמכוסה היא בבית אונקלי שלו. והבין הרב שעושה בכוונה את תפלתו עגולה, כדי שלא יבינו הגוים שעושה כן משום מצות תפילין. ולפ"ז הוא הדין גם בברייתא שלנו הוא משנה מן המנהג, כדי שיוכל בנקל להסיר את המזוזה בשעת הסכנה, או שמתחילה אינו נוהג כמנהג הקבוע, שלא ירגישו בו הגוים בשעת הסכנה. וכן בס' יריאים השלם, סי' ת', עמ' 438: תניא (מנחות ל"ב ב'): תלאה במקל או שהניחה אחרי הדלת סכנה ואינה מצוה, פי' בשעת השמד שנו, שמסכן נפשו בחנם. וכן מביא בראבי"ה ח"ב סי' תקפ"ט, עמ' 315, בשם "ושמעתי מפרשים", ומסתייע בבבלי יומא י"א א' (ממעשה בקסדור אחד, עיי"ש). ופירוש רש"י מסורת של גאונים היא, עיין תשה"ג אסף ח"ב, עמ' 66, וגנזי שכטר ח"ב, עמ' 19, אוה"ג, עמ' 44, סי' קס"ד. ובפירוש הברייתא כאן נראה ש"התולה מזוזתו בתוך פתחו" פירושו שתלה אותה בחבל מן המשקוף העליון בתוך חלל הפתח, כדי שיוכל להסירה מיד, או כדי שלא תראה כמזוזה, ובשעת הסכנה והשמד שנו. וכן בירושלמי כאן פ"ד הי"ב, ע"ה ע"ג: תלייה בדלת סכנה שאין בה מצוה. כלומר שלא תלה אותה במשקוף העומד, אלא תלה אותה על הדלת עצמה מבפנים, כבתוספתא כאן. ובה"ג ד"ב, עמ' 233: המעלה מזוזה בפתחו סכנה ואין בה מצוה וכו', וכל הברייתא שם לקוחה מן התוספתא כאן ולא מן הבבלי (עיין גם להלן), ואף שם פירושו שהעלה את המזוזה וקבעה במשקוף העליון (כדי שלא ישגיחו בה). וכל הפסולים כאן הם לא מחמת תלייה אלא משום שלא קבע את המזוזה במקומה הנכון, כדי להטעות את הגויים בשעת השמד, ולפיכך אמרו עלה שהוא אינו מקיים את המצוה, ומסכן את נפשו בחנם, כפירושו של הר"א ממיץ בס' יראים הנ"ל. ו"תלה" כאן תלה וקבע. ובבבלי מנחות ל"ב ב': ואמר רב יהודה אמר שמואל תלאה במקל פסולה, מ"ט בשעריך בעינן, 130 ג' מלים האחרונות אינן בשום כ"י, ואף לא בראשונים, עיין דק"ס שם. תניא נמי הכי תלאה במקל, או שהניחה אחר הדלת סכנה ואין בה מצוה. ועיין מ"ש להלן.

3104. נתנה במקל ותלאה אחר הדלת סכנה ואין בה מצוה. וכ"ה בה"ג ד"ב הנ"ל. ובירושלמי הנ"ל: חקק בראש המקל והניחו במקום שאינו ראוי לו, סכנה שאין בה מצוה. ולפי פשוטו משמע שעניין המקל כאן אינו הגורם לפסול, והובא לכאן לפי הנוהג בשעת השמד, כדי להטעות את הגוים, וכדי שיוכלו להסיר את המזוזה בקלות, כשבלשת נכנסה לעיר, עיין מ"ש לעיל בשם ס' יריאים. והפסול הוא משום שתלה את המזוזה לאחר הדלת. וכן יוצא מהמשך הירושלמי שאמרו שם על ההלכה שלנו: ר' בא בשם רב יהודה ואפילו לא סמרו. והא תני והוא שסמרו. א"ר יוסי והוא שייחדו לכן, וכל הסיגנון הוא כמו בעירובין פ"ז ה"א, כ"ד ע"ב. ופירושו שאימתי אמרו סכנה שאין בו מצוה, והוא שייחדו לכן בקביעות (עיין בעירובין הנ"ל) ובטלו לגבי הכותל, או שסמרו, כמו ששנו בברייתא, אבל אם לא ייחדו ותלאו גרידא, אין כאן מזוזה כלל, אפילו הניחו במקום הראוי לו. ואפשר שמשום אחורי הדלת לא קיים את המצוה כדין, אבל אינה פסולה לגמרי, עיין בהלכות קטנות למרדכי פ' הקומץ סי' תתקס"א, ומ"ש בהעמק שאלה לשאילתות סי' קמ"ה אות ה'. ועיין בתוספות מנחות ל"ב סע"ב, ובשטמ"ק שם אות י"א ואות י"ב, בטיו"ד סי' רפ"ט, בב"ח שם, ובתכלת מרדכי כאן, ועיין מ"ש להלן. אבל בבבלי הנ"ל: תלאה במקל, או שהניחה אחר הדלת, סכנה ואין בה מצוה. ולפי גירסא זו, שכולל יחד תלאה במקל והניחה אחר הדלת, ועל שניהם הוא אומר סכנה ואין בה מצוה, הרי לכאורה בהכרח שאין כאן מזוזה כלל, ותלאה במקל פסולה, משום שאינה קבועה (עיין ר"מ פ"ה מה' מזוזה ה"ח), ואף אם קבעה כדין באחורי הדלת פסולה לגמרי. אבל מתוך השאילתות סי' קמ"ה הנ"ל, הראבי"ה ח"ב, סוף עמ' 314 הנ"ל, משמע שלפניהם היתה הגירסא בבבלי: תלאה במקל פסולה (כמו במימרא של רב יהודה לעיל שם), תלאה אחורי הדלת סכנה ואין בה מצוה, והואיל והברייתא נקטה ברישא "פסולה" ובסיפא שנתה את לשונה ונקטה סכנה ואין בה מצוה, דייק מכאן ר"ת שאינה פסולה ממש. אבל באמת הלשון בעצמה "סכנה ואין בה מצוה" אינה מוכיחה כלום, ואף כשהמזוזה פסולה לגמרי אפשר לומר "סכנה ואין בה מצוה" 131 עיין במשנתנו פ"ד מ"ח (לעניין תפלה עגולה) ומ"ש הגר"ח עטר בספרו ראשון לציון כ"ד ב' ד"ה לימא ובפתח עינים להחיד"א שם. דומיא דרישא כאן, ולשון זו נופלת על שניהם בין על פסול גמור ובין על מצוה שלא כהלכתה, וכל אחד כדינו. ולולא דברי רבותינו הראשונים היה אפשר לפרש גם את הבבלי בשיטת התוספתא, תלאה במקל, והכוונה שתלה וקבע את המזוזה במשקוף העליון, והיא הרישא של התוספתא, וכן אם הניחה (וקבעה) אחר הדלת בשניהם סכנה ואין בו מצוה, אלא שברישא פסולה לגמרי "מ"ט בשעריך בעינן" (כגירסת הספרים שלנו בבאור דברי שמואל שם), ובסיפא אפשר שהיא פסולה לגמרי, ואפשר שלא קיים את המצוה כהלכה, כשיטת ר"ת הנ"ל, ובין כך ובין כך מסכן את נפשו בחנם. ועיין מ"ש להלן.

4105. של בית מולבז היו עושין כן בפונדקאות. בה"ג הנ"ל: של בית מונבז המלך היו עושין כן בביתא 132 עיין מ"ש על מלה זו להלן בפנים. ובפונדקאות. ובבבלי הנ"ל: של בית מונבז המלך היו עושין בפונדקותיהן כן, זכר למזוזה. ובירושלמי הנ"ל: של בית מלוון היו עושין כן בפולמסיות. ואף לפנינו הפירוש הוא שבית מונבז המלך היו להם מזוזות בתוך מקלות והיו מניחים אותם מאחורי הדלת בפונדקאות, שאינם חייבים במזוזה בפחות משלשים יום אפילו בא"י (כירושלמי כאן ספ"ד ובבלי מנחות מ"ד א'). ואשר לגירסא בה"ג הנ"ל, קרוב לוודאי בעיני שצ"ל שם: בבותא (במקום "בביתא") ובפונדקאות. כלומר, במלון ובפונדקאות, עיין בליקסיקון ללשון סורית של ברוקלמן, 63 ע"ב, ערך בותא (בארמית "בות", ללון). ועל מולבז, מונבז, עיין מ"ש לעיל יומא פ"ב, שו' 20, ד"ה מולבז המלך. ובמס' מזוזה פ"ב ה"י, הוצ' היגר, עמ' מ': חקק במקל ונתנה הרי זו פסולה, נתנה בשפופרת תלאה אחר הדלת, אחר המזוזה, ר' מאיר מכשיר. ור' יהודה פוסל. וכ"ה בה"ג ד"ו ה' מזוזה, מ"ז ע"ב, ד"ב, עמ' 233. ובפירושו נראה שאם חקק במקל ונתנה יחד עם המקל בפתח, והמקל הוא המשקוף פסולה, משום תעשה ולא מן העשוי, עיין בבלי מנחות ל"ג ב' ור"מ פ"ה מה' מזוזה ה"ח. ואם נתנה בשפופרת ותלאה אחר הדלת או אחר המזוזה, בזה נחלקו ר"מ ור' יהודה. ומכאן ש"תלאה" אחר הדלת אין פירושה שתלאה ולא קבעה, אלא תלאה וקבעה, אלא שבאחורי הדלת נחלקו ר"מ ור' יהודה, והלכה כר' יהודה. ועיין בהעמק שאלה סי' קמ"ה אות ה' הנ"ל.