תוספתא כפשוטה על נדרים ה:א

11-2. הנודר מן הבית, מן העליה, וקודם לנדרו נודע שנפלו לו בירושה, או שניתנו לו במתנה, אמ' אילו הייתי יודע שכן לא הייתי נודר, הרי זה מותר. וכע"ז בד ובכי"ע. ובקג"נ: אם קודם נדרו ידע שנפלו וכו'. ומרן בב"י טיו"ד סי' רכ"ח, ד"ה תניא, כתב: ולישנא דקודם לנדרו נודע אינו מכוון, ואם כן היאך יאמר אילו הייתי יודע שכן, וצריך לפרש נודע שקודם נדרו נפלו לו בירושה וכו'. ובמשנתנו פ"ט מ"ג: ר' מאיר אומר יש דברים שהן כנולד ואינן כנולד, ואין חכמים 1 בנוסחאות מטיפוס א"י: וחכמים. מודין לו. כיצד, אמר קונם שאני נושא את פלונית שאביה רע, אמרו לו מת וכו' הרי הן כנולד ואינן כנולד, ואין חכמים 2 בכי"ל: תולה, וכ"ף תלויה בין השורות. מודין לו. ובירושלמי שם (ה"ג, מ"א ע"ג): שמואל אמ' משם נדר טעות, כבר מת וכו'. ר' אילא בשם ר' לעזר מפני שהוא כתולה 2 בכי"ל: תולה, וכ"ף תלויה בין השורות. נדרו בדבר, כאו' קונם שאיני נהנה לאיש פלוני כל הזמן שהוא לבוש שחורים, לבש לבני' מותר כו'. ר' זעורא בשם ר' יוחנן אף הוא אינו צריך היתר חכם. וכן בבבלי ס"ה סע"א: אמר רב הונא נעשה כתולה נדרו בדבר, ור' יוחנן אמר כבר מת וכבר עשה תשובה וכו'. ועיין בראשונים שם ובר"מ פ"ח מה' נדרים ה"ב, וברדב"ז שם ה"ה ובמעשה רוקח שם בשם ספר כ"י קדמון, ובר"מ פ"ו מה' שבועות הי"ב, ובפי' הר"א מן ההר כאן, עמ' קל"ו. ומלשון התוספתא כאן משמע שהוא מותר בלא היתר חכם, אבל קשה לומר כן, שהרי במשנתנו הזכיר למה נדר, וכאן נדר סתם, ושמא סוברת התוספתא שאנן סהדי שלא נדר הנאה משלו, והואיל ובזמן נדרו כבר היו שלו, והוא לא ידע דינו כנדרי שגגות, עיין פ"ג סמ"ב (בדברי ב"ה). 3 ועיין בירושלמי שם סה"ב, ל"ח ע"א, ופ"ט ה"ו, מ"א ע"ג. ובלא היו שם אלא אביו, או אחיו, מודים שהוא נדר שגגה, עיין במאירי שם ובמלא"ש למשנתנו שם, ד"ה היו עמהן. וצ"ע. ועיין בצפנת פענח פ"ו מה' שבועות ה"א ופ"ב מה' נזירות ה"ב.

23-4. מעשה באחד שהדיר את אשתו שלא לעלות לירושלם, ובאת והתירה על נדרו, ושאל את ר' יוסה, אמ' לו וכו'. בד: ובאת והעבירוה על נדרו ועלת ובא וכו'. ובכי"ע: והיתירו 4 אצל צוק' בטעות: התירו. לו את נדרו ועלתה ובא וכו'. ובקג"נ: והתירו (סוף שורה) את נדרו ועלת, ובא וכו'. ובבבלי כ"ג א': והתניא מעשה באדם אחד שהדיר את אשתו מלעלות לרגל, ועברה על דעתו (וכ"ה בכי"מ ובראשונים) ועלתה לרגל ובא לפני ר' יוסי וכו'. ונראה שהגירסא שבכי"ו נכונה, והכוונה שוויתרה על נדרו 5 עיין בידיעות המכון לחקה"ש העברית ח"ו, עמ' ק"צ ואילך, ומ"ש להלן עמ' 588. מעצמה. [תיקונים והשלמות: פרשתי בפנים שם ״והתירה על נדרו״, וויתרה על נדרו, עברה על נדרו, דוגמת והמוותר על דברי נביא (משנ׳ סנהדרין פי״א מ״ה) שפירושו: והעובר על דברי נביא. וכבר הראה ר״מ זולאי 1 ידיעות המכון לחקר השירה העברית ח"ו, עמ׳ ק״צ ואילך. על כמה מקומות שבהם משמש ״התיר״ במקום ״ותר״. וכן להלן נזיר, עמ׳ 539, הבאנו מכ״י ערפורט: 2 וכן נראה גם משרידי האותיות בקטעים מן הגניזה. משעה שהתיר, ואין לפרש גירסא זו, אלא ״כשעה שוויתר״, עיין מש״ש. וכן בירושלמי סנהדרין פ״ב סה״כ, כ׳ ע״ג: והיתר במה היה. אבל במקבילה ברות רבה רפ״ה: וויתור במה היה. ויש להוסיף את הדוגמאות הנ״ל לדברי זולאי. ובמכילתא בא פי״ג, הוצ׳ הורוביץ, סוף עמ׳ 45, בכ״י אוקספורד: 3 והוא הכ"י המשובח ביותר של המכילתא. היו או׳ ארבעה חמשה בנים לאחד מהם, ואחד מהם מת הותרה , והן סבורין שכל מי שיש לו ד׳ או ה׳ בנים אין מת אלא הבכור שבהם, והם לא יודעין שנשיהן חשודות על העריות, והיו כולן בכורות מרווקים אחרים. 4 עיי"ש בשנו"ס אצל הורוביץ. ושם ״הותרה״ פירושו הא ותרה, כלומר זה הוא מן הדברים שאפשר לוותר עליו, עיין להלן. ולהלן במכילתא שם, שירה פ״ז, עמ׳ 139: כיון שראו מקצת העם שאבדו ממונם מועט אמרו הוותרה , לא נרדוף אחרי ישראל. ובמקבילה במכילתא דרשב״י, הוצ׳ אפשטין־מלמד, עמ׳ 89 (לפי גי׳ מדרש הגדול): הא וַתְרָא, ובגליון שם: ״פ׳ מסאמח״, כלומר מוחל. 5 עיין בשנו׳ס שם. וכן פירש רח״ש הורוביץ במקומו ורד״צ הופמן בהוצ' שלו של מכילתא דרשב״י, עמ׳ 65. ועיין גם ספרי דברים פי׳ א', הוצ' הר״א פינקלשטין, עמ׳ 6, ובהע׳ 1 שם. ובמכילתא, שירה הנ״ל, בכ״י מינכן: אמרו אוותרה , ואין שום ספק שאף אוותרה פירושו: א (=הא) וותרה. וכן בירושלמי חגיגה פ״א ה״ז, ע״ו ע״ג: אותי עזבו אוותרה , שמא את תורתי שמרו. ובסיגנון חז״ל אין לפרש אוותרה־אוותר. ואין ספק שאף כאן ״אוותרה״ פירושו: הותרה, כבמכילתא הנ״ל כ״י מינכן, וכפי שיוצא משאר הנוסחאות שם, וכמו שהוא במכילתא בא פי״ג בכי״א הנ״ל. 6 ועיין מכילתא דרשב״י, הוצ' אפשטין־מלמד, עמ׳ 30, שו' 25, והוא עניין אחר. ועיין ג״כ מ״ש זאב בן חיים בספרו עברית וארמית נוסח שומרון ח״ב, עמ׳ 532, הע׳ 344. ] ולפי הגירסא "והעבירוה" משמע שאחרים הסיתוה לעבור על נדרו, ולפי זה אין כל כך ראייה שמותר להתיר נדר שפתחו סותרו, שהרי בנדון שלנו לא עלה על דעתו שאחרים יסיתוה, עיי"ש בבבלי. ועיין במאירי שם. וגירסת כי"ע וקג"נ בוודאי שאין לה קיום. ולגירסת הבבלי "מלעלות לרגל" אפשר לפרש שלא תעלה לרגל לבית אביה, או למקום חכמים, עיין במשנת פרה פ"ז מ"ו, ובבלי יבמות קב"ב רע"א וברש"י שם. אבל בתוספתא בכל הנוסחאות מפורש "לעלות לירושלם", ומוכח שבזמנו של ר' יוסי עלו היהודים לירושלים, ועדות אבות הכנסיה הנוצרית אינה נאמנה עלינו. ועיין מ"ש מהר"צ חיות בקונטרוס אחרון עבודת המקדש (בסוף שו"ת שלו ח"א) פרק ג'.

35-6. ר' ישמעאל בי ר' יוסה אומ', אומרין לו, אילו אחד היה מפייסך הייתה נודר וכו'. בכי"ע: אילו הייתה מפייסך הייתה נודר וכו'. והניקוד מוכיח שיש כאן תיקון, ושמא צ"ל. אילו הייתי מפייסך וכו'. ובבבלי כ"א ב': ר' ישמעאל בר' יוסי אומר משום אביו אומרים לו לאדם אילו היו עשרה בני אדם שיפייסוך באותה שעה מי נדרת וכו'. ועיין לעיל שם בבבלי במעשה דרבה בר רב הונא ובגירסאות הראשונים שם. ועיין בתוספות רי"ד פ"ג סי' ב' שפוסק שצריכים לפייסו עכשיו, עיי"ש.

47-8. ר' יהודה בן בתירא אומ', אומ' לו, אילו היה לך לב זה הייתה נודר, אם אמ' לאו, הרי זה מותר. וכ"ה ("לב זה", בשתי מלים) גם בכי"ע ובראשונים שנביא להלן, ובד בטעות: לבזה (במלה אחת). ובבבלי כ"א ב': ההוא דאתא לקמיה דרב הונא, א"ל לבך עלך, א"ל לא, ושרייה וכו', תניא ר' יהודה אומר אומרים לו לאדם לב זה עליך, אם אמר לאו, מתירין אותו. ופירש במיוחס לרש"י ובר"ן בלשון שני, שהכוונה היא אם עדיין לבו הראשון עליו, ואמר לא, מתירין אותו, וגרסו: קסבר פותחין בחרטה. ובירושלמי פ"ט ה"א, מ"א ע"ב: ר' יוחנן פתח ותהי (כלומר, ואת תהי). ואילולי דו תהא הו אתי, כלומר, אתמה. ועיין בבלי כ"א ב' (כדו תהית) ובראשונים שם. אבל הרשב"א בחידושיו כ"א א' הביא בשם רב האיי גאון: ואלו הייתי באותה שעה כמו שאני עכשו לא הייתי נשבע ה"ז מותר, כדאמרי' רב הונא סבר פותחין בחרטה, 6 ובמשנת אבות פ"ד מי"ח: ואל תשאל לו בשעת נדרו. ופירש במיוחס לרש"י שם (בלשון ראשון): לפי שמתוך כעסו הוא אומר, לא כן, אלא בכל עניין שבעולם אני נודר, ונמצא שאינו בא לידי חרטה לעולם. ובמגן אבות להרשב"ץ שם: ושוב לא תמצא לו פתחים . ובפי' הר"י נחמיא"ש שם, עמ' מ"ד: שאתה גורם לו בשאלתך לפרש כל הדעות בענין שלא תועיל לו התרה. ולפי הפירושים הללו משמע שאפילו אמר אח"כ "אילו הייתי באותה שעה כמו שאני עכשיו לא הייתי נודר" אין מתירין לו, משום שאין פותחין בחרטה. כההוא דאתא לקמיה דרב הונ' כו', ותניא ר' יהודה או' אומרים לו לאדם לב זה עליך וכו', ולפי זה משמע קצת שאין פותחין בחרטה פשוטה, כלומר, שהוא מתחרט עכשיו. אבל עיין בשו"ת הרשב"א ח"ד סי' ק"ט, י"ח סע"ב, סד"ה תשובה. ובחי' הרמב"ן בסוגיין: פי' לב זה עליך, בשעה שנדרת, ולישנא דתוספתא אומרין לו אילו היה לב זה [עליך] היית נודר. ועיין גם במשפט החרם שלו (קרוב לראשו) שבסוף שו"ת המיוחסות ובסוף ספר כל בו ובארחות חיים ח"ב, עמ' 506. וכן בפי' הר"א מן ההר, עמ' מ"ט: ואית דמפרשי לב זה עליך כשנדרת, ואם הוא כן, נמצא שלא נתחרטת. ולשון התוספתא אומרין לו אילו היה לב זה עליך היית נודר ע"כ. וכן מביא במאירי כ"א ב' (הוצ' ר"א ליס, עמ' ק"א): ולשון הברייתא אלו היה לך לב זה היית נודר, ואם לאו, מתירין אותו. וכן הביאו את התוספתא ברא"ש פ"ג סי' א' ובתשב"ץ ח"א סי' צ"ג (קרוב לסופו).

58-10. ר' נתן אומ' יש נדר שמקצתו מותר ומקצתו אסור. כיצד, נדר מן הכלכלה שהיו בנות שבע בתוכה, אמ', אילו הייתי יודע שבנות שבע בתוכה לא הייתי נודר אלא לשאר כלכלה וכו'. וכ"ה בד. וכן בכי"ע: והיו בה בנות שבע, אמ' אילו הייתי יודע שבנות שוח בתוכה לא הייתי נודר אלא בשאר כלכלה וכו'. ואין בנות שוח בכי"ע, אלא בנות שוע, בנות שבע. ואף בברייתא שבבבלי שנביא להלן: בנות שוח, ובכי"מ: בנות שבע. ובמקורות שלנו מצוי כתיב זה ("בנות שוח") במקום בנות שבע, עיין מ"ש בצופה האנגלי סדרא חדשה חל"ז (1946), עמ' 50, הערה 60. ועלינו תמיד להבחין מתוך העניין אם הכוונה לבנות שוח ממש (עיין מ"ש עליהם בצופה הנ"ל, עמ' 47 ואילך), או שיש לפנינו כתיב אחר של בנות שבע. ומתוך העניין כאן ברור שהכוונה לבנות שבע, לתאנים המשובחות. ובמשנתנו פ"ט מ"ו: פותחין בימים טובים ובשבתות. בראשונה היו אומרים אותן הימים מותרין ושאר כל הימים אסורין, עד שבא ר' עקיבא ולמד שהנדר שהותר מקצתו הותר כולו. ובירושלמי שם (ה"ו, מ"א ע"ג): תני בשם ר' נתן יש נדר שמקצתו בטל וכו', אמ' אילו הייתי יודע שיש שם בנות שבע לא הייתי נודר הותר בבנות שבע, ולא בבנות שבע בלבד הותר אלא בכל הכלכלה, אבל אם אמ' אילו הייתי יודע שיש שם בנות שבע לא הייתי נודר מבנות שבע, לא הותר אלא בבנות שבע בלבד. ולהלן בתוספתא מסיק שאף בכגון דא בא ר"ע ולימד שנדר שבטל מקצתו בטל כולו. אבל אם אמר: "לא הייתי נודר" כלל כולם מודים שהותר בכל הכלכלה, כמפורש בירושלמי כאן, והטעם הוא שהוא נדר שגגה, עיין בירושלמי פ"ג סה"ב, ל"ח ע"א. 7 ועיין ב"ח טיו"ד סי' רל"ב (בד"ח קנ"ב ע"א). ועיין בפי' הר"א מן ההר, עמ' נ"ט, ובמאירי בבאורו למשניות פ"ג, ד"ה נדרי שגגות (הוצ' ר"א ליס, עמ' צ"ב). ובבבלי כ"ו סע"ב: ר' נתן אומר יש נדר וכו' ואמר אילו הייתי יודע שבנות שוח בתוכה לא הייתי נודר, הכלכלה אסורה ובנות שוח מותרות, עד שבא ר' עקיבא ולימד וכו'. מאי לאו דאמר אילו הייתי יודע שבנות שוח בתוכה הייתי אומר תאנים שחורות ולבנות אסורות, בנות שוח מותרות וכו', לא באומר אילו הייתי יודע שבנות שוח בתוכה הייתי אומר כל הכלכלה אסורה ובנות שוח מותרות. ובמאירי שם (הוצ' ר"א ליס, עמ' קי"ד): והקשו לרבא מדתניא בתוספתא (אין כאן אלא ציון למקור הברייתא) יש נדר שמקצתו אסור ומקצתו מותר, נדר מן הכלכלה והיו בה בנות שבע, חזר ואמר אלו הייתי יודע שכן לא הייתי נודר. ויש גורסין הייתי אומר שהכלכלה אסורה ובנות שבע מותרות. ואין נראה כן, מפני שאם כן היאך היה מקשה ממנה, ואדרבא הוה ליה לסיועי וכו'. ובוודאי שהלשון השניה קשה מאד, כהשגת המאירי, ולפיכך הכריע כגירסא שלפנינו, שאמר: לא הייתי נודר, והרי אי אפשר לומר שהכוונה לא הייתי נודר כלל, שאם כן כולם מודים שכל הנדר בטל, כמפורש בירושלמי הנ"ל, ובעל כרחינו הכוונה שהיה אומר לא הייתי נודר כך אלא אחרת, ויש מקום לשני פירושים האיך היה נודר אחרת. מ"מ למדנו מדברי רבינו שהגירסא שבבבלי אינה בטוחה, והיתה שם גם גירסא אחרת. ובשטמ"ק שם מביא בשם הרא"ם: ה"ג אלו הייתי יודע שבנות שבע בתוכה לא הייתי נודר אלא משאר הכלכלה, והכי אית' בתוספת' וכו'. והעיר רבינו: וקש' קצת דמאי ס"ד דמקשה, דהא הכי תניא בתוספת'. ונראה שלפני הרא"ם היתה הגירסא השניה שהביא המאירי, והגיה אותה ע"פ התוספתא. והרגיש רבינו שלפי גירסא זו הסוגייא מתפרשת לנכון, ואין בה אלא "קצת" קושי, משום שהמקשה סבר שהמאמר "לא הייתי נודר אלא משאר הכלכלה" הוא ביטוי לכוונתו הכללית שלא היה נודר אלא מן השאר גרידא, והיה אומר במפורש שנודר רק מן השחורות והלבנות, ודחו שכוונת המאמר כפשוטו, שהיה אומר כן: לא הייתי נודר אלא משאר הכלכלה ("כל הכלכלה אסורה") ובנות שוח מותרות. ועיין במשנתנו פ"ג סמ"ב, ובסוגיית הבבלי שם (הנ"ל), ומ"ש להלן.

611-12. נדר מן הבצלים, אמ', אילו הייתי יודע שהכופרי יפה ללב לא הייתי נודר אלא משאר בצלים, הותר בכופרי ואסור בשאר בצלים. וכ"ה בד. ובכי"ע: לא הייתי נודר אלא בבני בצלים וכו'. עיין מ"ש על כ"ז לעיל פ"ג, שו' 33, ד"ה מן הבצלים, ובהערה 58 שם. וברייתא זו אף היא מדברי ר' נתן הנ"ל, ויש כאן נדר שמקצתו קיים ומקצתו בטל, עד שבא ר' עקיבא ולימד, כלהלן. והבבלי כ"ז א' קיצר, שהרי המשא והמתן שם על הרישא קיים גם על הסיפא, ולעיל שם (כ"ו ב') הקשו ממשנתנו שנביא בסמוך. ובמשנתנו פ"ט מ"ח: קונם בצל שאני טועם שהבצל רע ללב, אמרו לו הלא הכפרי יפה ללב, הותר בכפרי, ולא בכפרי בלבד הותר אלא בכל הבצלים וכו'. ובמשנתנו אמר במפורש שהוא נודר משום שהבצל רע ללב. ועיין מה שכתבנו לעיל פ"ג הנ"ל.

712-13. עד שבא ר' עקיבא ולימד שהנדר שהותר מקצתו הותר כולו. משנתנו פ"ט סמ"ו, בבלי כ"ז א' (מן הברייתא שלנו). ובמשנתנו פ"ג מ"ב: נדרי שגגות וכו', ראה אותן אוכלין תאנים ואמר הרי עליכם קרבן, ונמצאו אביו ואחיו (כלומר, אף הוא נדר שגגה). והיו 8 כלומר, אם היו, עיין במאירי שם ומ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 1109. עמהן אחרים, בית שמאי אומרים הן מותרין ומה שעמהן אסורין, ובית הלל אומרים אלו ואלו מותרין. ובירושלמי שם ה"ב, ל"ח ע"א: ר' שמעון בר לקיש בעא קומי ר' [יוחנן מה] 9 כצ"ל, כמו שהשלים לנכון בשערי תורת א"י. ועיין בק"ע שם. בא ר' עקיבה להוסיף על דברי בית הלל וכו', אמר ליה מה אם תמן נדר שהוא צריך חקירת חכם את אמר נדר שבטל מקצתו בטל כולו, כאן שאינו צריך חקירת חכם לא כל שכן (כלומר, וכולם מודים בכך). ר' יוסי בשם ר' הילא משם נדר טעות, שאילו הייתי יודע שאבא ואחי שם לא הייתי נודר, כלומר, לא הייתי נודר כלל, עיין בירושלמי פ"ט ה"ו, מ"א ע"ג, הנ"ל. ולפ"ז אינו עניין לדברי ר"ע כאן. ובירושלמי פ"א ה"א, ל"ו ע"ג: מה מקיים ר' עקיבה ככל היוצא מפיו יעשה, מיכן לנדר שבטל מקצתו בטל כולו. ולית ליה לר' ישמעאל כן ? כולה מן תמן וכו', אית ליה מיכן לנדר שבטל מקצתו בטל כולו. ועיין בירושלמי נזיר פ"ג ה"ב, נ"ב ע"ג, ובשי"ק שם, ד"ה אם, ובשי"ק רפ"א, ד"ה מיכן. ועיין ברא"ש פ"ג סי' ח' (בנדר מבשר ויין שלא היו לפניו ), ובירושלמי ברכות פ"ה ה"ב, ט' ע"ב, תענית פ"א ה"א, ס"ג רע"ד, ומ"ש במשנה למלך פ"ד מה' נדרים הי"א ובפרשת דרכים, דרך ה' (השם), דרוש כ"א, ד"ה וראיתי בירושלמי, ומ"ש בגליון הש"ס בירושלמי ברכות ותענית. ועיין מ"ש להלן בסמוך.

813-14. כיצד, אומ' קונם שני נהנה לכלכם, והותר אחד מהם הותרו כולם. וכ"ה בד ובמשנתנו פ"ט מ"ז. ובכי"ע חסרה בבא זו, ואפשר שהשמיטוה משום שהיא פיסקא ממשנתנו. ולפי פשוטה של משנתנו והתוספתא כאן מדברים בנדר שהותר ע"י חכם, וכן מוכח מן הירושלמי פ"ג סה"ב, ל"ח ע"א הנ"ל. אבל בבבלי כ"ו א' משמע שפירשוה שהותר אחד מהם מפני שהיה כאן נדר טעות (כגון שהיה אביו, או אחיו). ועיין היטב במאירי שם ובשטמ"ק שם בשם הרי"ץ, ובפי' הרא"ש ס"ו א', ד"ה קונם, ובר"ן כ"ה ב', ד"ה תנן התם, וברשב"א שם. ועיין בקרן אורה כ"ו ב'. ובר"ן כ"ו סע"ב הביא בשם "איכא מ"ד" שכל העניין של מעמיד ומשנה לרבה הוא דווקא בשיש כאן צד טעות, כגון שהיה אביו או אחיו ביניהם, אבל בשאלת חכם כולי עלמא מודי שנדר שבטל מקצתו בטל כולו בלי שום הגבלות. וכן משמע מדברי הר"מ פ"ד הי"א ומדברי הטור בסי' רכ"ט, כמו שהכריע הרשד"ם בשו"ת יו"ד סוף סי' צ"א. ומשנתנו והתוספתא מתפרשת כפשוטה בלי שום הגבלות. ועיין רשב"א כ"ז א', ד"ה וראיתי לאחד מגדולי הפוסקים. ועיין בקרן אורה כ"ו ב' הנ"ל, אבל בירושלמי לא נזכר כלל החילוק בין משנה ומעמיד.

914-15. שני נהנה לזה לזה ולזה, והותר האמצעי, הימנו למטה מותר, הימנו למעלה אסור. בד: שאני נהנה לזה ולזה והותר וכו'. ובכי"ע: כיצד אמ' קונם (עיין מ"ש לעיל, ד"ה כיצד) שאני לזה ולזה ולזה הותר וכו'. והנכון הוא כבכי"ו, או כי"ע, עיין מ"ש להלן, ד"ה ואשר. ובמשנתנו פ"ט מ"ז: שאיני נהנה לזה ולזה, הותר הראשון, הותרו כולן, הותר האחרון, האחרון מותר וכולן אסורין, הותר האמצעי, הימנו ולמטה מותר, הימנו ולמעלה אסור. ברם הבבא האחרונה אינה מגוף המשנה, ואינה ברוב הנוסחאות, ונוספה ע"פ התוספתא, עיין במבוא לנוה"מ למהרי"ן אפשטין, עמ' 479, הערה 1. וכן הביאוה בירושלמי פ"ט ה"ו, מ"א ע"ג, בשם תני. ועיין גם בבבלי כ"ו ב' ובגליון שם, ס"ו א' ובגליון שם. וכן בה' המיוחסות להרי"ף פ"ג שם: דקתני בתוספתא הותר האמצעי הימנו ולמטה מותר וכו'. וכן במאירי שם (הוצ' ר"א ליס, עמ' קי"ג): והוא שאמרו בתוספתא הותר האמצעי הימנו ולמטה מותר וכו'. וכוונת רבותינו היתה לציין שהברייתא שבבבלי היא בתוספתא למשנתנו. וכן מוכח גם מן התוספתא כאן, שאם לא כן לא הוסיפה כלום על משנתנו. ועיין ירושלמי נזיר פ"ד ה"א, נ"ג ע"א, ובבלי שם כ"א א'. ואשר לגירסא "לזה לזה ולזה" כ"ה גם בכ"י קויפמן וקטעים מן הגניזה (עיין מבוא לנוה"מ למהרי"ן אפשטין, עמ' 479). ובשאר נוסחאות מטיפוס א"י: לזה ולזה ולזה (כגי' כי"ע כאן). אבל לפני הבבלי כ"ו א'-ב' היתה הגירסא במשנתנו רק שתי פעמים. ברם בתוספתא ששנתה "אמצעי", הרי לפנינו שלשה אנשים, וממילא פשוט שצ"ל שלש פעמים לזה. ועיין במבוא לנוה"מ למהרי"ן אפשטין, עמ' 478. ולעצם העניין משנתנו והתוספתא לכאורה מחוסרות הבנה, ולמה אם הותר הראשון הותרו כולן, ואם הותר האחרון אינו מותר אלא הוא, וממה נפשך אם אנו דנים את הנדר כנדר אחד, אין הבדל מי הותר, ונדר שבטל מקצתו בטל כולו, ואם כל אחד דינו כנדר מיוחד (מפני שלא אמר כולכם, והקונם הוא לכל אחד לחוד, 10 ועיין בצפנת פענח פ"ז מה' נדרים הי"א. ועיין מ"ש להלן), הרי אפילו הותר הראשון, למה הותרו האחרונים. ובבבלי כ"ו ב' מעמידה בתלאן זה בזה, ואמר פלוני כפלוני, וממילא אם הותר העיקר נפל הטפל, עיי"ש. אבל בירושלמי אין זכר לכך. 11 ופשיטא שאינו עניין למשנת נזיר פ"ד מ"א, עיין בירושלמי ובבבלי שם, שהרי שם משמע אף מצד הלשון שיש כאן תליית אחד בשני. ובר"מ פ"ד מה' נדרים הי"א העתיק את לשון המשנה, ולא הזכיר כלל את פתרון הבבלי שבתלאן זה בזה אנן קיימין, וכבר תמהו על כך נושאי כליו. ועיין בלחם משנה במקומו. ויפה באר במרכבת המשנה פ"ה מה' אישות הכ"ו שלשיטת הר"מ אין הבבלי מגיה את משנתנו, אלא מפרש שבכגון דא שלא אמר קונם לכל אחד, כל אחד נאסר משום יד, והוי ליה כאילו אמר פלוני כפלוני. ואעפ"י שהם נדרים מיוחדים, מ"מ מכיוון שכוונתו להתפיס אחד בשני, אם בטל העיקר בטל הטפל. ולפ"ז מתבארות המשנה והתוספתא כפשוטן, ואין כאן הגבלה ל"כגון שתלאן", אלא שהנודר בלשון זו דינו כתלאן. ועיי"ש שבאר את סוגיות התלמוד שנראות כסותרות לפירוש זה. ועיין בצפנת פענח שם במקומו ומ"ש להלן, שו' 18–19, ד"ה הותר, וד"ה ובכי"ע, ושו' 19–20, ד"ה ברם ואילך. ועיין בירושלמי שבועות פ"ה ה"ג, ל"ו ע"ב, ונזיר פ"ד ה"ג, נ"ג ע"ב, ובנועם ירושלמי שם.

1015-16. קונם שני נהנה לפל', ושהא כדי דבור, וחזר ואמ' לפל', הוא אסור בראשון ומותר בשיני. כע"ז להלן נזיר פ"ג ה"ב, בבלי שם כ"א רע"א, עיי"ש.

1116-17. כמה הוא כדי דבור, כדי שאילת שלום הרב לתלמיד. וכ"ה ("הרב לתלמיד") גם בד, ופירושו: אצל התלמיד, ועיין להלן, ד"ה ובירושלמי. אבל הנכון הוא בכי"ע שחסר שם "הרב לתלמיד", וכ"ה (כגי' כי"ע) להלן נזיר פ"ג ה"ב בכל הנוסחאות, והכוונה לשאילת שלום סתם, לשאילת שלום בין אדם לחבירו, כמשנת תענית ספ"א ועוד. ובירושלמי ברכות פ"ב ה"א, ד' ע"ב: וכמה הוא כדי דיבור, ר' סימון בשם ר' יהושע בן לוי כדי שאילת שלום בין אדם לחבירו. אבא בר בר חנה בשם ר' יוחנן כדי שאילת שלום בין הרב לתלמיד, ויאמר לו שלום עליך רבי. וכע"ז בשרי"ר שם, עמ' 6, שו' 8, ובמקבילות במו"ק פ"ג ה"ז, פ"ג ע"ג, נזיר פ"ד ה"א, נ"ג ע"א, שבועות פ"ב סה"ד, ל"ד ע"א. 12 ושם: אבא בר הונא, ובשרי"ר ברכות הנ"ל (בפנים): אבא בר חנה. ובבבלי נזיר כ' ב': וכמה כדי שאלת שלום, כדי שאומר שלום תלמיד לרב וכו', תניא נמי הכי וכו', וכמה כדי דבור כדי שאילת שלום תלמיד לרב . ועיין בבלי מכות ו' א' ושבועות ל"ב א', ודק"ס שם. ובבבלי ב"ק ע"ג ב': כדי שאילת תלמיד לרב שלום עליך רבי ומורי . וכן מעתיק בר"ח שבועות י"ז א' בשם הירושלמי שבועות הנ"ל. אבל המלה "ומורי" אינה בכמה כתי"י שבבבלי ב"ק, עיין דק"ס שם, עמ' 163, הערה ת'. וכן ברש"י, בתוספות ובפי' הרא"ש נזיר כ' ב'. וכן פסק הר"מ בפ"ב מה' שבועות הי"ז, ובחנם תמה עליו בשו"ת מקום שמואל סי' מ"ג. 13 אח"כ צ"ל שם: סי' מ"ד במקום: סי' מ"ג. ואשר לתמיהתו מבבלי ברכות ג' א', תשובה לשאלת הרב שאני, עיין ר"מ פ"ה מה' ת"ת ה"ה. ועיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 478.

1217-18. קונם שני נהנה לפלני ועוד לפלני, או שאמ' לפלני ופלני קונם שני נהנה לו, הרי אילו שני נדרים. עיין מ"ש להלן פ"ז, שו' 24–26, ד"ה אמרה קונם, וד"ה ונראה. ואם אמר "לפלני ופלני קונם שני נהנה" דינו כאילו אמר "קונם שאני נהנה לפלוני ופלוני". וכן אמרו בירושלמי שבועות פ"ה ה"ג, ל"ו ע"ב: דברי חכמים הזכיר שבועה בתחילה, או הזכיר בסוף ולא הזכיר תחילה, על דעתין דרבנן מביא קרבן על כל אחת ואחת. ועיין מ"ש להלן בסמוך. ועיין במשנתנו פ"ט מ"ז ובתוספות ס"ו א', ד"ה שאני נהנה לזה קרבן.

1318-19. הותר הראשון הותר השיני [הותר השני] לא הותר הראשון. המושלם במרובעים חסר בגוף כי"ו, אבל ניתן שם סימן שיש כאן חסרון, וצריך להשלימו מן הגליון. ובגליון: הות... (השאר חתוך), וקרוב לוודאי שצריך להשלים כנ"ל. ובד: הותר הראשו' הותר השני, לא הותר הראשון לא הותר השני, והיא בוודאי גירסא משובשת. ולפי גירסת כי"ו בבא זו דבוקה לרישא, והיינו כשאמר: קונם שני נהנה לפלני ועוד לפלני, ואעפ"י שהם שני נדרים, מ"מ כיון שאמר "ועוד" משמע מלשונו שתלה את השני בראשון, ואם הותר הראשון הותר השני, ודינו כאילו אמר קונם שני נהנה לזה ולזה, עיין מ"ש לעיל, שו' 14–15, ד"ה ולעצם. ועיין מ"ש להלן פ"ז, שו' 24–26, ד"ה אמרה קונם ואילך. אבל שם מסורת ד וכי"ו לשיטתם שגרסו: ועוד ענבים שני טועמת, עיין מש"ש. ובכי"ע: הותר השיני הותר הראשון, הותר הראשון ולא הותר השיני. וגירסא זו נראית יותר מקורית, ולפיה בבא זו דבוקה לסיפא, לאומר "לפלני ופלני קונם שני נהנה", וכאן הרי השני עיקר והראשון טפל, ולפיכך אם הותר השני הותר הראשון, אבל לא להפך. ועיין מ"ש לעיל, שו' 14–15, ד"ה ולעצם הנ"ל.