תוספתא כפשוטה על נדרים ג:ג

19. מן השמן, מותר בשמן שומשמין. פיסקא ממשנתנו פ"ו מ"ט.

29-10. ומקום שמסתפקין בשמן שומשמין, אסור אף בשמן שומשמין. בבבלי נ"ג א': תניא הנודר מן השמן בארץ ישראל מותר בשמן שומשמין ואסור בשמן זית, ובבבל אסור בשמן שומשמין ומותר בשמן זית, מקום שמסתפקין מזה ומזה אסור בזה ובזה. פשיטא. לא צריכה דרובא מן חד מסתפקין וכו'. ועיין לעיל שבת פ"ב ה"ג ובמקבילות ומש"ש בח"ג, עמ' 26.

310-11. ר' יהודה בן בתירה או' כל ששם תולדתו קרויה עליו ונדר ממנו, אסור ביוצא בו. מן היוצא ממנו, אסור בו. כ"ה ("ביוצא") בכי"ע, אבל בכי"ו ובד בטעות: כיוצא. ובקג"נ: ונדר הימנו אסור. וכן היוצא הימנו אסור בו. ובמשנתנו פ"ו מ"ח: הנודר מן התמרים מותר בדבש תמרים, מן הסתוניות מותר בחומץ סתוניות. ר' יהודה בן בתירא אומר כל ששם תולדתו קרויה עליו ונודר הימנו אסור אף ביוצא הימנו. וחכמים מתירין. ולא נתבאר בבבלי מהו "שם תולדתו קרויה עליו" ועיין במפרשים שנדחקו, ומסוגיית הבבלי שם נ"ג א' משמע כדבריהם. ברם בירושלמי רהי"ב, ל"ט ע"ד, אמרו: מאי טעמא דר' יוסי (פ"ו מ"ה) שם אביו קרוי עליו, מאי טעמא דר' יהודה בן בתירה שם בנו קרוי עליו. מסתברא וכו', ר' יודה בן בתירה יודה לר' יוסי, שם בנו לא כל שכן שם אביו. ר' יוסי לא יודה לר' יהודה בן בתירה, לא אמר אלא שם אביו, הא שם בנו לא. ועיין בק"ע שם (ה"ח בד"ח) ובשי"ק, ד"ה מ"ט. אבל נראה לי קרוב לוודאי שר' יהודה בן בתירא חולק גם על משנה ז', וסובר שהנודר מן הענבים אסור ביין, ומן הזיתים אסור בשמן, משום ששם בנו קרוי עליו, וקורים לענבים תירוש 16 עיין להלן פ"ד, שו' 5–6, ד"ה הנודר, ומש"ש. ועיין מ"ש בהערותי למאירי מס' נדה, עמ' 329, ובבבלי ע"ז ס"ו רע"א, ומ"ש להלן הע' 17. ולזיתים שמן, ולתמרים דבש, 17 ואפשר שהוא סובר שבנדרים הלכו אחר לשון תורה. ועיין בירושלמי פ"ו ה"א, ל"ט ע"ג, ומקבילות, ובבלי מ"ט א'. עיין ספרי כי תבוא פי' רצ"ז, הוצ' הר"א פינקלשטין, סוף עמ' 316, ירושלמי בכורים פ"א ה"ג, ס"ג ע"ד, בבלי ברכות מ"א ב'. ובמקרא דגן תירוש ויצהר הכוונה לפעמים לעץ תירוש ויצהר, ולפרי, עיין דברי הימים ב' ל"א, ה' (ויגד עליו רעו: דבש), ירמיה מ', י', י"ב. וכן מפורש להלן בירושלמי (לפי גירסת כל הראשונים שהביאו אותו) שר"ש בן אלעזר סובר שהנודר מן הזיתים ומן הענבים אסור בשמן וביין, וכן להפך, והוא כדברי ר' יהודה בן בתירה כאן, עיין מ"ש להלן, שו' 11–15, ד"ה ברם, אבל בבבלי אין רמז למחלוקת על משנה ז', ובצדק מעיר הרי"ץ (לפי שטמ"ק נ"ג א', סד"ה מתני'): אבל ברישא דיין ושמן מודה ר' יהודה [בן בתירא], 18 ועיין גם בתוספות נ"ג א', ד"ה חכמים היינו ת"ק. לפי שעל דרך רוב היין נקרא יין סתם, 19 ופירש במשנתנו "שם תולדתו" כמו שם "יולדתו", שם אמו, עיין במיוחס לרש"י למשנתנו נ"ג רע"א. ובפי' הר"א מן ההר, עמ' ק"ח, פירש "שם תולדתו" שהתולדה מתייחסת עליו, כגון דבש שיוצא מתמרים שנקרא דבש תמרים. ועיי"ש שמבאר את ההבדל בין ר' יהודה בן בתירה לבין ר' יוסי. אבל כבר הראינו בפנים שבירושלמי מפורש ששם תולדתו הוא שם בנו, ולר' יוסי הוא על שם אביו. והשמן - שמן סתם. 20 כלומר, להוציא יין תפוחים ושמן שומשמין, כמשנתנו פ"ו מ"ט. והוא לפי שיטת הבבלי, ועיין מ"ש להלן, שו' 11–15, ד"ה ובבבלי. ולפ"ז נקטה כאן התוספתא הלכה כללית, ור' יהודה בן בתירא חולק גם על משנה ז' וגם על משנה ח'.

411-15. ר' שמעון בן לעזר אומ' את שדרכו לוכל ודרך היוצא ממנו לוכל ונדר הימנו, אסור ביוצא הימנו. מן היוצא הימנו, אסור בו. את שדרכו לוכל ואין דרך היוצא ממנו לוכל ונדר הימנו, מותר ביוצא הימנו. מן היוצא הימנו, מותר בו. את שאין דרכו וכו'. וכע"ז ממש גם להלן בסמוך (לעניין כסות) בין בד ובין בכי"ו. ובד כאן: את שדרכו לאכל ודרך היוצא ממנו לאכל ונדר הימנו מותר ביוצא הימנו, מן היוצא הימנו מותר בו. את שאין דרכו לאכל וכו'. והמציעתא (הסיפא שהעתקנו כאן) חסרה שם. והואיל ומסתבר שיש שם השמטה ע"י הדומות, הרי אין לדעת אם נשמטה שם המציעתא, וגרסו שם ברישא "מותר" (במקום "אסור"), או שנשמט שם חלק מן הרישא ומן המציעתא, וגרסו שם ברישא כגי' כי"ו. והואיל ונוסח הדפוסים ונוסח כי"ו שניהם ממשפחה אחת, הרי מסתבר שאף שם צ"ל כגי' כי"ו (וכהשערה השניה שלנו), ויגיד עליו רעו דברי ר' שמעון בן אלעזר בכסות שלהלן. ובכי"ע נשמטה כאן כל הרישא, אבל בקג"נ גרס ברישא כגירסת כי"ו. ולפ"ז אין ספק שמסורת התוספתא ברישא היא כגירסת כי"ו. אבל בירושלמי פ"ו רהי"א, ל"ט ע"ד: תני ר' שמעון בן אלעזר אומ' קונם כל דבר שדרכו לאוכלו, דרך היוצא ליאכל, נדר בו מותר ביוצא ממנו, נדר ביוצא ממנו מותר בו. מה אית לך, כגון זתים וענבים . וכל דבר שדרכן ליאכל ואין דרך היוצא ממנו ליאכל נדר בו מותר ביוצא ממנו [נדר ביוצא ממנו מותר בו]. 21 כ"ה במיוחס להריטב"א נ"ג א' ובפי' הרנב"י שם. ובחי' הרשב"א נ"ג ב': נדר ביוצא ממנו אסור בו. ולפנינו השמטה ע"י הדומות, עיין מ"ש להלן בפנים. מה אית לך, כגון אילין תותייא. 22 כלומר, שאין דרכן לסחיטה לשם שתיית מימיהן. אבל אין לפרש שהטעם הוא משום שאכילת היוצא ממנו היא שלא כדרך הנאתן (עיין בבלי פסחים כ"ד ב' ובלחם משנה פ"י מה' מאכלות אסורות הכ"ב), שכן בבבלי (שם) מוכח שאף דבש תמרים הוא שלא כדרך הנאתן. והנה הגירסא בהוצאות שלפנינו בירושלמי יחד עם ההשלמה ע"פ הריטב"א והרנב"י בוודאי בלתי אפשרית, ולפיה הרי דין הרישא והמציעתא אחד, ולמה לא כללה את שתי הבבות באחת. ואם נקבל את גירסת הרשב"א 23 עיין לעיל, הע' 21. בירושלמי במציעתא: "נדר ביוצא ממנו אסור בו", וגירסת הירושלמי בהוצאות שלנו ברישא " מותר ביוצא ממנו... מותר בו", אין קושי בסיגנון שהרי שונה הרישא מן המציעתא, 24 הסיפא באה להלן: את שאין דרכו לוכל, אבל דרך היוצא ממנו לאכל. ולא עוד אלא שכל דברי ר' שמעון בן אלעזר בהלכה שלנו יתאימו לדבריו בכסות לפי גירסת הירושלמי פ"ז ה"ג, מ' ע"ג, והיינו ברישא: מותר ביוצא ממנו... מותר בו, ובמציעתא: מותר ביוצא ממנו... אסור בו. ברם הרשב"א, הרנב"י והריטב"א הנ"ל גורסים בירושלמי בדברי ר' שמעון בן אלעזר כאן ברישא : נדר בו אסור ביוצא ממנו. נדר ביוצא ממנו אסור בו , 25 ומסתבר שבירושלמי בהוצאות שלפנינו הוא תיקון סופרים ע"פ שיטת הבבלי, והוא מחמת הדוגמא שנתן הירושלמי "כגון זתים וענבים", ודוגמא זו מוכיחה שצ"ל: מותר... מותר, כסתם משנתנו פ"ו מ"ז, שאין חולק עליה בבבלי. והוא כגירסת התוספתא בכל הנוסחאות. ולא עוד אלא שבאור הירושלמי "כגון זתים וענבים" הוא גם בכל הראשונים הנ"ל, וכן מוכרח מן העניין, שהרי הירושלמי הביא ברייתא זו למשנה ז': הנודר מן הענבים מותר ביין 26 ולא כבבלי נ"ג א' שהביא ברייתא זו למשנה ח': הנודר מן התמרים מותר בדבש תמרים. עיין מ"ש להלן בפנים, ד"ה ובבבלי. וכו'. ונמצאנו למדים שלר' שמעון בן אלעזר אם נדר מן הזיתים והענבים אסור גם בשמן ויין, וכן להפך. והוא נגד משנתנו פ"ו מ"ז, ור' שמעון ב"א סובר כר' יהודה בן בתירא לפי פירוש הירושלמי בדברי ר' יהודה בן בתירא, עיין מ"ש לעיל, שו' 10–11, ד"ה ובמשנתנו וד"ה וכן. 27 אבל אין הכרח לומר שר' שמעון בן אלעזר סובר כר"י בן בתירא גם בטעמו. ועיין מ"ש להלן, שו' 17–19, ד"ה ולפי גירסת התוספתא. ובבבלי נ"ג א': דתניא כלל זה אמר ר' שמעון בן אלעזר כל שדרכו לאכול ודרך היוצא ממנו לאכול, כגון תמרים ודבש תמרים , 28 עיין לעיל, הע' 26. נדר בו אסור ביוצא ממנו, נדר מיוצא ממנו אסור בו. וכ"ה הגירסא ברישא כאן בכי"מ ובכל הראשונים שבדקתי. 29 ומ"ש הר"ן שם, ד"ה חכמים: כך גרסינן בה' הרמב"ן ז"ל וכו', ומכאן שלפניו היתה גירסא אחרת, אפשר שכוונתו להמשך התוספתא, שהיו בה גירסאות שונות, עיין מ"ש להלן בפנים. ברם בפי' הר"א מן ההר, ריש עמ' ק"ט: ענבים . דרכן לאכל ודרך היוצא ממנו לשתות. שאין דרכו לאכול. סתוניות. ודרך היוצא ממנו לאכל. החומץ. והוא קשה מאד, וענבים מאן דכר שמיה. ואין לומר שהיתה לפניו הגירסא בבבלי כמו בירושלמי: כגון ענבים וזתים, שהרי מהמשך דבדיו שם משמע שהיה לפניו ביחס לדברי ר"ש בן אלעזר תמרים ודבש. וצ"ע. נמצאנו למדים שבין הירושלמי (לפי גירסת הרשב"א, הרנב"י והריטב"א) ובין הבבלי מקיימים את גירסת כל נוסחאות התוספתא ברישא, והיינו "אסור" באב ובתולדה, אפילו אם לא נדר אלא מאחד מהם. והתוספתא לא נתנה דוגמא לדבר, ובה נחלקו בירושלמי ובבבלי. לפי הירושלמי הכוונה אפילו לזתים וענבים (עיין מ"ש לעיל), אבל לפי הבבלי הכוונה "כגון תמרים ודבש תמרים", והיינו דווקא בדבר ששם האם (שם יולדתו) קרויה עליו, משום שאומרים דבש תמרים (לאפוקי מסתם דבש שהוא דבש דבורים בלשון בני אדם). ואשר למציעתא, 30 עיין לעיל, הע' 24. הרי כבר ראינו שבדפוסים ישנה השמטה. ובקג"נ גורס: ונדר הימנו אסור הימנו, ומן היוצא הימנו מותר בו. ובכי"ע: נדר הימנו אסור ביוצא הימנו, מן היוצא הימנו מותר בו. וכן כנראה צ"ל גם בקג"נ. וגירסא זו היא בוודאי נגד הירושלמי הנ"ל בין לגירסת הדפוסים ובין לגירסת הראשונים. ובבבלי בהוצאות שלפנינו חסרה בבא זו. ונראה שאף במציעתא הנכון כלפנינו, ואם נדר הימנו מותר ביוצא ממנו, וכן להפך. וזו היא גירסת הירושלמי הנ"ל במציעתא , לפי הרנב"י והריטב"א (עיין מ"ש לעיל ד"ה אבל בירושלמי), וכשיטתו של ר' שמעון בן אלעזר (לפי התוספתא) להלן בסמוך לעניין כסות. וכן גרסו הראשונים גם בבבלי, שכן מעתיק בשטמ"ק נ"ג א' ד"ה גמרא (בשם הרי"ץ): כל שדרכו לאכול, כגון תותי', ואין דרך היוצא ממנו, כגון מי תותין, כל שאין דרכו לאכול, כגון סתוניות וכיוצא בהן, ודרך היוצא ממנו לאכול, דחומץ סתוניות ראוי וכו', וחכמים סבירא להו בתותים דאם נדר בו מותר ביוצא ממנו, ואם נדר ביוצא ממנו מותר בו וכו'. וכאן ברור שלא העתיק מן הירושלמי שהרי מפרש את הסיפא בסתוניות וחומץ סתוניות, ובירושלמי אינו מפרש כן, וכן במאירי נ"ג א', ד"ה במשנתנו (הוצ' ר"א ליס, עמ' קצ"ה): דתניא כלל אמר ר' שמעון בן אלעזר כל שדרכו ליאכל וכן דרך היוצא ממנו ליאכל, כגון תמרים ודבש שלהן , אם נדר בו אסור ביוצא ממנו ואם נדר ביוצא ממנו אסור בו, אבל כל שדרכו ליאכל ואין דרך היוצא ממנו ליאכל, כגון תותי' ומשקה היוצא מהן, אם נדר הימנו מותר ביוצא ממנו, ואם נדר ביוצא ממנו מותר בו וכו'. ואלמלא דברי הרי"ץ הנ"ל היה אפשר לומר שהרב צרף כאן את דברי הירושלמי לדברי הבבלי, אבל מדברי הרי"ץ משמע שהיה לפניו כן גם בבבלי. והדוגמאות שניתנו שם, כנראה, אינן מן הבבלי, אלא תוספת פירוש הראשונים הן.

515-16. את שאין דרכו לוכל אבל דרך היוצא ממנו לאכל ונדר ממנו, לא נתכוין זה אלא ליוצא ממנו. וכ"ה גם בירושלמי ובבבלי הנ"ל. ופירשו רוב הראשונים 31 עיין במיוחס לרש"י, בתוספות (בשם הר"ם), בפי' הרא"ש, ברי"ץ שבשטמ"ק ועוד. שהכוונה לסתווניות שאין דרכם ליאכל, אבל דרך היוצא מהם ליאכל. וכבר הקשינו על פירוש זה לעיל ח"א (ברכות), עמ' 56–57. ובירושלמי כאן מפורש: א"ר יוסי בר' בון [כגון] 32 כ"ה ברשב"א, בפי' הרנב"י ובמיוחס להריטב"א נ"ג א'. זירעוני גינה שאינן נאכלין. וכן פירש במאירי הנ"ל.