תוספתא כפשוטה על נדרים ד:ג

14-5. הנודר מן הפיאה, אסור בקשואין, ובדלועין, ובמלפפונות, ומותר בפירות אילן. בד: מן הפירי (בקג"נ: הפירות) וכו'. ובכי"ע: מן החפירא וכו', "ובמלפפונות" חסר (וכן בקג"נ). ובירושלמי פ"ז ה"א, מ' ע"ב: הנודר מן האפייה אסור בקישואין ובדילועין ובאבטיחין ובמלפפניות, ואסור בכל פירות האילן. 5 בירושלמי כי"ל: ואסור בכל מיני מתיקה ומותר ביין, ובגליון הושלם כבדפוסים. וברור שיש שם השמטה ע"י הדומות, ואין לדעת בברור היכן היתה ההשמטה ומה היה שם. אבל מסתבר שהמגיה השלים כאן כהוגן ע"פ כ"י אחר. ועיין בבלי נ"ה ב', והיא ברייתא אחרת, ואינה עניין לכאן. ובתס"ר ח"ב, עמ' 47, הכרעתי שהגירסא הנכונה היא בכי"ע, וציינתי לקדמוניות התלמוד של קרויס 6 ומה שציין שם לחפוריות שבפסיקתא עשר תעשר אינו עניין כלל לכאן, עיין מ"ש לעיל ח"ב (מעשרות), עמ' 673. ח"ב, עמ' 583, הערה 339. ור"ע לעף בפלורה ח"א, עמ' 738, הסמיכו לחפורה שבבבלי יבמות ס"ג א', ב"ב קכ"ד א', ול"חורפא" שהביא פיין סמית בלקסיקון ללשון סורית, עמ' 1380. אבל לפי העניין כאן ברור שיש לפנינו מונח חקלאי, ואפשר שהכוונה ל־ herba tuberosa, לצמחים הדומים לפקעת, ואינו עניין לבבלי יבמות וב"ב הנ"ל.

25-6. הנודר מן התירוש, אסור בכל מיני מתיקה, ומותר ביין. רמב"ן נ"ה ב', רשב"א נ"ה א', ד"ה תוספתא, מאירי שם (הוצ' ר"א ליס, עמ' ר"ג), ריטב"א שם (אשי ה', ל"ח ע"ד), רא"ש פ"ז סי' ב', ר"ן נ"ה ב'. 7 הר"ן לא הביא אלא בבא זו בלבד, אבל שאר הראשונים הביאוה עד "מחמשת המינין". ובפי' ר"א מן ההר, עמ' קי"ד: תוספתא. תירוש משמע להו כל דבר מתוק, וברייתא זו הובאה גם בירושלמי פ"ז סה"א, מ' סע"ב, ובבלי יומא ע"ו ב', 8 בתס"ר ח"ב במקומו תמהתי שלא העירו שברייתא זו היא בבבלי יומא. ואח"כ ראיתי שכבר העיר ע"ז בהגהות הרש"ש כאן על הר"ן במקומו. והסיקו בירושלמי ובבבלי שם שבנדרים הלכו אחר לשון בני אדם. ובירושלמי נזיר פ"ב ה"א, נ"א ע"ד: תורה קראת לאשכול תירוש, ובני אדם קורין לגרוגרות תירוש. וכל מיני מתיקה הכוונה כאן לפירות מתוקים, כגון גרוגרות ותמרים, עיין מ"ש לעיל ח"א (ברכות), עמ' 79, הערות 19–20. וכן ניסח הר"מ ברפ"ט מה' שכירות את "מתיקה" של משנת ב"מ רפ"ז: בגרוגרות, או בתמרים, וכיוצא בהן. ורש"י ביומא הנ"ל פירש: בכל מיני מתיקה. בפירות חדשים, בתפוחים בענבים .

36. הנודר מן התבלין, אסור בחיים, ומותר במבושלין וכו'. וכ"ה ("ומותר") בד ובקג"נ. וכן מעתיק הרמב"ן, הריטב"א והרא"ש הנ"ל. וכן בפי' הר"א מן ההר, עמ' קי"ד הנ"ל: תבלין חיים משמע אבל לא מבושלין. וכן בנ"י נ"ה ב' (בלי ציון התוספתא): הנודר מן התבלין אסור בחיין ומותר במבושלין. וכן פסק בטיו"ד סי' רי"ז ובשו"ע שם ס"ק י'. אבל בכי"ע גורס: מותר בחיין ואסור במבושלין. וכן הוא ברשב"א ובמאירי הנ"ל. ובשטמ"ק שם הביא את הרשב"א, ואח"כ את פירוש הרנב"י: "תוספתא וכו' ככתו' לעיל". ומשמע שגם הרנב"י גרס בתוספתא כגירסת הרשב"א. ועיין מ"ש לעיל פ"ג, הערה 59.

46-7. אם אמ' הרי הן על פי וכו'. הראשונים הנ"ל. ובפי' ר"א מן ההר הנ"ל: אבל אי אמר על פי, או עלי, משמע ולא יהיה (יהנה?) מהם כלל.

57-8. הנודר מן הפת, אין אסור אלא מן הפת הבא מחמשת המינין בלבד. הראשונים הנ"ל, פי' הרנב"י בשטמ"ק הנ"ל. והעירו הראשונים הנ"ל 9 חוץ מן הרשב"א והמאירי. על משנת חלה פ"א מ"ב: הנודר מן הפת ומן התבואה אסור בהם (כלומר, בחמשת המינין). וכן הביאו את הירושלמי 10 בפ' הר"א מן ההר לא הביא את הירושלמי. (שם ה"ג, נ"ז ע"ג, כאן פ"ז ה"ב, מ' ע"ג): אם באומר פת סתם, אין לך קרוי פת סתם אלא חיטין ושעורין בלבד. א"ר יוסי קיימתיה במקום שאוכלין כל פת, אין קרוי פת סתם אלא חמשה המינין בלבד.

68-9. הנודר מן הדגן, אסור בפול המצרי לח, ומותר ביבש. וכ"ה בד. אבל בכי"ע לנכון: אסור בפול המצרי יבש ומותר בלח. וכ"ה בבבלי נ"ה ב'. וכן בקג"נ: אסור בפול המצרי ומותר בלח. ובמשנתנו רפ"ז: הנודר מן הירק וכו', ואסור בפול המצרי לה ומותר ביבש. ומכאן כנראה השיבוש בד ובכי"ו. ובירושלמי שם: לא אמר אלא פול מצרי דבר שיש לו גורן (כלומר, דווקא בו אם נדר מן הירק מותר ביבש), הא דבר שאין לו גורן אסור אפילו יבש. ולפ"ז בנדר מן הדגן מותר בשאר מיני פול אפילו יבשין, מפני שאין להם גורן. ועיין מ"ש לעיל ח"ב (שביעית), עמ' 499, שו' 10, שם עמ' 508, שו' 48. ועיין בירושלמי כלאים פ"ח ה"ג (ה"ד), ל"א ע"ג, שבת רפ"ה, ז' ע"ב, ובס' המפתח לר"ן, באוה"ג, עמ' 113.

79. ומותר באורז, ובחליקה, ובטרגיס, ובטיסני. וכ"ה ("ובחליקה") בד. אבל בכי"ע: ובחִילְקא (בדרך כלל ניקוד סימן להגהה). וכ"ה בבבלי נ"ה ב' הנ"ל בברייתא שלנו. ובקג"נ כאן: באלקה. ובירושלמי כפשוטו, עמ' 44, העירותי שבא"י קראו חליקה, ובבבל חילקא, אלא שבירושלמי שלפנינו כתבו לפעמים הסופרים "חילקא" ע"פ כתיב הבבלי, עיין מ"ש שם, ועיין להלן הערה 18. ובקג"נ נשתמר הכתיב הנכון, עיין מ"ש להלן. ואמרו בירושלמי (סוטה פ"ב סה"א, י"ז ע"ד): תמן אמר ר' יונה חליקה (כ"ה בכי"ר שם, ולפנינו: חילקא) לשנים, טרגיס לשלשה, טיסני לארבעה. וכן בבבלי מו"ק י"ג ב', וזו היתה מלאכתן של הדוששין שנזכרו במשנה שם ספ"ב. וברור שיש לפנינו פירושים עממיים שדרשו "חליקה" מלשון חלוק, 11 ואפשר היה לומר שגם "חליטין", "חליטא", שבירושלמי עירובין פ"ג ה"א, כ' ע"ד, כאן פ"ו ה"א, ל"ט ע"ג, נזיר פ"ו ה"י, נ"ה ע"ג, אינו אלא ἅλητον (בב"ד פצ"ד, ב', עמ' 1172: אליטין) שהוא מעשה קדירה מסולת, עיין בהערות לספרו של Oribasius (עיין לעיל פ"ג הע' 3) ח"א, עמ' 555. ועיין מ"ש לעיל ח"א (ברכות), עמ' 65, ושני מעשים היו בר' יוחנן, או שיש לפנינו שתי מסורות, עיין מש"ש. ברם נראה שסולת חלוטה הוא מזון גם בלשון בני אדם. וטרגיס מלשון טריס (τρεῖς), שלשה, ומכאן טיסני לארבעה. אבל כבר בבבלי שם אמרו בשם רב דימי: כונתא. ובמיוחס לרש"י שם: כונתא. כוסמת שלותתין אותה. היינו חילקא. וכן בירושלמי שבת פ"ז ה"ב, י' ע"א: ההן דכתית אורז שערין חליקה חייב משום דש . וכבר ראו החכמים שהמאכלים הללו היו ידועים בעולם העתיק בשמות alica, ἅλικα halica, (הליקה), τράγος (טרגיס), πτισάνη (טיסני), 12 בספרו של פליניאוס הוצ' Sillig הכתיב הוא בקביעות tisana, ועיין במפתחות שם, ערך tisanae. עיין מ"ש קרויס בקדמוניות התלמוד (עברית) כרך ב' ח"א, עמ' 164 ואילך. ואשר לטיב המאכלים הללו, הרי הכנת החליקה מתוארת בפרוטרוט ע"י פליניאוס. 13 תולדות הטבע סי"ח פי"א סי' ק"ט ואילך. והגוף העיקרי של החליקה היה ע"פ רוב כוסמין (כונתא), שהיו כותשין אותה במכתשת של עץ, ואחרי שהוסרה הקליפה, נופצו (conciditur) במכתשת לכמה חלקים, עיי"ש שתאר שלשה מינים של חליקה. אבל עשו את החליקה אף מחטים או מאורז. 14 עיין להלן שם סכ"ב פכ"ה סי' קל"ו. בשלו אותה ואכלו אותה כדייסא. 15 עיין בספרו של Oribasius הנ"ל (לעיל פ"ג, הע' 3) ס"א פ"ו, ובהערות שם, עמ' 559 ואילך. שם, עמ' 619 ואילך. וכן מתאר פליניאוס את טיסני וטרגיס, 16 תולדות הטבע סי"ח פ"ז סי' ע"ד-ע"ו. טיסני מכינים משעורים וטרגיס - מכוסמין (בקמפניאה ובמצרים). ולמעשה הרחיבו את השם טרגיס לדייסאות מכל המינין הדומין לכוסמין. 17 עיין בהערות ל-Oribasius הנ"ל (לעיל הע' 15), עמ' 567. ובמשנתנו פ"ו מ"ב: הנודר ממעשה קדירה אין אסור אלא ממעשה רתחתה. ובירושלמי שם רה"ב, ל"ט ע"ג: אי זו היא מעשה רותחנה כגון חילקא 18 ברמב"ן מ"ט א' לנכון: חליקא , וברשב"א שם: חלוקה. ובר"ן נ"א א' (בד"ר): חלקא, וכ"ה בנ"י ועוד, עיין מ"ש לעיל בפנים, סד"ה ומותר. טרגיס וטיסני סולת אורז זריד וערסן. וכ"ה בבבלי ברכות ל"ז א'.

89-11. הנודר מן הכסות, אסור בפונדא, ופסקיא, ומותר בסקרטיא, באנפיליא, ובפלמיא, במכנסים, וכובע. וכע"ז בד, בכי"ע ובקג"נ. ובמשנתנו פ"ז מ"ג: הנודר מן הכסות מותר 19 לפי פשוטו פירושו שמותר ללבוש. ועיין במאירי ובנ"י מה שהביאו בשם יש מפרשים. בשק ביריעה ובחמילה. 20 בגד עבה וזול, עיין תוספתא כלים ב"ב פ"ה הי"א, ותס"ר שם ח"ג, עמ' 87, ומ"ש לעיל ח"ג (שבת), עמ' 78. ועיין בליקסיקון ללשון סורית של פיין סמית, עמ' 1305, ערך חמילתא. ועיי"ש, עמ' 1304, ערך חמל 3, ואנו רואים שפועל זה פירושו גם לכרוך, לעטוף, לחגור, עיי"ש. ובירושלמי שם ה"ג, מ' ע"ג: הנודר מן הכסות מותר בשק ביריעה ובחמילה ובסקורטיה ובפמלייה, ואסור בפסיקיא ובפונדה. הנודר מן המלבוש אסור בכל מיני מלבוש ומותר באילו. נמצאנו למדים שהירושלמי מקיים את גירסת התוספתא ברישא, אבל אינו מזכיר מכנסים וכובע. ועיין מ"ש להלן. ובבבלי נ"ה ב': תניא הנודר מן הכסות מותר בשק וביריעה ובחמילה ואסור בפונדא ובפסקיא ובסקורטיא ובקטבליא ואנפליא ופליניא ומכנסים וכובע . ועלינו לברר מתחילה את טיב הבגדים שנזכרו באן, והם פונדא (חגורה, funda), פסקיא (φασκία, fascia, ואף היא מעין פונדא), סקרטיא (לבוש של עור, עיין מ"ש לעיל שבת, סוף עמ' 78 ואילך) אנפיליא (inpilia נעלי לבד) ופלמיא (כנראה φεμινάλια, מכנסים קצרות). 21 עיין ב"ר הוצ' תיאודור-אלבק, עמ' 1019, בשנו"ס ובהערות שם. וקבוצה זו במשנתנו (כלים פכ"ז מ"ו): אלו נמדדין כפולין, אמפיליא ופמוליניא ומכנסים וכובע וכיס של פנדיא, ועיין בפיה"ג שם, סוף עמ' 70 ואילך, ובהערות מהרי"ן אפשטין שם. והמפרשים הגיהו את התוספתא ע"פ הבבלי. ברם קשה מאד להגיה נגד ארבע נוסחאות של התוספתא. ולא עוד אלא שגם הירושלמי מקיים את נוסח התוספתא, ולפיו הנודר מן הכסות מותר בפמלייה, ומה לי מכנסים קצרות מה לי ארוכות. ובעל כרחינו אנו אומרים שבלשון בני אדם שבא"י לא קראו למינים הללו מלבושים. 22 וכמו שאמרו בירושלמי שם בפירוש: הנודר מן המלבוש... מותר באילו. ועיין מ"ש לעיל ח"ב (שבת), עמ' 78–79.