תוספתא כפשוטה על נדרים ה:ה

124-26. הנודר מן העיר, ונשאל לחכם שבעיר, ואינו חושש שמא נשאל על פי עצמו. מישראל, נשאל לחכם שבישראל, ואינו חושש שמא נשאל על פי עצמו. בד ובכי"ע בין ברישא ובין בסיפא: נשאל לחכם וכו'. וכל הברייתא בחי' הרשב"א פ"ב סע"ב, ונשמטה שם הסיפא ע"י הדומות, וישנה לנכון בהבאה בשם הרשב"א בשטמ"ק פ"א סע"ב. וכ"ה במאירי שם (הוצ' ר"א ליס, עמ' רפ"ה) ובנ"י ע"ז ב', ובכולם: ונשאל לחכם שבעיר אינו חושש וכו' ונשאל לחכם שבישראל אינו חושש וכו'. ועיין מ"ש ע"ז להלן, ד"ה ברם. ובירושלמי פ"ה ה"ד, ל"ט ע"ב: קונם הנייתי על בני עירי אינו נשאל לזקן שיש שם, הניית בני עירי עלי נשאל לזקן שיש שם. אית תניי תני אפילו על קדמיית' נשאל, שאינו כמיפר נדרי עצמו. וכן הביאו את הירושלמי ברשב"א ובמאירי הנ"ל ובתשב"ץ ח"ב סי' קס"ג, ובלי "אית תניי תני וכו'" גם ברמב"ן וריטב"א ע"ט ב', ר"ן פ"א ב' ועוד. ובשו"ת הרשב"א ח"ז סי' ק"ט, בשאלת השואל: כדתניא בתוספת' המדיר 22 כ"ה בכ"י בריטיש מוזיאום Add. 22090 (ע"פ הצילום שבידי ידידי הרח"ז הלוי דימיטרובסקי). ולפנינו: המודר. ועיין מ"ש במחברתי תשלום תוספתא, סוף עמ' 49. הנאה את בני העיר אינו נשאל לזקן שבעיר וכו', וכדתניא התם המודר הנאה מבני העיר נשאל לזקן שבעיר. וכנראה שצ"ל בשאלה: כדתניא בירושלמי וכו', או שהכוונה לברייתא שבירושלמי שקראוה ע"פ מקורה "תוספתא" כרגיל אצל הראשונים. 23 עיין במחברתי הנ"ל, עמ' 50, שם עמ' 6 ואילך. והשיב הרשב"א שמי שנשבע שלא יתמנה גבאי ולא יהא במינוי העיר, הוא נהנה מחמת כבוד השררה ובני העיר נהנים שמלאכתן נעשית על ידו, ומסיק: ולפיכך הוא נהנה והקהל נהנין, ואינו נשאל לבני העיר. ופסק רבינו כרישא של הירושלמי שאם אסר את בני העיר מליהנות לו אינו נשאל לחכם שבעירו. וכן משמע מדברי הרמב"ן הנ"ל ועוד שלא הביאו כלל את ה"אית תניי תני" שבירושלמי, ולפ"ז המדיר את בני עירו אינו נשאל לזקן שבעיר. ובפי' הר"א מן ההר, עמ' קס"ח: ירושלמי. לזקן שיש שם. דנדרי עצמו נינהו, שהוא מתיר נדר חבירו כדי שיהא מותר בהנאתו. נשאל לזקן. שאין כאן נדרי עצמו, שהרי החכם היה מותר בנשאל. וכן כתב המאירי והריטב"א הנ"ל והריב"ש בשו"ת שלו סי' ת"ו וסי' תס"א וסי' תקי"א. ובמאירי שם כתב: ויראה לי שאפילו אמר בפרט, הנאת פלני עלי, יכול אותו פלני ליזקק לו וכו', ומ"מ יראה שאף לדעת זו (כלומר, לאית תניי תני שבירושלמי) אם נדר על הזקן בפרט, ר"ל שאמר לו הנאתי עליך, אין אותו המודר יכול ליזקק לו. ועיין גם בפי' הרנב"י בשטמ"ק פ"א ב' ובנ"י ע"ט סע"ב, ומ"ש להלן, סד"ה ברם. והר"מ בפ"ד מה' נדרים הי"ג פסק: הנודר מאנשי העיר ונשאל לחכם שבעיר, או שנדר מישראל והרי הוא נשאל לחכם שבישראל הרי נדרו מותר. ובפ"ז ה"ט פסק: אסר על עצמו הניית בני העיר אסור להשאל על נדרו לחכם מבני אותה העיר ההיא, ואם נשאל והתיר לו הרי נדרו מותר כמו שבארנו. ובפי' הר"א מן ההר, עמ' קס"ח הנ"ל, כתב: והר"ם כתב בפרק ז' שכשאסר על עצמו הנאת בני עירו אינו נשאל לאחד מהם שהרי הוא נהנה עתה מהם שבא ונשאל מהם, ואם נשאל נדרו מותר. נראה שפירש הירושלמי נשאל, אם נשאל דיעבד, אבל לכתחלה לא ישאל. ועיין בכ"מ בפ"ז וברדב"ז פ"ד הנ"ל ובשו"ת הרלב"ח סי' נ"ו וסי' נ"ח, ובמרכבת המשנה פ"ז מה' נדרים ה"ט. ברם אין ספק שהר"מ בפ"ד פסק ע"פ התוספתא כאן, שהרי הבבא נדר מישראל אינה נמצאת אלא בתוספתא בלבד, ולא עוד שהי"ב והי"ג של הר"מ שם הן ה"ד וה"ה של התוספתא כאן, והעתיק את שתי ההלכות כמו שהן, אעפ"י שהי"ג לכאורה אין מקומה שם, אלא בפ"ז. ומשום כך חזר עליה במקומה, ורמז לפסקו בפ"ד. וכבר כתבנו במבוא לח"ג, עמ' י"ג, שהר"מ פוסק לפעמים ע"פ התוספתא נוסח כי"ו, בניגוד לכל הנוסחאות האחרות. והר"מ דייק בלשונו בפ"ד וכתב: ונשאל לחכם שבעיר וכו', והרי הוא נשאל לחכם שבישראל וכו', והוא כנוסח כי"ו בתוספתא, והיינו ברישא "ונשאל", ובסיפא נשאל. וחכם עדיף מנביא, והוא הרלב"ח בשו"ת שלו סי' נ"ח (קרוב לסופו) שכתב: גם עם זה נדייק לשון הרמב"ם ז"ל בפ' רביעי ששנה (=ששינה) בלשונו שכשנדר מאנשי העיר כתב ונשאל לחכם שבעיר, וכשנדר מישראל כתב והרי הוא נשאל וכו', והכוונה שהרב העתיק בכאן שני חלוקות התוספות, אמנם בראשון שנה (=שינה) מלשון התוספות שכתב ונשאל, ולא כתב נשאל 24 הרלב"ח לא היתה לפניו כאן אלא גירסת הדפוסים של התוספתא, שנקטה בשתי הבבות "נשאל", כמו שכתבנו לעיל, ד"ה הנודר. משום הירושלמי וכו', דכשנדר מן העיר יש לו תיקון להשאל על נדרו מחכם שחוץ לעיר, ולכן לכתחלה לא ישאל מחכם שבעיר, אמנם כשנדר הנייה מכל ישראל אין לו תקון, ולכן אפילו לכתחלה נשאל מחכם שבישראל. 25 ואף בצפנת פענח פ"ז מה' נדרים ה"ט הבין כן בדברי הרמב"ם בפ"ד, אבל לפי נוסח כי"ו לא שינה הר"מ כלל מלשון התוספתא. ומכאן שהדברים ברורים, שכל החשש הוא משום שמא נשאל על פי עצמו, כמפורש בתוספתא, וכפי שמוכח גם מן הירושלמי, כפי שראה בעצמו מרן בכ"מ בפ"ז הנ"ל. וכן ברור שהר"מ מדבר רק על המודר הנייה מבני העיר, והם מותרים בהנאתו, כפי שמוכיחה פשטות לשונו בפ"ד ובפ"ז. ואת דברי הירושלמי אינו מביא כלל. 26 ואין להגיה בירושלמי (כמו שהביא הרלב"ח בשו"ת שלו סי' נ"ח, וכדעת בעל מרכבת המשנה פ"ז מה' נדרים ה"ט), שהרי הרמב"ן, הר"א מן ההר, הרשב"א, המאירי, המיוחס להריטב"א, הר"ן, הריב"ש, הרשב"ץ (ה"ב סי' קס"ג) הנ"ל כולם גרסו בירושלמי כגירסא שלפנינו. ובפי' הר"א מן ההר, עמ' קס"ט, סיים: ואעפ"י שלא הביא הר"ם קונם הנייתי על בני עירי, ודאי אסור להשאל לזקן שבאותה העיר, ואם נשאל אינו מותר וכו'. ולכתחילה לא ישאל לחכם שבעיר, משום שהחכם נוגע בדבר, ואינו רוצה שמי שהוא יהא מודר הנאה ממנו, אבל בדיעבד התרתו קיימת. ואם נדר מישראל שאין לו ברירא אחרת נשאל לכתחילה, כלשון התוספתא בכי"ו. ובירושלמי פ"ט סה"א, מ"א ע"ג: ר' מנא נדר מן חמרא דאבוהי, אתא אבוהי סלק לגביה, א"ל אילו הייתי (צ"ל: היית) יודע דאנא מצטער נודר היית. א"ל לא. ושרא ליה. והוא כדעת הירושלמי שאפילו לכתחילה נשאל לזקן שבעירו, ואפילו אם נדר ממנו בפרט מותר לו להתיר את נדרו, כדעת המאירי שכתב כן מדעתו ("ויראה לי"), הרנב"י ונ"י, עיין מ"ש לעיל, ד"ה ובפי' הר"א מן ההר. ובצפנת פענח פ"ז מה' נדרים ה"ט כתב: "ועיין בהך דנדרים דף צ' ע"א דמוכח שם דיכול לשאול, אף דאסר עליו הנאה בעלמא". 27 כנראה שצ"ל: דעלמא, כלומר לכל מי שנשאל עליו. ולא זכיתי לרדת לסוף דעתו, משום שבגמרא שם אינו מוכח כלל שנשאל לאותו חכם על שני הנדרים, ואפשר לפרש שנשאל על הראשון לחכם אחד, ונאסר בהנאתו, ואח"כ נשאל לחכם אחר על הנדר השני. ולפי דחיית התלמוד שם מותר לו להשאל תחילה על הנדר השני, וכאן הרי בוודאי אין שום נגיעה למתיר, שהרי הוא מותר בהנאתו, בין לפני השאלה בין לאחריה, משום שעדיין לא נשאל על נדרו הראשון, ואח"כ מותר לו אפילו לאותו חכם להשאל על הנדר הראשון, שהרי כבר בטל נדר השני, והוא מותר בהנאתו.