תוספתא כפשוטה על נדרים ג:ד

116-17. הנודר מן הצמר, מותר בפשתן, מן הפשתן, מותר בצמר. הלכה תמוהה, ופשיטא היא, וכיצד היה עולה על הדעת לאסור. ופירושי המפרשים דחוקים. ושמא נסמכה הברייתא בעיקרה למשנתנו פ"ז סמ"ג 33 והובאה לכאן כפתיחה לדברי ר' שמעון בר' אלעזר שלהלן, שהוא חוזר כאן על שיטתו לעיל בסמוך (בעניין נדר מן האוכל ולא מן היוצא ממנו). ומן הירושלמי שנביא להלן מוכח שדברי ר' שמעון בן אלעזר נסמכו למשנה הנ"ל. טען והזיע והיה ריחו קשה, אמר קונם צמר ופשתים עולים עלי וכו', אסור להפשיל לאחוריו. ומלמדת התוספתא שאינו אסור אלא אם נדר בפירוש משניהם, אבל אם לא הזכיר אלא אחד מהם אינו אסור בשני, אעפ"י שהייתי סבור לומר שדעתו בוודאי היתה על כל אחד מהם, מ"מ מותר בשני משום שהם דברים שבלב. וברייתא זו היא פתיחה לדברי ר' שמעון בן אלעזר בסמוך, עיין מ"ש להלן, שו' 17–19, ד"ה ולפי, ולעיל הערה 33.

217-19. ר' שמעון בן לעזר אומ' את שדרכו להתכסות ודרך היוצא ממנו להתכסות ונדר ממנו, אסור ביוצא בו. מן היוצא ממנו, אסור בו. וכ"ה בד (ובכי"ו: כיוצא). ובכי"ע ובקג"נ ישנה השמטה, והדברים מעורבבים שם. ובירושלמי פ"ז ה"ג, מ' ע"ג: ר' שמעון בן אלעזר וכו' כדרכו 34 צ"ל: נדר בו, כהגהת המפרשים. מותר ביוצא ממנו. נדר ביוצא ממנו מותר בו. מה אית לך כגון אילין שלחיה. 35 כלומר, העורות הללו. ושלח הוא עור שאינו עבוד לגמרי, ופעמים עדיין גיזות הצמר עליו (עיין מ"ש לעיל ח"ג, שבת, עמ' 232). ואם נדר מן השלח מותר להתכסות בבגדי צמר, וכן להפך. ואפשר שהכוונה לגיזי צמר שמותר להתכסות בהם, עיין במשנתנו פ"ז מ"ג. וגורס כאן בדברי ר' שמעון בן אלעזר כגירסתו בדבריו לעיל שם פ"ו הי"א. וכבר ראינו לעיל, שו' 11–15, ד"ה ברם, שהראשונים גרסו בירושלמי שם: אסור ביוצא ממנו... אסור בו, כגירסת כל הנוסחאות בתוספתא ובבבלי, עיין מש"ש. ושמא שאני הכא משום שאין כאן לא שם אביו על בנו ולא שם הבן על אביו, 36 ור' שמעון בן אלעזר סובר כר' יהודה בן בתירה ולפיכך אוסר לעיל, אבל כאן מתיר. ולפיכך אם נדר מזה מותר מזה. אבל אפשר שבירושלמי כאן תוקן ע"פ הירושלמי שבפ"ו, או שתוקן מסברא, כי למה יאסר, והרי אין שמותיהם שוים כלל, ועור לחוד וגיזי צמר לחוד. ולפי גירסת התוספתא מוכח שר' שמעון בן אלעזר חולק על ר' יהודה בן בתירא, 37 עיין מ"ש לעיל, הע' 27. וטעמו הוא הואיל ודרך העולם להתכסות בין בשלחים ובין בשמיכות של צמר, 38 ואפשר שהכוונה לגיזי צמר, עיין מ"ש לעיל, הע' 35. כיוון שנדר באב אסור גם בתולדה, וכן להפך, ואעפ"י שאין שם האב נקרא על בנו ולא שם הבן על האב. ומטעם זה פתחו את הברייתא: הנודר מן הצמר מותר בפשתן וכו', כלומר אעפ"י ששניהם משמשים לדבר אחד, מ"מ הרי הם עצמים נפרדים לגמרי, מה שאין כן שלחים וצמר, שמתחילת ברייתן הם דבר אחד, ולפיכך הנודר מזה אסור בזה.

319-20. את שדרכו להתכסות ואין דרך היוצא ממנו להתכסות ונדר הימנו, מותר ביוצא בו. מן היוצא ממנו, מותר בו. וכ"ה בד (ובכי"ו: כיוצא). ובירושלמי הנ"ל: נדר בו מותר ביוצא ממנו. נדר ביוצא ממנו אסור בו. 39 ועיין לעיל בתוספתא, שו' 13–15, ובמקבילה בירושלמי פ"ו הי"א, ל"ט ע"ד, ומ"ש לעיל הע' 21, בשם הרשב"א. מה אית לך, כגון אילין סוסרנה, כלומר σίσυρνα, עורות עזים בשערן, והיו מתכסים בהן בלילה ולובשים אותן ביום, עיין במלונות ללשון יוון ערך σίσυρνα וערך σίσυρα. ואשר לכתיב "סוסרנה" אף הוא אינו שיבוש שכן כותב Ammianus Marcellinus בסט"ז פ"ה סי' ה':, sisyra quam vulgaris simplicitas susurnam appellat, ולפ"ז בלשון ההמון הפשוט היו קוראים לשמיכות הגסות האילו סוסורנה. וההבדל בין השלחים והסוסרנה הוא בזה שבשמיכות של צמר היו מתכסים, אבל לא היו עושים שמיכות משער ומשטף עזים, 40 ואפשר שהכוונה היא שמתכסים בגיזי צמר (עיין לעיל הע' 35), ואין מתכסים בשער של עזים. אלא היו עושים מן השער שקים, ומנוצתה בגדים יקרים, עיין בתוספות שבת כ"ז א', ד"ה ונוצה, ובתו"כ תזריע רפי"ג, ס"ח ע"ב. ובח"ד העיר על ב"ר פ"כ, י"ב (הוצ' תיאודור, עמ' 197) שאמרו שם על כתנות עור שהן סיסרנון. ולעיל שם אמרו שהן איגיאה, αἴγεια, כלומר [עורות] עזים. ונראה שנחלקו שם אם הבגדים הללו (כתנות העור) היו יקרים, או זולים, והסוסרנה היו עורות גסים ופשוטים, עיין מ"ש .Ammianus Marc במקום הנ"ל, וכן יוצא ברור גם מדברי אריסטופנס, צפרדעים, 1459. ובסכוליאון שם מבאר שסיסרנה הוא משל ל־ὀχληρός πολίτης, אזרח טרדן. ולפיכך אמרו בב"ר להלן שם: פרה מן מה דאת לביש, כלומר ופחות ממה שאתה [בערכך] לבוש, עיין בהערות שם. ועיין בהערתי בסה"י לכבוד גינצבורג (החלק העברי), עמ' קי"ב, הערה 164.

420-21. את שאין דרכו להתכסות אבל דרך היוצא ממנו להתכסות וכו'. וכ"ה בד, בכי"ע ובירושלמי הנ"ל. ובכי"ו בטעות: אבל אין דרך וכו'. ופירשו בירושלמי: כגון הדין צמר גפן, כלומר, שאין מתכסין בצמר גפן, אבל מתכסין בשמיכה של צמר גפן. 41 ואפשר שהכוונה היא שאין מתכסין בקנים של צמר גפן, אלא בצמר היוצא ממנו, עיין לעיל הע' 35, והע' 40.